קשה להישאר אדישים מול דיוקן הדיו המבעית של מרלן דומא, המבט החודר בעיניה של הנערה הממתינה של לורטה לקס או היער שספק מגן ספק סוגר על הנערה במשקפיים ברישומו של אוסקר קורסאר - שלוש היצירות הן רק חלק קטן מהתערוכה "ואם נתקרב" שמציגה בגלריה לאמנות עכשווית רמת השרון. התערוכה, מורכבת מציורים מתוך אוסף האמנות של דורון סבג (חברת ORS בע"מ), אחד מאספני האמנות הגדולים בישראל עם כ-1,500 יצירות, ואת מלאכת הליקוט עשתה האוצרת רווית הררי כשהדגש הוא על דיוקנאות - בציורים, בפסלים ובצילומים.
7 צפייה בגלריה
"סאמר ואני", אוסקר קורסאר. מתוך "ואם נתקרב" תערוכה מאוסף דורון סבג
(באדיבות האמן וגלריית יוסי מילו, ניו יורק)
בתערוכה, ביקשה הררי לייצר הלך רוח - למרות שכל דמות שונה, היא גם דומה והיא ניצבת כמעט תמיד לבד בתמונה, אוחזת בבדידותה. "זה כמו סוג של אפיון פסיכולוגי של האישיות שלי דרך העבודות באוסף", אומר סבג בריאיון ל-ynet, שנערך לרגל התערוכה. "אנליזה שחיברה את הקשרים והדברים המודחקים. כבר העירו לי בעבר שיש אצלי הרבה פורטרטים, ושאלו אותי אם זה מעיד על זה שאני מרגיש בדידות, שאני צריך למלא אנשים סביבי". הוא אף מוסיף להודות שיש בזה מן האמת, "אתה יכול להיות בכל האירועים - ובסוף תרגיש בודד. את תחושת הלבד, אפשר לסחוב שנים".
בבסיס התערוכה עומד גם שיתוף פעולה ייחודי, אל היצירות מתלווה שכבה של עבודת סאונד שיצרה האמנית שרון גלזברג יחד עם תלמידים מתיכון אלון ברמת השרון, בו למדו בנותיו של סבג. דבר מאוד שונה ממה שעשה עד עכשיו. יצירות מתוך האוסף שלו, אותו אצרה דנה גולן מילר, הושאלו פעמים רבות לצרכים שונים, ותערוכות מתוכו הוצגו מספר פעמים בעבר, בעיקר במוזיאון תל אביב. הן נועדו להרשים, ועסקו בנושאים גדולים, מונומנטליים, כמו סוף העולם. "הכרתי את רוב האספנים בארץ. אני חושב שאצל כולנו זה בא מתוך אהבה לדבר, וגם, ללא ספק, ככלי שבא להראות שהצלחת", מעיד סבג. "התערוכות שלי במוזיאון תל אביב היו 'טור דה פורס' כזה. רכישות אחרונות, נושא גדול, הרבה כוח".
7 צפייה בגלריה
"סוג של אפיון פסיכולוגי של האישיות שלי דרך העבודות באוסף". דורון סבג
(צילום: עדי סבג)
מבין כותלי המוזיאון, יצא האוסף בתחילה לגלריה גבעון, ולאחרונה גם לתערוכה שקטה עוד יותר, סביב האמן אביגדור אריכא, במשכנות שאננים בירושלים. כעת, יצירות מהאוסף נוחתות למיקום סולידי ונגיש - הגלריה לאמנות עכשווית ברמת השרון. "שתי התערוכות האחרונות הרבה יותר רגישות, יותר קאמריות, פחות סימפוניה", הוא מסביר "אין פה הפגנת כוח. תראי, מאוד מחמיא לעשות תערוכה גדולה במוזיאון תל אביב, זה נותן לך כבוד, חשיבות. אבל האמת היא שזה מפקשש את הדבר העיקרי".
