בהתחלה הרגשתי שיש משהו כביכול טוב בקורונה. בגלל מפני שכאילו שיש אישור חיצוני לעשות איזושהי הפוגה בטירוף של החיים. שמתי לב שדווקא האמנים הצעירים יותר היו מבוהלים. כנראה להם היו חסרות יותר ההופעות, והחיבור עם הקהל. אני התרגלתי בקריירה לגלים אינטנסיביים מאוד של עבודה ואחר כך לתקופה של שקט שאותה אתה לוקח כדי להתכנס ולחשוב מחדש מה עושים הלאה. אז אמרתי, הנה, זה מתאים לי. כל מה שנותר זה להיות בבית עם נועם. הרגשתי שהקורונה משתקת אותי אמנותית. לא מאפשרת לשבת וליצור ולכתוב, גם להקליט כמעט ולא. לקח לי חודש לצאת מהשיתוק הזה כי כל רגע חשבתי שזה עומד להיגמר. אחרי שיצאתי מהשוק, הבנתי שאני יכולה לעשות דברים אחרים שדחיתי. כמו עבודה על הספר זיכרונות שלי, שנתתי לו עדיפות ראשונה, ונכנסתי עם הסופרת, צרויה להב לעניין.
במקביל, גל זייד ואני עשינו עבודה על הדמות הלא־נורמלית והקיצונית של דורי ב'מלכות'. העיסוקים האלה מנעו ממני מחשבות על מה קורה עם ההופעות. בכל זאת היה שיר פרסי שהקלטתי בעברית כי מאוד אהבתי, 'בלעדיך', שכן יצא בקורונה.
הציעו לי לא מעט להופיע בזום או בחצרות, אבל לא רציתי. אף פעם לא עשיתי הופעות כאלה וגם לא הייתי זקוקה לזה - לא בהיבט של הפרנסה וגם לא בהיבט של קשר עם הקהל. בכל זאת פנו אליי הרבה מאוד. איכשהו יצא שבכל זאת אמרתי פעמיים כן לשתי הופעות בזום, עבור שתי חברות, אחרי שהסתדר שתהיה להקת נגנים, תאורה וסאונד טובים. יחסית היה די מפואר מאחורי הקלעים והרגשתי דווקא שזה על הכיפאק. הזום הראשון היה במופע סגור בזאפה, היינו רק הצלמים והנגנים. בבלאנס, כשאני שרה את 'ערב כחול עמוק', פרצתי פתאום בבכי בלתי נשלט. לא ידעתי בעצמי עד כמה הבמה הייתה חסרה לי, הכי בעולם.
רגע לפני הקורונה עמדתי לעבוד על ארבעה פרויקטים: המופע המשותף עם רמי, הצילומים לסדרה 'מלכות', הספר שכתבתי ואלבום שהקלטתי לפני כמה שנים ועדיין לא יצא. הוא אמור לצאת בחודשים הקרובים והוא לא בעברית. הייתי אמורה לצאת למרוקו לצלם שלושה קליפים לשירים. אני זוכרת ששאלתי את עצמי לפני הקורונה איך אעמוד בכל זה. לא ישנתי בלילות מהלחץ, ואז בום. אין כלום.
8 צפייה בגלריה
"באחד הסגרים כבר לא יכולנו מרוב געגועים". ריטה ואמה שרונה יהאן-פרוז
(צילום: צביקה טישלר)
בהתחלה לא ידענו כמה זמן יהיה הסגר. הייתה איזושהי בהלה. הייתה גם דאגה לאמא שלי, שכבר בת 82, בקבוצת סיכון, ולבד. לא נתתי לאף אחד להתקרב לבית שלנו, כדי שאם היא תגור אצלי, נועם ואני נהיה בגדר סביבה לא מסכנת. בסוף היא העדיפה להיות לבד. באחד הסגרים כבר לא יכולנו מרוב געגועים, הרג אותנו שאמא לבד, אחרי שאנחנו רגילים כל הזמן להיות בשבט. קבענו כל ארבע האחיות, נסענו לבית בהרצליה, שמנו מוזיקה מרחוק במכונית - ויצאנו לרקוד. מה שלא ראו זה שכל אחת מאיתנו, באותם רגעים, מתחת למסכה, בכתה על המרחק שנכפה עליה מאמא. היה יפה שאנשים באו לראות והצטרפו לרקוד.
