זה נכון שאתה לא יודע להעריך משהו עד שהוא איננו, אבל במקרה של ארקטיק מאנקיז אין אפילו הזדמנות לשכוח את מה שהיה: זה עדיין שם, מציץ משירותי הסטרימנג ומהדהד בסאונד סיסטם של הבר השכונתי, קורץ לך מיוטיוב ואז צובט אותך בלחי דרך הזכרונות של פייסבוק. בקיץ, בהופעות המתוכננות לאצטדיונים ולהיכלים, הדבר עצמו יפציע: הלהקה שכבשה את הרוקנ'רול בסערה, רק כדי להשאיר אותו מאחור כמו זוג אולסטאר קרוע.
אבל אלכס טרנר, סולן הלהקה, לא מסתכל לאחור. גם אם כן הוא כבר לא רואה שם את האדם שכתב את I Bet You Look Good on The Dancefloor וגם לא את זה שכבש את אמריקה עם שירים כמו R U Mine. ואם בהתחלה, כלומר באלבום הקודם של הלהקה Tranquility Base Hotel & Casino, זה נראה כמו בריחה שאולי נעשתה על מנת לשוב, באלבום החדש של הלהקה נשמע שהפור נפל: מה שהיה כבר לא יהיה.
נדמה שתיאום הציפיות הנ"ל הכרחי על מנת ליהנות מ-The Car, ובהחלט יש ממה: טרנר ממשיך לגוון את הרפרטואר שלו גם כמוזיקאי וגם ככותב. גם שאר חברי הלהקה כבר נשמעים כאילו הם לא סתם עושים את כל מה שהוא אומר להם אלא גם אוהבים את זה. שירים כמו I Ain't Quite Where I Think I Am משלבים את המשיכה של טרנר לתזמורים עשירים ואווירה קולנועית מכשפת, לצד חטיבת קצב שרירית ואפקטיבית שנשמעת כמו הד של הלהקה ההיא מפעם. מנגד, טרנר מוכיח בשירים כמו Body Paint שהוא מתפתח גם בסגנון ההגשה החביב עליו בפאזה הנוכחית, מעין פרנק סינטרה עם מבטא בריטי ועומק שלא מאפיין בדרך כלל אדם בן 36.
אבל מה שהופך את The Car לאלבום טוב מאוד והרבה יותר מגובש מקודמו, זה שטרנר מצליח בשירים להיות מסתורי ונגיש בו זמנית. הוא באמת אמן חד-פעמי בכתיבת משפטים שמצריכים דוקטורט בשירה כדי לנחש (ובדרך כלל לשגות) למה התכוון המשורר. אבל בו בעת אין ממש בעיה להרגיש מה מציק לו: זה עובר בטמפרמנט של המוזיקה, בחלל שנפער בין הטקסט והמנגינה, ולפעמים גם באופן שבו טרנר אומר מילה מסוימת, לא חשוב אפילו איזו. האמנות של ארקטיק מאנקיז לא מופשטת, אבל היא בהחלט הולכת ומתערטלת.
עוד במדור מוזיקה:
נדמה שככל שטרנר מתרחק מהמשחק של הפופ, כך הוא מרגיש בנוח להתקרב עוד יותר אל עצמו בכתיבה, מבלי להפוך אותה לפוסט בפייסבוק. השיר הנהדר שנושא את שם האלבום, לדוגמה, הוא ספק-מעשייה ספק-זיכרון אישי של ילד בחופשה. זה מתחיל במבט של טרנר על "הגיטרה של סבא שלך", ופתאום ברור למה את הפתיחה מוליכה דווקא גיטרה אקוסטית ועוד - כמעט בסגנון The Animals. אחר כך טרנר מתאר, באלגנטיות אופיינית, איך דווקא יעד נכסף כמו חופשה הוא בעצם ניג'וס מאכזב ומלאכותי שבסופו הוא מזייף שינה במושב האחורי. בדיוק ההיפך מהקלישאה המוכרת של הילד המותש שנרדם עם חיוך על השפתיים.
ואולי זה החוט שמחבר את כל הדמויות שטרנר לבש ופשט ואז לבש שוב לאורך השנים: הזרות שרודפת אותו, בין אם בחופשה משפחתית, במערכות יחסים ובוודאי בתור רוקסטאר שהתייתם מכל רצון לכתוב המנוני שלוש דקות לפרצוף. אבל מכיוון שטרנר לא כותב למגירה, הוא גם נאלץ להתמודד שוב ושוב עם המאמץ של אחרים לאבחן מה "אמיתי" ומיהו בעצם אלכס טרנר: "ואם ננחש מי אני מתחזה להיות, האם אנחנו זוכים בפרס?", הוא שר ב-Mr. Schwartz, "ניחשנו פעמיים, שתיהן שגויות / האם אנחנו מקבלים ניסיון שלישי?".
אם כל אלבום הוא עוד הזדמנות לנסות ולפענח את טרנר, אז The Car הוא הפעם השביעית, אבל גם בסיבוב הזה התמונה מטושטשת והצליל לא ברור. "לפעמים אני עוטף את הראש סביב הכל וזה נראה הגיוני לגמרי", טרנר כותב באירוניה גלויה בשיר שסוגר את האלבום, Perfect Sense הנהדר, שנשמע כמו סצנת הסיום הנכונה עבור אלבום: התוף החזק בפתיחה, התזמור הדרמטי ואז עוד סט של רמזים, מה בעצם קרה פה. והתשובה היא שזה כנראה לא כל כך משנה: מה שחשוב הוא שארקטיק מאנקיז העכשווית היא להקה חכמה, סקרנית ומעל הכל חופשית וחסרת פחד. לא סתם מכונית, אלא מכונית אוטונומית. שתהיה לכולנו נסיעה נעימה.