7 צפייה בגלריה
"העירו לי בעבר שיש אצלי הרבה פורטרטים, ושאלו אותי אם זה מעיד על זה שאני מרגיש בדידות". "לחץ", מרלן דומא. מתוך "ואם נתקרב" תערוכה מאוסף דורון סבג
(יח"צ)
לאורך השנים, שאלות סביב דמותו של סבג עמדו בלב השיח האמנותי. בשנת 2006 למשל, התערוכה הקבוצתית "דורון", שהוצגה במבנה של בית הספר לאמנות מנשר, ניסתה לנתח את דמותו כאיש עסקים שעומד בראש חברת השמה, ודוחק באמנות לקיים קשרים עם יחסי ההון-שלטון. כחלק מזה, החליט סבג בשנים האחרונות להתרחק מהזירה הרוחשת של מוזיאון תל אביב שבו חבר סבג בדירקטוריון ובוועדות שונות. "היו הרבה מאד כתבות, טוקבקים, כי אני יושב בהנהלת המוזיאון. אמרו ניגוד עניינים, מעלה את ערך היצירות... התחילו כל מיני דברים מגעילים", מספר סבג. את השינוי ואת ההתרככות אפשר לראות גם בחייו, עם חמש בנות בוגרות, נכדים ומעבר לדירה בבניין יוקרה ברמת גן במקום בית של שלוש קומות ובריכה.
פחד מנטישה
סבג נולד בקיבוץ גינוסר, ההורים שלו עלו ממרוקו ואביו, גבריאל סבג, עבר לדימונה שם הפך להיות ראש עיר. "אימי סבלה מבעיות פסיכולוגיות קשות מאוד, ואושפזה בטלביה בירושלים (מרפאה לבריאות הנפש, ד"מ), והיו הרבה ימים שהייתי לבד", הוא מתאר את הילדות שלו. "כל היום הייתי מסתכל באנציקלופדיה שהייתה פעם, 'תרבות', והייתי קורא על אמנות. זה הרגיע אותי מתוך איזושהי חרדה. גם ציירתי וצילמתי בילדות, המשכתי לצלם כל השנים. אחת התכונות שיש לאספן, היא פחד מנטישה, כמו שיש לכל ילד. כולנו מכירים את הילדים האלה עם ה'שמיכי' או הבובה, החלק המרגיע. האוסף, אולי יש לו היבט מנחם כלשהו. האובייקט מקבל משמעות שמעבר".
7 צפייה בגלריה
"כל היום הייתי מסתכל באנציקלופדיה שהייתה פעם, 'תרבות', והייתי קורא על אמנות". "נערה ממתינה", לורטה לקס. מתוך "ואם נתקרב" תערוכה מאוסף דורון סבג
(באדיבות האמנית וגלריית יוסי מילו, ניו יורק)
"דבר נוסף שהאוסף נותן לך זו הרחבת האישיות שלך", הוא טוען ומסביר: "עבדתי הרבה שנים עם אבא שלי שהייתה לו אישיות כל כך חזקה... הוא לא היה צריך אוסף", הוא מחייך. "הוא היה באמת איש משכמו ומעלה. הקמנו יחד את העסקים. אבי היה באמת מטאור ובתור בן תמיד חשבתי לעצמי איך אני אצור את הזהות שלי מול הדבר הענק הזה, מול זהות כזאת חזקה?".
כשהוא מדבר עליו, סבג נזכר בהחלטה של אביו לא להמשיך את דרכו בפוליטיקה. "אימא הייתה חולה, היא לא עמדה בלחצים הפוליטיים. בדימונה בשנות ה-60 היו דברים מאוד קשים. אני זוכר בתור ילד, הייתי שומע דפיקה בדלת, פותח אותה, ועומד שם מישהו עם ג'ריקן של בנזין ומצית. 'באתי לשרוף את ראש העיר. הוא פה?', אמרתי לו: 'הוא בעירייה. תלך לעירייה - תשרוף גם את ראש העיר, וגם את העירייה'. הוא אמר לי: 'ילד, אתה חכם, אתה צודק'. זה סיפור אמיתי!", סבג נעצר לרגע. "שלחתי אותו, והתקשרתי ישר למזכירה. היו גם הרבה הטרדות טלפוניות. אמא שלי המסכנה לא עמדה בזה, אז אבי החליט שהוא עוזב את הפוליטיקה".
