במשך 14 שנים החזיק טל רמון את השיר "אח יקר" במגירה. כשנכתב לראשונה - השנה הייתה 2009, ואחיו בן ה-21, אסף, שירת אז כטייס בחיל האוויר. "אל תישבר אח יקר / אל תאבד את עצמך / זו תקופה לא שפויה / תהיה זהיר בבקשה / אח יקר", כתב רמון בן ה-19, שהיה גם הוא חייל באותה העת וכבר הכיר את השכול מקרוב - הוא חי עם כאב האובדן מאז שאביו, האסטרונאוט הישראלי הראשון אילן רמון, נספה באסון מעבורת קולומביה שש שנים קודם לכן. אולם מילות השיר, שביקשו לחזק את אחיו ולשמור עליו, קיבלו לפתע משמעות אחרת כשבספטמבר של אותה השנה קרה הדבר שממנו חשש: אסף נהרג בהתרסקות מטוס של חיל האוויר במהלך טיסת אימון שגרתית. לקראת סוף 2023, המציאות המטלטלת הייתה זו ששלפה את המכתב מהמגירה והטעינה את מילות השיר במשמעות נוספת, בתחושת שליחות לעזור לאחרים שחווים את מה שהוא חווה בצעירותו. אך למסע הזה הוא בחר שלא לצאת לבד - אל רמון הצטרפה לשירה הזמרת והשחקנית עמית פרקש, מי ששכלה את אחיה, תם, שנפל בהתרסקות מסוקו בקרב בגבול הצפון במהלך מלחמת לבנון השנייה.
"השיר הזה חיכה המון זמן וחזר אליי בחודשים האחרונים, הוא קיבל בעצם חיים נוספים בתקופה הזאת", משחזר רמון בריאיון משותף ל-ynet בבוקר יציאת הסינגל "אח יקר". "הרגשתי שיותר אנשים חווים את הקושי הזה - את הדאגה הזאת לאהובים שלנו, לחיילים שלנו. משפחת השכול הולכת וגדלה, יותר ויותר אנשים צריכים להתמודד עם מה שאני ועמית התמודדנו, עם האובדן. וזה באמת הגיע מתוך רצון לחזק אחרים. הוספתי גם בית בסוף השיר - 'כמו כל דבר, בסוף זה ייגמר / ביחד נישאר / תחזרו אלינו לבית האוהב / אין לנו אחר'. מבחינתי, המסר שלו זה באמת ליצור תקווה לימים כל כך קשים וטרגיים, עם המשאלה שהמלחמה תיגמר ושנדע ימים שקטים. גם עבור עצמי זו הייתה דרך להתמודד עם המציאות. כמו תמיד המוזיקה עזרה לי לבטא את הכאב והתסכול שלי, ואת הרגשות. העבודה על השיר נתנה לי משהו להתעסק בו. כשרציתי שעמית תתארח בשיר אז שנינו חיזקנו גם אחד את השני".
פרקש, כזכור, פרצה לתודעה הלאומית עם "מיליון כוכבים" - שיר ששרה לראשונה בלוויית אחיה ב-2006 ושלימים הפך לאחד מסמלי המלחמה ההיא. כבר אז היא הבינה את הכוח שיש לה בידיים, או ליתר דיוק - בקולה. "כש'מיליון כוכבים' קרה, חשבתי בהתחלה שזה שיר אישי לאח שלי, ושזה היה רק למשפחה", היא משחזרת, "ופתאום הוא קיבל תעופה בכל המדינה. נכון שהוא על תם, אבל עד היום השיר הזה מחזק אנשים, שמתרגשים ממנו. הבנתי כמה אפשר לחזק מישהו בעזרת שיר".
שניכם מבצעים יחד את השיר לכל אורכו. למה בחרתם באופן הזה, במקום לחלק אותו ביניכם?
רמון: "השיר מלכתחילה נכתב בגוף רבים, אנחנו לא מדברים בתור יחיד - 'יורים עלינו / פוצעים אותנו / ואנחנו מחזיקים', ובהמשך אנחנו מבקשים, 'תחזרו אלינו', 'תשמרו עלינו'. אנחנו חווים את התקופה הזאת כעם, כקבוצות, עם משפחות, אז חשבתי שגם יהיה נכון שנשיר את זה ככה ביחד. לחדד שאנחנו שרים למשפחות ולא אחד לשני. וגם היה לנו רצון לעשות משהו שהוא לא שגרתי כל כך - לשיר כיחידה אחת ופחות בתור דיאלוג או דואט, להיות מאוחדים במסר".
