הדבר הראשון שלכד את תשומת לבי בתחילת הצפייה ב"כיסופים" הוא העובדה שהסרט נעשה ללא תמיכה של אף לא אחת מקרנות הקולנוע בארץ (ואם כן, הרי שהדבר אינו מצוין). אין לדעת אם זה משום שלא זכה למימון או שהתסריט מראש לא הוגש, אך אין ספק שמדובר בתופעה ייחודית בהחלט. הדבר השני שעורר את סקרנותי הוא הבמאית של הסרט והשותפה לכתיבת התסריט, קרן נחמד, שזוהי עבודת הביכורים שלה. לא הכרתי את שמה כבוגרת של אחד מבתי הספר לקולנוע כאן, והצפייה בסרט לוותה, על כן, בתקווה לגילוי של קול חדש. למרבה הצער, "כיסופים" מתגלה כיצירה בוסרית, מיושנת ונאיבית, ולהבדיל מסרטים ישראליים מסוימים שהצפייה בהם אחרי 7 באוקטובר מטעינה אותם באיזשהו ערך מוסף – כאן נדמה שהטראומה הלאומית רק חושפת את כשליו המובנים של הסרט.
יש כאן אוסף של שחקנים צעירים ומלבבים המגלמים דמויות שאף לא אחת מהן כתובה באופן ראוי ומשכנע. ישנה כאן נוסטלגיה לימים - השנה היא 1977 - שבהם חברי גרעין הנח"ל שמשרתים בקיבוץ שבכותרת, בעוטף עזה, יכלו לנסוע לאכול חומוס בעזה ולשחות בים, אבל המילה "כיבוש" בקושי מטרידה אותם. ישנם כאן עזתים, אבל אלה הם חוטפים בפוטנציה או רוצחים שפלים. כן, ראיתי חברי קיבוץ מאושרים, צעירים לוהטים ומתנדבות יפהפיות מגרמניה. הם רוקדים הורה בחדר האוכל, וצלליותיהם מצודדות על רקע הזריחה בשדה. החמה אוהבת אותם מנצנצים לאורה. ישנו אפילו קצין, מ"פ שחצן בצנחנים, אולי דימוי לחברה הישראלית המיליטריסטית, זו שהטראומה של מלחמת יום כיפור פסחה עליה. ישנו גם ביקורו ההיסטורי של אנוואר סאדאת בישראל. אבל הוא לא יותר מאשר רקע להורמונים גבריים ונשיים שחוגגים כאן.
בכתבות מקדימות לקראת יציאת הסרט הבהירו יוצריו שהוא מבוסס על דמויות אמיתיות ובראשן אליאן גזית ז"ל שנרצחה בפיגוע טרור בעזה. בת דמותה כאן היא אלי (סוול אריאל אור), צעירה תוססת ומינית שבה מאוהבים שניים מחברי הגרעין: יואב (יהונתן וילוז'ני) ורון (עפר גרינברג). סיפור רומנטי כואב נוסף קשור באודי (אדם גבאי) שמאוהב במיכאלה (מילי עשת), הנופלת דווקא בקסמיו המפוקפקים של אותו קצין צה"ל. העלילה כולה מתרחשת ומצולמת בקיבוץ כיסופים שבו צולם הסרט לפני כשלוש שנים, והצפייה בו כאמור הופכת את משעוליו המופזים של הקיבוץ בזמן הצילומים (הצלם המשובח הוא רם שוויקי) לאתר שהמוות נוכח בו ללא ידיעתו של איש. כאשר כמה מגיבורי הסרט יוצאים ללכוד דורבן חמקמק ואורבים לו ליד מחילתו, אומר אחד מהם: "זה הכול מחילות שם למטה, אתה נכנס – אתה לא יוצא". המשפט הזה מקבל עתה משמעות מצמררת.
הבעיה עם סרטה של נחמד (שכתבה את התסריט יחד עם יהונתן בר אילן והדר ארזי) היא בדמויות הרדודות שכל מה שיש בהן הוא חדוות נעורים. יש כאן איזשהו ניסיון לספק יריבות בין יואב ורון שהיא מעבר לחסדיה של אלי – משהו שקשור במארב משותף בעזה ועל התנהלותו בו של יואב – אבל למעט פלאשבק תמוה שאפשר היה להסתדר גם בלעדיו, הסיפור הזה אינו תורם דבר. דמותה של אלי, שעליה נאמר "כמה יפה, ככה סופה", נותרת אף היא בגדר פנטזיה של נשיות צעירה ומתריסה. באחת הסצנות היותר מופרכות בסרט, גם אם התרחשה במציאות, היא נכנסת בצעדי ריקוד אל תוך שדה מוקשים. מה כל זה אמור להגיד על דמותה, ומה יש לסרט להגיד עליה בכלל? היא שונאת גבולות ומאמינה בחופש מוחלט, אבל המשיכה שלה אל המוות בסצנה הספציפית הזו נדמית כאקט שרירותי, מה גם שנדמה שאיש בקיבוץ לא ממש נרעש מפיצוץ מוקש בקרבתו.
בעיה נוספת היא העדרה של דרמה של ממש. נניח שאלי הייתה דמות ממגנטת – והסרט מתקשה לשכנע בכך – ונניח שלפחות שני גברברים צעירים היו מאוהבים בה. אז מה? על מה הסרט הזה, בעצם? על תום נעורים שנגדע באחת? על שני בחורים שאהבו נערה? על שנות ה-70 הקסומות בכיסופים? הצילום של רם שוויקי אכן גורם לנו להאמין שהמקום היה גן עדן עלי אדמות, אבל מה בדיוק קרה למקום האידילי הזה – בהינתן העובדה שכאשר הסרט נכתב והופק, אירועי 7 באוקטובר עדיין לא הותירו אותו בחזקת זיכרון עצוב? האם הסרט מבקש לעסוק בתמימות שנמוגה? אם כן, התמונה החותמת אותו, מבלי לחשוף, לא ממש מספרת את הסיפור הזה.
"כיסופים" ממשיך את מסורת סרטי החבורה וההתבגרות בקולנוע הישראלי שנציגיה הבולטים הם "אסקימו לימון" וסרטיו של אבי נשר. אלא שהחזרה שלו אל העבר, ובמיוחד אל הרגע ההיסטורי של ביקור סאדאת בירושלים, לא ממש טוענת את העבר הזה בתובנה מעניינת במיוחד, ובעיקר לא אומרת משהו על ההווה שמתוכו הסרט פונה אל אותו עבר. הנוסטלגיה של הסרט הזה היא ריקה, חלולה. הבמאית-תסריטאית נחמד מתקשה לצקת תוכן ומורכבות בדמויות שלה, ועם תום הצפייה בסרט אתה מוצא עצמך תוהה מדוע מישהו טרח בכלל לספר את הסיפור הזה. אולי הדמות הנשית שבו נותרה עד היום מיתוס מקומי, אבל היא מתקשה לצבור נפח מעבר לתחומי הזיכרון של ותיקי הקיבוץ. כתוצאה, העניין היחיד בסרט מסתכם בהיותו זיכרון למה שקיבוץ כיסופים היה לפני 7 באוקטובר, בזמן שהסרט צולם בו – וזה בהחלט לא מספק.