איך הוא הגיב לאוסף שיצרת?
"הוא היה מאוד גאה בי. גם הגיע לכל הפתיחות".
הוא הצליח להתחבר לעניין שלך באמנות?
"זה אוסף של חברה, אז זה קצת הפריע לו מבחינה כלכלית - הוא תהה למה זה כל כך יקר. אבל הוא ראה כמה האוסף הזה נותן. גם לחברה, גם לי וגם למשפחה".
7 צפייה בגלריה
"לא פעם אנשים נפגעו כי אני לא קונה מהם. אני לא מוכן לזייף את זה". ללא כותרת, וילהלם ססנל. מתוך "ואם נתקרב" תערוכה מאוסף דורון סבג
(יח"צ)
דורון סבג נשוי בשנית ואב לשלוש בנות; הבכורה בת 43, בעלת תוכנית רדיו אזורית על אמנות בצפון וסגנית יו"ר אגודת הידידים הצעירים של מוזיאון תל אביב ("היא לא ממש יוצרת, אבל בינתיים יצרה לי שני נכדים מקסימים"), האמצעית מטפלת ברפואה סינית שניצלה מרעידת אדמה גדולה בסין ("תגגלי אותה, היא הכי מפורסמת מכולן", הוא צוחק), והצעירה בת 32 - חזרה בתשובה לפני מספר שנים. "מאד קשה, לא פשוט", מתאר סבג ברגשות מעורבים. "היא הייתה בפתיחה ואחרי חצי שעה ברחה מפה, היה לה נורא קשה. דווקא שרה יפה, ולמדה ברימון. ופתאום...", הוא נאנח, ומתבדח, "לפחות יהיה לנו קשר לבן גביר ולסמוטריץ'".
גם ביצירות האמנות באוסף הוא רואה סוג של משפחה שהוא יצר. "אוספי אמנות הם דבר שאנשים אוהבים להתהדר בו. אנשים עשירים", מעיד סבג, "אבל אפשר לראות אם אוסף הוא קוהרנטי, או אם כמה אנשים בחרו לך דברים. האוסף שלי בא מתוך המפגש שלי, כל הבחירות הן שלי. לא פעם אנשים נפגעו כי אני לא קונה מהם. אני לא מוכן לזייף את זה. רציתי להיות נאמן לאוסף שלי, למשפחה הזאת שיצרתי. זה תהליך פסיכולוגי, אתה קובע מי ייכנס, מי ייצא, מי יישאר ומי לא. אתה היחידי. וזה לא עיסוק, זו לא פרנסה".
מפוסטרים ממוסגרים לאוסף אמנות
למרות המקום הגדול שהאוסף ממלא בחייו, סבג מספר שהוא לא חשב כלל להיות אספן ומודה שזה קרה כמעט במקרה אי שם בשנת 1988. הכול בעקבות מפגש עם העיתונאי ואיש האמנות אדם ברוך, שהוא גם אביהם של עידו ועמליה רוזנבלום. ברוך חיפש נותן חסות להפקת קטלוג לתערוכה של האמנים צדוק בן דוד ומוטי מזרחי בביאנלה בוונציה, והתגלגל לאביו של סבג, שהפנה אותו לבנו. "גרתי אז ברעננה. לכל תערוכה שהלכתי אליה בארץ ובעולם, קניתי את הפוסטר שלה. היה לנו בן משפחה שידע לעשות מסגרות, הוא מסגר לי אותם - וכל הבית היה פוסטרים", מעין גרסה ראשונית לאוסף שיש לו היום.