ההופעות של רמי ושלי בוטלו, אבל שנינו החלטנו שנעשה בכל זאת פעם בשבוע חזרה, לא משנה מתי המופע יעלה. נפגשנו באולפן בבית שלי פעם בשבוע. עבדנו ודייקנו ופיתחנו את השירים. במשך 14 השנים מאז הגירושים היו באמת הרבה מאוד הצעות שנתחבר שוב יחד למופע משותף. אבל זה לא היה בשל לקרות, כי היה צריך לעבור זמן. הרי אם נפרדים, אז לגמרי. בתקופה האחרונה כבר הגיעו הצעות קונקרטיות ויצא שדי הרבה אנשים פנו ודיברו עם שנינו. כשהגיעה ההצעה האחרונה, כבר חשבתי שאני בשלה לנסות את זה.
ברור שבהתחלה הייתה איזושהי מבוכה כשנפגשנו לעבוד. זה היה מוזר. נכון, אנחנו מכירים, גם זה ברור, אבל שנינו לא ידענו בדיוק מה יקרה. היה גם חוסר ודאות באיך זה יהיה על הבמה ובכלל. לקח קצת זמן, כמה חזרות עד שהכל היה די רגיל והרגשנו יותר חופשיים. אני חושבת שזו עבודה פנימית של כל אחד, להגיע למקום כזה שאתה יכול להשאיר בו את כל המשקעים מאחור. המפגשים הראשונים של שנינו היו לפני הכל כדי לנסות לראות אם זה מתאים ומסתדר. לא לדבר, רק לעבוד. ברגע שישבנו ליד הפסנתר בפעם הראשונה והתחלנו לשיר יחד, שנינו היינו מופתעים מהכימיה שהייתה שם. לא משנה כמה שנים עברו מאז הפרידה, הדבר הזה של רמי ושלי כל כך מתחבר יחד. אם היית שואל אותי לפני כמה שנים, לא חשבתי בכלל שזה יקרה כי כל אחד המשיך הלאה. אני מאוד שמחה שזה קרה.
משי ונועם היו בסוד הענייניים?
בהתחלה הן היו מאוד נגד. שתיהן היו עם תגובה בנוסח, "לא, מה פתאום". בטח היה להן מוזר, אבל הן היו בהופעה ומאוד התרגשו.
למדתי שלוש שנים משחק בבית צבי ויצא ש'מלכות' זו הסדרה הראשונה שאני משחקת בה אחרי תיאטרון וסרט וחצי (הסדרה משודרת בימי חמישי ב־HOT3, וזמינה ב־HOT VOD וב־NEXT TV). בהתחלה היוצר והכותב, גל זייד פנה אליי ואמר, "אני כותב סדרה על משפחת פשע שנשים מנהלות אותה, ואני רוצה לדעת אם את איתי". אמרתי מיד כן, אפילו לא שאלתי מה זה בדיוק. בהמשך הבנתי שבין הדמות שאני דמיינתי בראש שלי לבין מה שגל כתב ודמיין, היה פער מאוד גדול. אני חשבתי על מישהי מאוד רציונלית, מחושבת, כוחנית, כזו שיודעת מה היא רוצה ומבצעת הכל באופן נורא לוגי. הוא חיפש מישהי שהיא לא מאוזנת בכלל בפנים, בורדרלינית, מאוד רגשית ולא יציבה. יכולה להיות מצד אחד ילדותית, אפילו קצת פסיכופתית. היא מאוד רחוקה ממני, שנות אור. הייתי מאוד מבוהלת שגל רוצה שאני אשחק ככה, דמות קיצונית כזו, שלא יחשבו שיש משהו ממני שם, או שזו אפילו אני. אז כל פעם הייתי אומרת לגל: "תגיד, זה לא מוגזם?" והוא היה עונה: "זו בדיוק הדמות שאני רוצה". אז לקח זמן להסתנכרן לתוך הדמות הזאת. בעונה השנייה היה לי כבר הרבה יותר מובן ואולי בעונה שלישית אני כבר אעוף עליה.
