פסטיבל הקולנוע ירושלים, אחד מאירועי התרבות היוקרתיים המתקיימים מדי שנה בישראל, יצא לדרך לפני כשבוע ויימשך עד מוצאי שבת. בינתיים הגיעה לסיומה התחרות הישראלית, עם סרטיהם החדשים של אדם קלדרון ופיני טבגר, שמצטרפים ל"הסירו דאגה מלבכם" של תום שובל, "סינמה סבאיא" של אורית פוקס רותם, "מישהו יאהב מישהו" של הדס בן ארויה ו"איך נתת לזה לקרות". בהמשך השבוע יוכרזו הזוכים בתחרות, כמו גם הזוכים בשאר המסגרות השונות בפסטיבל.
"השחיין": קווירי ומנוכר
סרטו של אדם קלדרון, "השחיין", הוא סרט אישי מאוד ובה בעת מנוכר, שעלילתו והדימויים המוצגים בו מבוססים על נעוריו של הבמאי אדם קלדרון, שהיה בעברו שחיין מקצועי. ארז (בגילומו של עומר פרלמן שטריקס), שחיין מצטיין, מצטרף למחנה אימונים אינטנסיבי המנוהל ביד רמה על ידי המאמן דימה (יגאל רזניק). במסגרת התחרות על כרטיס הכניסה הבודד לאולימפיאדה, עולים בקרב הגיבור ספקות עצמיים בנוגע לזהותו המינית ובנוגע למניפולציות הדרושות כדי להשיג את המטרה. הסרט מציג מקרוב את גופם של השחיינים: גופיהם החטובים של הספורטאים מגולחים לפני התחרויות (דימוי שמופיע כבר בכותרות הפתיחה, ומכונן את כוונותיו של הסרט), ובהמשך משולבים לא מעט קלוזא-פים על חלקי הגוף - הספידו, השרירים הזיעה, והאיברים החשופים במקלחות. לא ניתן לפספס את אופי המבט שמציע לנו הסרט.
במהלך הסרט, ארז מתחבר עם נבו (אסף יונש) שאמור להיות יריב משמעותי בדרך לכרטיס. במהרה מתגלים סימנים למשיכה מינית מצדו של ארז, אך המאמן אוסר על כל קשר שכזה. הקשר בין השניים, שכולל גם הבט של קנאה, עשוי להיות חלק ממניפולציה קרה שמטרתה לערער את היריב המרכזי, ואולי בכלל הונאה עצמית של הגיבור, שכביכול שולט בסיטואציה.
הפקעת הפסיכולוגית המורכבת נבנית בדרך המזכירה את המותחנים הפסיכולוגיים הקרים של פרנסואה אוזון, ללא ספק מקור השפעה בולט על קלדרון - אך לא בטוח שהדיוק הנדרש בעיצוב הניואנסים הפסיכולוגיים אכן מושג. לעתים נדמה כי הדמות הראשית משתנה מסצנה לסצנה, באופן לא מספיק מנומק. במקביל, יש צד נוסף באופי הדמות והסרט: זה הבא לידי ביטוי בלוח ההוראות לחיים של מדונה (הזמרת שהגיבור מעריץ), שחברתו של ארז העניקה לו לקראת מחנה האימונים. הצד הזה עולה גם במערכת היחסים האימהית-אדיפלית עם פלמונה (נדיה קוצ'ר), המעסה של הנבחרת, שהייתה שחיינית אולימפית בעברה. החום של חדוות הפרפורמנס הקווירי נותר מודחק אל מול הצד הקר של המניפולציות המיניות והקרייריסטיות.
במהלך הצפייה, ניכרות הכוונה והמיומנות של קלדרון לחשיבה ויזואלית - בצבעים, בקומפוזיציה ובעיצוב תלבושות (אחד מעיסוקיו הרבים של קלדרון), במידת הקפדה שלא מאפיינת סרטים ישראליים רבים. מנגד, המורכבות הפסיכולוגית של הגיבור ותהליך הערעור ההולך וגובר - בעיקר בחלקו האחרון של הסרט - לא נמסרים באופן מספק. בהמשך, גם הקליימקס הדרמטי לא מספיק מדויק. אולי לכן במהלך העלילתי האחרון של הסרט חלה תפנית סגנונית בוטה לחגיגת פרפורמנס קווירי - התפרצות של מה שהודחק עד כה.
(ארז דבורה)
"יותר ממה שמגיע לי"
שני נושאים עומדים במרכז "יותר ממה שמגיע לי", סרט הביכורים של פיני טבגר, שמתמודד במסגרת התחרות הישראלית בפסטיבל ירושלים, ושניהם מתחברים בצורה לכידה ומפתיעה: זרותם של מהגרים מברית המועצות לשעבר, אם ובנה, והמתח שבין דת וחילוניות.
גיבור סרטו של טבגר הוא נער בגיל בר מצווה (מיכה פרודובסקי המרשים), המתגורר עם אמו החד-הורית (אנה דוברוביצקי) בדירה שכורה ומוזנחת. הסרט משרטט תמונה מבהילה כמעט של ניתוק חברתי ורגשי. האם, העובדת בבית חולים, מתקשה לתפקד כמפרנסת והורה ומנהלת מערכת יחסים רעועה עם גבר נשוי - ואילו הבן מבלה את רוב זמנו לבדו בדירה. הבידוד כה קיצוני - אולי משום שזוהי חווייתו של הנער - עד שאין לנו אפילו מושג היכן בדיוק הסרט מתרחש. העריכה (של שירה הוכמן) חותכת בין הסצנות באופן שמנתק אותנו מתחושת המשכיות.
כאשר בני כיתתו של הנער מתחילים ללמוד לקראת בר המצווה והעליה לתורה, הוא מבקש מאימו אישור להצטרף אליהם, אך זו מסרבת. במצוקתו, הוא נקשר לשכן חב"דניק (יעקב זדה-דניאל) המלמד אותו. האם תובעת להעביר את השיעורים אל ביתם, בעיקר משום שהיא רוצה להשגיח שבנה לא יחזור בתשובה, ובין השלושה הולך ונרקם קשר מיוחד.
טבגר ביסס את סרטו על סרט הגמר שלו בבית הספר לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל-אביב, "פנחס" מ-2008. לזכותו יאמר, שההרחבה של הסיטואציה הבסיסית הלקוחה מהסרט הקצר עובדת היטב, ו"יותר ממה שמגיע לי" אינו מרגיש כסרט סטודנטים שנמתח יותר ממה שצריך. קשה להיזכר מתי ראינו בקולנוע ישראלי כמיהה אל דמות אב שמיוצגת דווקא בדמותו של חוזר בתשובה, וטבגר הוא יוצר זהיר מספיק כדי לא להפוך את סרטו להתקוטטות בין שתי תפיסות עולם.
ישנן בסרט כמה סצנות מפתיעות שכמו מגיעות משום מקום (אחת, אפקטיבית במיוחד, מערבת סכין) ושלישיית שחקנים מצוינים שהדינמיקה ביניהם עובדת היטב. שבחים מגיעים לאנה דוברוביצקי (שנראתה לאחרונה גם ב"אחד בלב" של טליה לביא), שמגלמת את דמות האם בשילוב מדויק של חספוס ועדינות.
(שמוליק דובדבני)