"אז ישבתי עם אדם לגבי מימון הקטלוג, והתחיל בינינו שיח, ידידות כזאת", הוא ממשיך לספר. "הוא ביקש שאעזור לו לנסות להחיות מחדש את גלריה בוגרשוב בתל אביב, והציע שאפיק לכל תערוכה, 12 אמנים בכל פעם, איזה מעין דף כזה, ובתמורה כל אמן ייתן לי עבודה אחת. אמרתי 'וואלה, איזה עסק! נשמע דיל מצוין'. וכך התחלתי. בהתחלה עם 12 עבודות, ועוד 12 עבודות".
7 צפייה בגלריה
"לא הבנתי כלום באמנות". ללא כותרת, יאן דה מסחאלק. מתוך "ואם נתקרב" תערוכה מאוסף דורון סבג
(צילום: פיטר קוקס)
היצירה הראשונה שנרכשה על ידי סבג הייתה "השחיין" שיצרה דגנית ברסט. "הציגו את זה בבוגרשוב, ואחרי שיח גלריה שבו היא דיברה וסיפרה, ניגשתי אליה ושאלתי אותה אם היא מוכרת את העבודה. זו הייתה העבודה הראשונה, ואז התחלתי להתעניין. ככל שהתחלתי לקרוא כל מיני ביקורות - הבנתי שלא הבנתי כלום. עברית אני קורא טוב! אבל לא הבנתי כ-ל-ו-ם. אמרו לי: 'אתה יודע מי זה מרסל דושאן?' מי זה מרסל? מה זה הדבר הזה?", הוא צוחק.
אז הוא נרשם ללימודי אמנות באוניברסיטה, וכיום מחזיק בתואר ראשון ושני באמנות. "התמחיתי במאה ה-19. זו האהבה שלי. אבל אני לא חושב שלימודים של מדעי הרוח הם הכרחיים למנהלים או לאנשי עסקים טובים, זה אינדיבידואלי. לי הלימודים נתנו הרבה ידע, אבל הבחירה ביצירה היא אינטואיטיבית. זה תכונה מולדת לדעתי, לא נלמדת. לא פעם הבחירה היא מהבטן, ולוקח הרבה זמן לפענח למה המוח בחר מה שבחר. תחושת הבטן הזאת, יש מאחוריה דברים".
כתבות נוספות במדור אמנות:
אתה זוכר את כל העבודות שיש לך באוסף?
"אנשים באים לתערוכה של אמן, יוצאים החוצה וממשיכים את החיים שלהם. אספן, אם זה נוגע בו, הרכישה היא סוג של זיכרון של רגע. אנחנו אוספים את הזכרונות האלה. אני לא יודע אם אני ממליץ למישהו להתחיל אוסף, רק אם אנשים אוהבים. תקנה מתוך אהבה - אני רומנטי, לא יעזור. אם אתה רוצה להשקיע ממניע כלכלי, אז בסדר, קח איזה יועץ טוב, תתחבר לאחת מחמש הגלריות הטובות בעולם, תקנה שם ותעשה כסף. למרות שעם הטרנד של עליית המחירים בשוק האמנות הבינלאומי, היום לקבל עבודות מהגלריות הגדולות זה כמעט בלתי אפשרי".
הבועה הזאת תתפוצץ באיזשהו שלב לדעתך?
