אם יש סיבה להצלחתו הרבה וארוכת השנים של "ללכת עד הסוף", The Full Monty בשמו המקורי, הרי שזוהי אנושיותו המתוקה של הסרט הזה. הוא פשוט התפוצץ בקופות כשיצא ב-1997, והרוויח 258 מיליון דולר מתקציב של 3.5 מיליון בלבד. הוא זכה בפרס הבאפטא, היה מועמד לארבעה אוסקרים וזכה באחד (הפסקול הטוב ביותר בקומדיה או מיוזיקל). הוא עובד למיוזיקל ולמחזה, וחקק עצמו יפה-יפה בלקסיקון תרבות הפופ. יש מספיק אנשים שמספיקים להם צליל או שניים מהשירים You Sexy Thing או You Can Leave Your Hat On כדי להיזכר בערגה באותה תחושה חמימה, מנחמת, שהסב להם.
"ללכת עד הסוף" – טריילר
(באדיבות דיסני+)
אתם זוכרים, כמובן: שישה גברים מובטלים מהעיר הבריטית שפילד, ארבעה מהם מפוטרי תעשיית הפלדה המקומית ואף אחד מהם לא עונה על ההגדרה של הצ'יפנדייל המצוי (או אפילו קרוב לזה), מרימים יחד מופע חשפנות. למה? ובכן, הם זקוקים לכסף, כמובן - אולם הם ניצבים גם בפני קונפליקטים אחרים, מהזן האישי והמורכב יותר. אחד נאבק כדי להישאר עם משמורת משותפת על בנו, השני טרם חלק עם אשתו את פיטוריו למרות שעברו חודשים מאז, השלישי מתמודד עם אין אונות וסוגיות של דימוי גוף. כולם צריכים משהו, ניצחון קטן שירים אותם, ולו לרגע.
לביקורות טלוויזיה נוספות:
סוד הקסם של "ללכת עד הסוף" הוא שהקומדיה שלה צומחת דווקא מתוך כל אלו, מתוך אדמת הטרשים של המציאות, והסרט אף פעם לא מאבד מגע עם המציאות הזאת. הקשיים החברתיים והמעמדיים של גיבוריו נוכחים בכל העת. אבל בסרטים מעין אלו, ובכלל, קשיים קיימים על מנת שהגיבורים יהיו נאמנים לתוארם ויתגברו עליהם. התסריטאי סיימון בופוי, שבהמשך יקטוף את פרס האוסקר על התסריט של "נער החידות ממומביי" (עוד פנטזיית אנדרדוג סוחפת), רקח עבור הלוזרים המתוקים שלו סיפור כובש של התגברות על מכשולים, חברות וגאולה. התוצאה הייתה אחד מהלהיטים הגדולים של הניינטיז, וסרט הקולנוע הבריטי המצליח בכל הזמנים גם יותר מרבע מאה אחרי צאתו.
פלא שגם לזה הגיעו בעידן שטוף-רימייקים, פריקוולים וסיקוולים זה? כשכל שבריר אפשרי של קניין רוחני מועלה באוב על מנת שיהיה אפשר לחלוב ממנו עוד טיפונת קטנה? כשיצירות מהזיכרון התרבותי הקולקטיבי שלנו, מהעבר הקרוב והרחוק, נקראות שוב לקרב לטובת איזושהי "החייאה" מפוקפקת? הרי חלילה שיניחו ללהיט ענק כמו זה לשבת במגירת הנוסטלגיה כשיש עוד איזה דולר לעשות ממנו. דולר, כן? לא לירה שטרלינג.
גם אתם, בקיצור, עלולים למצוא את עצמכם בגישה צינית משהו עם תחילתה של "ללכת עד הסוף" הסדרה, שעלתה אתמול (ד') בשירות הסטרימינג דיסני+ וזמינה אצלנו גם ב-yes (מדובר בהפקה של הערוץ FX השייך כעת לתאגיד דיסני). הדבר המצער הוא שלמרות מאמציה הניכרים ומתיקותה הכללית, למרות שגם ממנה נושבת לעיתים אותה רוח חמימה של אנושיות ואחווה שהפכה את הסרט מ-1997 לפנינה, חלקכם עלולים להמשיך ולחוש כך גם אחרי הצפייה בשמונת פרקיה. אה, ואין בה חשפנות מסוג כלשהו. למי שאולי ציפה.
