החזות של דיוויד קרוסבי, שעזב אותנו אמש (ה') בגיל 81, קצת מטעה. אתה מביט בתמונות שלו שהתפרסמו לאורך השנים באמצעי התקשורת ורואה שלמרות שקו השיער נסג לאחור והלבין, הוא לא השתנה הרבה. ב-1970 הוא אמנם שר על כך שהוא כמעט קיצץ את שערו הארוך, אבל הוא נשאר איתו עד רגעיו האחרונים. אפילו השפם המפורסם והמטופח שלו לא גולח במשך יותר מיובל שנים. גם בגיל 81 קרוסבי נשאר אותו היפי שהוא היה בסיקסטיז ובסבנטיז, חבר של כבוד בבירדס ורבע מהסופר-גרופ לצד גראהם נאש, סטפן סטילס וניל יאנג, ואחת מהדמויות החשובות בתולדות הפולק-רוק האמריקאי. אלא שבניגוד לקול החם ולהרמוניות המופלאות והמתוקות שהוא עזר ליצור, הוא גם היה אדם בעל מזג חם מאוד שהסתבך לא מעט עם החוק ואף ישב בכלא בגלל עבירות נשק וסמים. כן, הפציפיסט שהתנגד למלחמת ויאטנם וסלד מדולנד טראמפ, היה גם פורע חוק.
העולם השתנה ללא היכר מאז הימים שבהם קרוסבי עזב את הבירדס ב-1967 והלך לחפש את הבית המוזיקלי החדש שלו. אצלו נרשמו הרבה פחות תזוזות מוזיקליות. אפילו באלבום האחרון והיפהפה שלו מלפני שנתיים, For Free, קיבלת פחות או יותר את אותם הדברים שהוא הציע ברוחב לב באלבום הבכורה המכונן שלו - If I Could Only Remember My Name, שיצא כמה חודשים לאחר שהסופר-גרופ ההיא נפוצה לכל עבר.
למרות שזו הייתה יצירת הסולו הראשונה של קרוסבי הוא לא בדיוק היה שם לבד. ההישג ההוא היה תוצאה של קומונה מוזיקלית חד-פעמית. יאנג ונאש הגיעו לאולפן, וגם ג'וני מיטשל (שקרוסבי הפיק לה את אלבום הבכורה שלה, וגם היה בן זוגה באותם ימים), ואפילו כמה חברים מהגרייטפול דד, מג'פרסון אירופליין ומלהקת סנטנה הגיעו עם כלי הנגינה שלהם. הפעם ההקלטות התנהלו בנעימים, והחברים הרבים מסצנת הרוק של המפרץ נהנו לג'מג'ם אלו עם אלו. האלבום הזה הציל את קרוסבי, שהיה מרוסק לאחר שחברתו כריסטין הינטון מצאה את מותה בתאונת דרכים. והוא גם סוף-סוף קיבל את הבמה המוזיקלית שלו. בהרכבים שבהם הוא היה חבר עד לפני רגע, הוא לא בדיוק היה הדמות המובילה, ולמרות שעל העטיפה מופיעים פניו על רקע שקיעה – הוא זרח לכל אורכו של האלבום.
בדומה לאלבומי הסולו של חברי הביטלס שיצאו לאחר הפירוק ב-1970, גם במקרה של יוצאי קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג, התחרות (הסמויה והגלויה) שבין חברי הרביעייה על המשך הדרך הולידה לא מעט יצירות מופת. יאנג כבר היה אז אחרי After the Gold Rush שסימן אותו ככוכב עולה ושנה לאחר מכן הוא ישלים את Harvest. סטילס בדיוק הוציא אלבום שומט-לסת שבו אירח את אריק קלפטון וג'ימי הנדריקס. קרוסבי לא התכוון להישאר מאחור. בשעתו זה היה נדמה כפרומו מזהיר לקריירת סולו מבטיחה, ואכן לקרוסבי היו עוד כמה וכמה הבלחות יפות לאורך הסבנטיז (בעיקר כאשר שיתף פעולה עם נאש), אך נדמה שסערות הנפש שלו די קלקלו לו את הקריירה בהמשך.
כמו חבורת מילואימנקים שממשיכה להיפגש גם אחרי שכולם כבר שוחררו מהשירות, גם קרוסבי לא באמת רצה לעזוב את סטילס ואת נאש, למרות כל הסערות שהם עברו בדרך. הם התחילו כשלישיה, הפכו לארבעה, ואז התפרקו. הם התאחדו כמה פעמים - לעיתים כטריו ולפרקים גם עם יאנג - רק כדי להבין ששוב אין ברירה וחייבים להפריד כוחות. הפורטה שלהם היה בהרמוניות הקוליות, אבל האגואים העצומים שלהם הכריעו אותם לא פעם.
אלו היו פני הדברים פחות או יותר גם במאסטרפיס הראשון שלהם, Déjà Vu. השירים שם נשמעים תמימים ואפילו נאיבים, אבל היו שם גם הרבה מתחים ולא רק בגלל שהסשנים באולפן נמשכו קרוב ל-800 שעות. כל אחד מהארבעה הקליט את שיריו בנפרד ורק בהמשך הוזמנו יתר החברים להוסיף את שלהם – וגם זה לאחר לא מעט ויכוחים. האלבום ההוא – ששמו של קרוסבי הופיע בו ראשון – הפך לשלאגר מהיר, עם מכירות של 7 מיליון עותקים רק בארצות-הברית, ויותר ממיליון מחוצה לה. אבל למרות ההצלחה המהירה הם מיהרו להפריד כוחות. גם בפעם הבאה שהרביעייה בחרה להתאחד – לסיבוב הופעות מצליח ב-1974 - זה לא החזיק מעמד ליותר מדי זמן.
גם יתר הניסיונות שלהם לצרף את יאנג לטריו בעשורים הבאים לא הצליחו לשחזר את השיאים שהם הציגו במפגש המרובע הראשון שלהם. אולי מפני שההרכב נשא את שמות המשפחה של הארבעה כל העסק הרגיש לא פעם כמו פירמת עורכי דין יקרה או משרד פרסום. אבל Déjà Vu, מהפסגות הגדולות של הפולק-רוק, היטיב להגדיר את תקופתו: הוא אמנם נולד מההרמוניה של הסיקסטיז, אך יצא בראשית הסבנטיז שבישרו על עליית הזמר-יוצר הבודד שכותב על עולמו הפרטי.
העולם הפרטי של קרוסבי לא הורכב רק ממוזיקה, שכאמור הוא יצר ממנה מעט מאוד בשנות ה-80 וה-90, אלא גם מעסקים (הוא היה שותף בחברה לקאנביס, בכל זאת היפי), ואת זמנו הפנוי הוא אהב לבלות בשייט. כשהוא לא שט מעל הגלים הוא טבע לא פעם בסמים ובאלכוהול, שלא רק פגעו במצבו הבריאותי, אלא עצרו את הקריירה שלו. אלבום האולפן השני שלו, Oh Yes I Can, יצא רק ב-1989, והיה די מאכזב. גם זה שהגיע בעקבותיו, Thousand Roads מ-1993, התקשה לעורר עניין רב, אפילו בקרב מאזיניו האדוקים והנוחים לסלוח. דווקא בעשור האחרון לחייו הוא חזר ליצור, ורשם לא מעט הישגים באולפן. הקאמבק היפה נרשם ב-2014 עם האלבום Croz והמשיך עם עוד ארבעה אלבומים שיצאו עד 2021. לא רע לאדם בעשור השמיני לחייו, שב-30 השנים שקדמו בקושי הצליח להשלים שני אלבומים ראויים.