"אני לא יודע. בסוף המאה ה-19 הייתה בועה די דומה. אדגר דגה סיפר שכבר אי אפשר לקנות שום דבר, המחירים עולים. אבל תראי מה קרה: בתחילת המאה ה-20, אנשים קנו יצירות במחירים מטורפים. קורו (ז'אן-בטיסט קאמי קורו, ד"מ) נמכר ב-600 אלף פרנק, אבל היה אפשר לקנות סזאן ב-150 פרנק, וגוגן ב-200 פרנק, ואת ואן גוך - אף אחד לא רצה. תסתכלי עכשיו על היצירות שנמכרו באוסף של פול אלן, יש לנו שם את גוגן שעבר את ה-100 מיליון, סזאן שעבר את ה-100 מיליון. בתחילת המאה ה-20 אף אחד לא זיהה את אבות המודרניזם שלנו, ואן גוך, גוגן וסזאן. דגה זיהה, והוא היחידי שהיה לו עבודות של שלושתם, כולל של ואן גוך. אז הנה, עברו 130 שנה ואף אחד לא מבטיח שדמיאן הירסט או מרלן דומא - למרות שיש לי את שניהם באוסף והם אמנים חשובים ביותר - יהיו החשובים בעתיד".
היום גם אמנים חיים מגיעים לסכומים מטורפים.
"כי אנחנו צריכים גיבורי תרבות חדשים, סלבס. אבל התפוגה שלהם מהירה. מישהו שמגיע ל-2 מיליון דולר ופתאום נעלם. בגלל האינטרנט, אנחנו מחפשים כל הזמן ריגושים חדשים. עכשיו כולם רוצים NFT".
7 צפייה בגלריה
"אם קניתי אמנים צעירים בתחילת דרכם שהצליחו מאד אני לא שמח כי אני אקבל יותר כסף – אני שמח כי עשיתי בחירה נכונה". "עיוור בעזה", אוהד מרומי. מתוך "ואם נתקרב" תערוכה מאוסף דורון סבג
(צילום: אלעד שריג)
מה אתה חושב על NFT?
"אני לא יודע מה זה, אין לי מושג, לא מבין בזה כלום. לא השקעתי אף פעם בקריפטו. אני יכול להבין שאנשים כן רוצים לצאת מהעין של הרגולציה אולי, של הבנקים, של הפיקוח... אבל אף פעם לא העסיק אותי".
אתה חושב לפעמים על הפער בין סגנון החיים שלך לבין זה של חלק מהאמנים?
"אנחנו חיים בעולם מאוד מורכב, מאוד בעייתי, מנוכר. אני גדלתי בקיבוץ ובדימונה, אני לא 'צפוני-בונבוני'. בשנות ה-70-60 היו יותר אנשים עם מכנה כלכלי משותף מאשר היום. מצד אחד יש דמוקרטיה, מצד שני חלוקת העושר... אנשים פה לא גומרים את החודש, וזו בעיה קשה מאוד. בטח יכתבו טוקבקים: 'המתחסד הזה'. תמיד כותבים דברים כאלה. אני מסתכל על זה בעיניים סוציאליסטיות כמה שאני יכול. אני מסכים איתך, ומצד שני את לא יכולה לרחם. הכי טובים - מצליחים, כמו בספורט. מה אני יכול לעשות שמסי זה מסי, והוא מקבל כמה שהוא מקבל, ומישהו ממקום אחר שאין לו את הכישרון הזה - לא? המחירים קובעים גם את איכות האמן, לא יעזור שום דבר. אז אם קניתי אמנים צעירים בתחילת דרכם שהצליחו מאוד, אני שמח. אבל אני לא שמח כי אני אמכור את זה ואקבל יותר כסף, אני שמח כי הבחירה שלי הייתה נכונה".
"ואם נתקרב", הגלריה לאמנות עכשווית רמת השרון. אמנים משתתפים: מיכאל בורמנס, עדי ברנדה, דגנית ברסט, נאן גולדין, אקסל גיס, מיכאל גרוס, מרלן דומא, יאן דה מסחלק, נורית דוד, ריינקה דיקסטרה, אנדי הופ, מיכל היימן, אלכסנדרה וליסקובסקה, יורי כץ, סיגלית לנדאו, לורטה לקס, אוהד מרומי, היראקווה נוריטושי, אורי ניר, קיקי סמית, ווילאם ססנל, אולף קונמן, אוסקר קורסאר, טליה קינן, אורי קצנשטיין, מיכל רובנר, הוגו רונדינונה, נטעלי שלוסר.