אין הרבה שירים כאלה.
"אני חשבתי שאנחנו צריכים לחלק את השיר", מודה פרקש בחיוך, "ואז שאלתי את טל את אותה השאלה. אני חושבת שזה נכון מבחינת המסר. יש בשיר הזה משהו שמאוד לא תופס פוקוס. המטרה שלו ברורה: הוא צריך לחזק ולעורר הזדהות, שייכות, חיבור ואחדות. זה גם מה שכולנו למדנו במלחמה הארורה הזאת. לפני המלחמה היה כל כך מטורף, כזה פילוג נוראי. זה מרגש ועצוב שזו התזכורת שאנחנו צריכים כעם, לזכור ששמאל או ימין - זה לא משנה. בסוף אנחנו צריכים להיות אחד בשביל השני, כי אין לנו אופציה אחרת".
"אני כבר לא בחוסר ביטחון שמכירים אותי בגלל הטרגדיה המשפחתית. הכאב הזה הוא פשוט חלק מהחיים שלך"
המפגש הראשון בין רמון לפרקש התרחש לפני שנתיים, באירוע שהשניים לקחו בו חלק. לדברי פרקש זה היה מפגש מאוד קצר, "אבל זה הרגיש כאילו אנחנו מכירים", ורמון מוסיף: "היה לנו חיבור כזה שאי אפשר ממש להגדיר במילים - דרך המוזיקה, אבל גם משהו מאחורי הקלעים של הדברים שחווינו". "זה קטע עם אנשים ממשפחת השכול", מסבירה פרקש, "הרבה פעמים זה כמו שאתה רואה סלב - אתה לא מכיר אותו אישית, אבל שניכם 'מפורסמים', אז אתם מחייכים ומרגישים שאתם מכירים אחד את השני. ככה זה גם עם אנשים שעברו איזשהו אובדן - אתה מבין את הבן אדם בלי לדבר על כלום. כשראיתי את טל באותו היום, הרגשתי שיש את החיבור הזה באופן מיידי. אני מרגישה שאני מכירה אותו ואת המשפחה באיזה אופן".
"אח יקר" ממצב אתכם שוב כאחים-של, מעמד שהיווה בעל כורחכם את נקודת הפתיחה שלכם בקריירת המוזיקה, למרות שמאז המשכתם לקריירות שעומדות בפני עצמן. היה חשש לחזור לשם?
פרקש: "בגלל שהרבה מכירים אותי מ'מיליון כוכבים', במשך שנים תהיתי אם אני אוהבת או לא אוהבת את זה, כי אני גם שחקנית ועושה עוד דברים - ואיכשהו זה תמיד חוזר לזה. אבל שמתי לב שלאורך הקריירה שלי דברים לא קורים סתם, אני חושבת שבאופן טבעי אני נמשכת לחומרים האלה. הרבה תפקידים שעשיתי החזירו אותי לכאב הפרטי שלי, לחוויות החיים ולדברים שעברתי. זו גם עבודה של שחקן ושל זמר להביא את הפחדים, הכאבים ואת השמחות בחיים. הגעתי לגיל מסוים שאני כבר לא באיזה חוסר ביטחון שמכירים אותי בגלל השיר ובגלל הטרגדיה של המשפחה, הכאב הזה הוא פשוט חלק מהחיים שלך.
"כשטל פנה אליי מאוד התרגשתי. יש בו משהו מידבק, זה מישהו שאת רוצה להיות בחברתו. וגם ידעתי שהוא מאוד מוכשר ורגיש, ואני אוהבת להיות בסביבת אנשים טובים, רגשים ואדיבים, אז כמובן שישר הסכמתי. אני מרגישה שזה סוג של הזדהות או הבעת תמיכה באנשים שלצערנו עוברים עכשיו משהו דומה למה שאנחנו עברנו. השיר מאוד ריגש אותי, ואחרי כמה ימים באתי להקליט אותו וזה הרגיש מאוד טבעי".