לזכותם של התסריטאי בופוי, שאחראי גם לסדרה אותה יצר יחד עם אליס נאטר, ייאמר שהדרך שבה בחרו לצעוד היא זו הקשה. "ללכת עד הסוף" היא סדרת המשך לסרט, שפוגשת את גיבוריה בחלוף השנים. כל החבורה פה (טוב, כמעט כולה; השחקן הוגו ספיר, שגילם את גאי המצויד היטב, הועזב עקב תלונה על התנהגות בלתי הולמת בסט, ומגיח רק לרגע), אבל בופוי ונאטר השקיעו וכתבו שלל דמויות חדשות. גאז סקופילד (רוברט קרלייל), למשל, כבר לא חרד למשמורת על בנו שגדל והתבגר והפך לשוטר, וכעת מנסה להתחבב על בתו המנוכרת, בגילומה של המצטרפת החדשה טלית'ה ווינג. גם דארן (מיילס ג'ופ) הוא דמות חדשה, מובטל טרי שמתמודד עם פרידה, וישנם נוספים. בופוי ונאטר גם לקחו דמויות וותיקות כמו ג'ין (לסלי שארפ), אשתו של דייב (מארק אדי) מהסרט המקורי, והעניקו להם תועפות של סיפור שלא היה שם בעבר.
הגישה שלהם ראויה להערכה, כאמור; קל הרבה יותר היה להתרכז רק בגיבורי הסרט, להיכנס שוב לאותם מנגנונים דרמטיים שהניעו אותם בעבר, לכפות עליהם תרחיש דומה למופע החשפנות - ולהעניק להם את הגאולה שהרוויחו לאחר שהתגברו על מכשוליהם. אלא שבופוי ונאטר באמת שואפים ליותר מזה, ומבקשים להשתרש מאותו סיפור מקורי לכיוונים חדשים. בחלק מהמקרים זה עובד, כמו בכל הנוגע ליחסים שבין דייב ואשתו ג'ין, שעולים על שרטון אחרי שנים של אי-התמודדות עם האבל על מות בנם. בחלק אחר, כמו בכל מה שנוגע לבתו המרדנית של גאז - פחות. מה לעשות שיותר מעניין לצפות באבא שלה מסתבך בשטויות, עם אותו קסם שובב של קרלייל הנפלא כתמיד, מאשר בחיפושה אחר קולה היצירתי וקבלה עצמית. למי אכפת.
2 צפייה בגלריה
היחסים עם אשתו כרגע? זה מסובך. מארק אדי הוא דייב, מתוך "ללכת עד הסוף"
(צילום: באדיבות דיסני+)
ניכר גם היעדר מנוע עלילתי מאחד - כמו מופע החשפנות מהסרט המקורי, שהעניק לגיבוריו מטרה משותפת. הסדרה מלאה בדמויות, אבל מה בעצם קושר ביניהן, פרט למשעולי החיים שלהם וגחמות התסריט? באופן כללי יש בה יותר מדי סיפורים, דמויות וקונפליקטים. הסך העלילתי של "ללכת עד הסוף" מכביד עליה, וחלק מהדמויות הרבות סובלות בעקבות כך מחוסר פיתוח הולם. יש בה תחושה מעט מפוזרת, בעוד ש"ללכת עד הסוף" הסרט היה מופת של כתיבה מדויקת, חסכונית וממוקדת-מטרה. מן הסתם רוב הבעיות הללו נובעות מהצורך להתאים את הסיפור של הסדרה, את הסיפורים שלה, לעונה של שמונה פרקים, להבדיל מאשר סרט של 91 דקות. נו, אבל מי בכלל ביקש מהם לעשות את זה?
עם זאת ייתכן שהרבה מכם הצופים כלל לא תרגישו בבעיות הללו, הודות לשחקנים הנהדרים והווייב המתוק של כל העניין. כאמור, "ללכת עד הסוף" בהחלט לא חפה מרגעים חמימים ומרוממי-נפש, ועבור רבים, מתיחתו של הסרט לכדי סדרה רק תאפשר להם יותר זמן עם גיבוריה שבסופו של דבר, רק מנסים למצוא אושר כמו כולנו. כמו בסרט, גם בה אין אנטגוניסטים של ממש, אלא רק בני אדם מבולבלים שעושים את מיטב יכולתם, ולא תמיד מצליחים. חסרה להם רק טיפת מזל - ועד שזו תגיע, החברים והמשפחה שם בשבילם, גם אם חיקם יכול להיות עניין מאתגר בפני עצמו.
מידת התאמתכם ל"ללכת עד הסוף" הסדרה נובעת, אם כך, מהצורך שלכם בתוכן מזן ה-Feel Good (לא במובן הסנטימנטלי, הטד-לאסואי, אלא במובן "אמיתי" ועוקצני יותר), ובאופן קבלתכם את דמויותיה. בעיקר אלו החדשות, שמקבלות את מירב תשומת הלב פה. אם זהו רק הזיכרון המתוק של הסרט שמדגדג לכם את בלוטות הנוסטלגיה, ייתכן שתתאכזבו. אם אתם פתוחים לגיבורים חדשים ולניסיון (הלא ממש חלק) להרחיב את העולם של הסיפור המקורי, לגמרי יש מצב שתמצאו את עצמכם הולכים איתה עד הסוף. במינימום, היא תזכיר לכם לצפות ולהתמוגג שוב מהסרט.