רמון: "אני תמיד כותב ממקום מאוד אישי. לפעמים אני כותב שירים שעוסקים יותר באובדן ובגעגוע, אבל אלו גם שירים שקשורים להגשמת חלומות, לאהבה, לחיפוש וקבלה עצמית. אני מאוד מחובר לעצמי, לכנות ולאמת הפנימית שלי. אין בריחה - זה נמצא שם תמיד. גם הגעגוע והחוסר תמיד נמצאים שם, השאלה היא מה אנחנו עושים עם זה. כל התקופה הזאת אני כואב את הכאב של האחרים - להורים שבבתים ודואגים לחיילים שלנו, ולחטופים. המציאות כזאת קשה, זה לא ייאמן. להרגיש את זה ולנסות גם להתנהל בחיים, ולראות איפה ומה אפשר לעשות כדי לנהל איזושהי שגרה נורמטיבית. וכמובן גם לטפל בנפש. כולנו צריכים עכשיו לטפל גם בעצמנו, הקושי והכאב מגבירים הכול".
עמית, לאחרונה השקעת יותר דווקא בקריירת המשחק. שיתוף הפעולה הזה עושה חשק לחזור ליצירה מוזיקלית?
"שאלת השאלות - 'למה אני לא שרה?'", היא צוחקת. "בגדול בשנים האחרונות עשיתי המון תיאטרון, בעיקר בהבימה, ועשיתי תפקידים נהדרים במחזות זמר מצליחים. המקום הזה של השירה היה נורא מסופק, זה מאוד התאים לי שזה מתחבר עם המשחק. מבחינתי, מחזמר זה החלום. באמת קצת זנחתי את המוזיקה מבחינת יצירה, לכתוב ולעשות דברים שהם שלי, אבל בשנה האחרונה משהו פתח בי את המקום של היצירה, אני חושבת שזה גם הילדים. כבר תקופה שאני כותבת ומפתחת סדרה עם שותף, ובלי קשר זה התחיל לגרות גם את המקום של המוזיקה. חלק מזה שרציתי להשתתף בשיר של טל זה מהמקום שאני מאוד מתגעגעת לשיר. כן, יכול מאוד להיות שזה יביא עוד פרויקטים של שירה בזמן הקרוב, ואולי באמת במתכונת של שיתופי פעולה בתור התחלה".
מאחורי רמון, מאידך, כבר שני אלבומים - "דמות" שיצא ב-2016, ו"עוד לא נגמר" שיצא ב-2022 - ולפני המלחמה התחיל לעבוד על אי-פי בשפה האנגלית. "לאורך כל השנים האלה אני אוגר שירים באנגלית ולא ממש עושה איתם משהו, רציתי להוציא אלבומים בעברית שיהיו אורגניים עם השפה. עכשיו אני עובד על חומרים חדשים, לבד בהפקה עצמית. זה תהליך מעמיק מאוד", הוא מספר מחדר ביתו, כשמאחוריו ניצב הפסנתר שהיה שייך לאביו ושעליו הוא מנגן מגיל 13. בנוסף, רמון מעביר הרצאות מוזיקליות במפגשים שבהם הוא מספר את סיפורו האישי, ואיך המוזיקה מלווה אותו בחייו ועוזרת לו בהתמודדות עם כל מה שעבר, וכמו כן פעיל בקרן החברתית והחינוכית שהקימה אימו רונה ז"ל - קרן רמון, ולפני המלחמה הוא גם הופיע עם אלבומו השני.
יש מחשבות לחזור לבמה?
"עוד לא, אבל אני כן מאוד מעוניין להתחיל להגיע לאנשים. אני רוצה לעשות את זה גם דרך השיר הזה".
אתם מתכננים להופיע איתו?
רמון: "עוד לא דיברנו על זה, כמובן שאשמח מאוד".
פרקש: "אני אצטרף לטל מדי פעם".
"קשה מאוד לדמיין שבמקום אחר שהוא לא ישראל נרגיש יותר בבית או יותר ביחד"
לבמות הוא אומנם לא שב באופן רשמי, אבל רמון (33), שחי בתל אביב, מתנדב מתחילת המלחמה ותומך באלה שזקוקים לכך יותר מכול, כשביקר בין היתר את המשפחות בכיכר החטופים ונפגש עם תושבים מפונים ברחבי הארץ. "יש לי כלבה בבית שיש לה תכונות טיפוליות חברתיות", הוא מספר בחיוך מדבק. "היא מדהימה ומאוד תומכת בי בתקופה הזאת. לקחתי אותה כמה פעמים לפגוש את הילדים מקיבוץ רעים שעברו לתל אביב, והיא משחקת עם כולם. זה ממש כיף לראות שגם הכלבה שלי יכולה לעורר שמחה וליצור כמה חיוכים, ואני מקווה שתהיה לי הזדמנות להיות שם עבור אחרים".
גם פרקש (34) מתגוררת בתל אביב עם משפחתה, אך מאחר שבעלה משרת במילואים מאז 7 באוקטובר - היא עברה בתחילת המלחמה עם שני ילדיהם לבית הוריה לתקופה של חודשיים וחצי. "המילואים שלי זה לגדל את הילדים", היא אומרת, "לא הייתה לי דקה אפילו לעשות המון דברים שהייתי רוצה לעשות בתקופה הזאת. הנחיתי בהתנדבות טקס מאוד גדול של אלמנות ויתומי צה"ל לצד מישהי מקיבוץ כיסופים שבעלה נרצח ב-7 באוקטובר. זה מאוד משמעותי עבורי, כי אני מאוד רוצה להתנדב וחשוב לי להיות בשטח, ולצערי, בגלל שגם אני הייתי במקום קשה - לא הייתה לי ההזדמנות כמו שהייתי רוצה. הערב הזה נתן לי את היכולת לתרום.
"כמו לכולם, זו תקופה מאוד מורכבת ומאתגרת. זה פחד קיומי אמיתי ומבוסס. מה שקרה פה נורא מפחיד, ובאמת מזעזע. זה מלחיץ אותי גם באופן אישי בגלל שיש לי ילדים, ואני מרגישה שהאחריות שלי גדלה - פתאום זאת לא רק אני, זה הם. ילדתי לפני כמה חודשים עוד ילד והייתי לבד, אז זה היה מורכב. לפני שבועיים החלטתי לחזור הביתה לתל אביב, גם בשבילי וגם בשביל הילדים. אבל אני מסתכלת על האחרים שעברו זוועות - ודברים הרבה יותר קשים ממני - ובסוף צריכה להכניס את הקושי שלי לפרופורציות".
ובכל זאת, מאוד מנסים לעורר מודעות גם לקשיים שחוות נשות המילואימניקים מאז שפרצה המלחמה.
"זה נושא מאוד חשוב ומורכב. מצד אחד, מה אפשר לעשות? בוקר אחד קמנו לשבת ארורה שהפתיעה את כולנו, ואנחנו נלחמים על הקיום שלנו אמיתי, זה לא סרט. מי את לעומת האחרים שנרצחו, נטבחו, נאנסו ונחטפו? תגידי תודה שאת חיה בכלל, שהילדים בריאים, שאת נמצאת במקום מוגן ושיש לך את העזרה של ההורים - מה שלהרבה נשים אחרות אין. מצד שני, אני מאוד לבד, מאוד כועסת. זה הרבה בדידות, רק ילדתי. זה מורכב. זה קשה ואני עייפה ולא ישנה בלילה, אין לי עם מי לחלוק את הלילות עם תינוק שמתעורר כל חצי שעה. אבל אני מנסה להזכיר לעצמי את התופת שאחרים עוברים. זה יכול לקרות לך באותה מידה - מה זה בארי, שעה מפה? שאננות של עוד כמה שעות וזה היה מגיע גם לתל אביב.
"בעלי בשטחים, אבל יש נשים שהבעל שלהן בעזה והם מנותקים ולא יכולים לדבר בכלל. אני לא יכולה להעמיד את עצמי בסיטואציה הזאת, יש נשים שנמצאות במצב הרבה יותר גרוע, שאין להן עזרה, והמחשבה הזאת גומרת אותי. אני חושבת שגם המדינה צריכה לדאוג לאותן נשים - לחבק אותן, לתמוך בהן, לשלוח להן בייביסיטר או לא יודעת מה, כל דבר אפשרי, כי בסוף גם הן מגויסות. הן לא בחיים שלהן בשום צורה וזה לא פשוט. שלא נדבר על הפן הכלכלי, ממה הן אמורות להתפרנס, מהשמיים?".
בחודשים האחרונים היה צפוי לעלות לאקרנים סרטו של אלירן פלד, "המנצחים", מחזמר קולנועי חדש שבו מגלמת פרקש את אחד התפקידים הראשיים. הסרט מציג את מדינת ישראל בשנת 1967, עמוק באופוריה שאחרי הניצחון במלחמת ששת הימים, ומביא את סיפורם של שני זוגות חברים מקיבוץ נצר סירני שהמלחמה והניצחון בה תשנה את חייהם לבלי היכר. הוא צולם לפני שלוש שנים, במהלך הקורונה, אבל המציאות הנוכחית כמובן דחתה את צאתו.
"כשצילמנו אותו, כל הזמן דיברנו על ששת הימים ועל מלחמת יום כיפור", היא מספרת, "על ההפתעה, האופוריה ואז על התבוסה, ועל איך הפסדנו וניצחנו ושגם כשמנצחים אז יש מפסידים. זה בעצם המסר של הסרט, והנה אנחנו כמה שנים אחרי באותה הסיטואציה, אם לא יותר גרועה אפילו. מספרים שהמלחמה עכשיו קשה יותר מיום כיפור. אני גם תוהה איך סרט כזה יתקבל בתקופה כזאת, ומצד שני אני אומרת שזה כל כך מתכתב איתה, שאולי אנשים דווקא ירצו לראות סרט שלא מנותק ממה שהם עוברים היום, ולקבל אולי מעט נחמה. זה גם סרט מוזיקלי, שיש בו גם רגעים מאוד מרגשים ונפלאים, וגם רגעים מאוד עצובים ושוברי לב".
בראיונות עבר, פרקש - שנולדה בקנדה וחיה שם עם משפחתה למשך מספר שנים - דיברה על הרצון להרחיב את קריירת המשחק שלה אל מעבר לים. כשהיא נשאלת על כך עכשיו, היא כבר פחות משוכנעת שהחלום עוד נמצא בצ'ק-ליסט שלה. "תמיד יש את הפנטזיה של לעבור לכמה שנים לחו"ל ולעשות את החוויה הזאת עם ילדים ומשפחה, אבל בפועל זה מעולם לא קרה. נראה לי שאני לא יכולה לעזוב את ישראל", היא מסבירה.
"גדלתי בבית מאוד ציוני. ההורים שלי חזרו לארץ כשהייתי בת שנתיים. שניהם קיבוצניקים לשעבר, אנשים מאוד מעורבים שאוהבים את הארץ. אלה ערכים שאני ואחים שלי גדלנו עליהם וזה משהו שהוא מושרש בנו. יכול להיות שאם תהיה הזדמנות מטורפת אני אסע לתקופה, אבל בטח לא כרגע. להפך, אני מרגישה שכרגע המקום הכי נכון בשבילי להיות בו זה פה. אני לא נוטשת את העם שלי בעת מלחמה. זה הבית שלי, מבחינתי אין לי עוד אחד. זה לא משהו שמגרה אותי לעשות".
גם רמון העביר את שנות ההתבגרות שלו בארצות הברית, כשבגילים שבע עד 14 הוא ומשפחתו התגוררו ביוסטון, טקסס. "הרבה מילדותי העברתי בארצות הברית, במהלך כל האימונים של אבא שלי לקראת הטיסה לחלל. ארצות הברית הפכה להיות איזשהו בית שני. לאורך שש וחצי שנים שהיינו שם כמשפחה הפכנו להיות אמריקאים לחלוטין, לא היינו בסביבה של הרבה ישראלים, למדנו בבית ספר אמריקני והמשפחה הייתה רחוקה".
בכל זאת תקופה ארוכה, ובשנים מעצבות ומשמעותיות בחיים.
"ועדיין כל הזמן היה לנו בראש שאנחנו חוזרים הביתה, לישראל, בסוף המשימה של אבא שלי. שמחכים לנו שם, שלשם אנחנו שייכים. מבחינתי ישראל זה הבית, קודם כול, גם כשיש לי פיצול קטן בנשמה בין האנגלית לעברית, ואני מרגיש מאוד בבית שם, ויש לנו חברים ואסטרונאוטים שאנחנו בקשר איתם עד היום. קשה לחשוב על מצב כזה של לעזוב את הארץ, במיוחד בתקופה כזאת, כשאתה חייב להיות מחובר למה שקורה פה. קשה מאוד לדמיין שבמקום אחר נרגיש יותר בבית או יותר ביחד".