בינתיים הפצעת לרגע בהצגה 'אפס ביחסי אנוש', בתור אמא של משי.
הבימאי של 'אפס ביחסי אנוש' עידו רוזנברג שאל אם אני רוצה לבוא לעשות קטע של המפקדת של משי, הבת שלי, בהצגת המאתיים. משי היא גחלילית של אור ומתיקות. יצא ששתינו מאוד התרגשנו. ידענו שזה גם מצחיק נורא, כי אני כאילו יורדת עליה. אמרתי לעידו: "ממילא לא יזהו שזה אני, עם הבגדים ומרחוק. זה לא טלוויזיה". הוא אמר, "תחכי ותראי". בשנייה שנכנסתי לבמה, הייתה כזאת היסטריה בקהל. שתינו צחקנו בהתחלה על הבמה. יצא שבאותו שבוע נועם שיחקה בכבש השישה עשר בהבימה. מודה, זה מרגש אותי.
לנועם יש סוג של עולם משלה וקצב אחר. היו כל מיני מפיקים שרצו להחתים אותה על חוזים ארוכים לאלבומים, או לניהול, אבל אנחנו חושבים שבגלל שהיא עדיין צעירה מאוד, צריך לתת לה להתפתח בעצמה. יהיה לי לא פשוט כשהיא תרצה לנסוע וללמוד. זה עובר לי בראש, איך להיות בבית בלי שתי הבנות, זה יקרה מתישהו אבל אנחנו בכל מקרה מאוד קרובות שלושתנו. החתונה של משי מתקרבת, מתן בן זוגה הוא בחור חם ומכיל ועמוק ועם שמחת חיים מידבקת.
המילה סבתא עוברת בראש?
כן, יש לי שתי אחיות גדולות שהן סבתות. אני מחכה להיות סבתא.
אמא שרונה הייתה ספרית בטהרן. המספרה שלה הייתה באחד החדרים שלנו. באחד מימי הקיץ החמים בטהרן ישבתי על המדרכה, אחרי שאמא אמרה שמותר לי לרדת למטה לשחק. היא בדיוק עבדה במספרה. הגיעו למקום שני רוכלים, מעין אלטע זאכן כאלה, אחד ירד מהעגלה כדי לקנות דברים מהבתים והשני הוציא אשכול ענבים מגרה מאוד, התחיל לאכול. הוא קלט את הקרייבינג שלי, שאל אם אני רוצה גם. הינהנתי שכן. ואז אותו רוכל אמר לי להתקרב לעגלה, העלה אותי לידו ונתן לי ענבים. הוא גם אמר שיש לו בקצה הרחוב שק של סוכריות, אם אני אוהבת ורוצה. אמרתי שכן. הרוכל השני הצטרף. העגלה החלה לזוז לכיוון מעלה הרחוב. בדיוק אז אמא הוציאה את הראש כדי לבדוק אם אני על המדרכה. היא גילתה שאני בעגלה הנוסעת והתחילה לצעוק, לבקש מהאנשים למטה שירוצו לעצור את העגלה. חזרתי הביתה. לפעמים אני תוהה מה היה עולה בגורלי אם אמא הייתה מאחרת. הם רצו לחטוף אותי בוודאות. הסיפור הזה עולה מדי פעם במחשבות שלי.
הייתי בת שנתיים וקצת. גרנו בקומה הרביעית. ליד המרפסת היה פיר שהיה סגור בזכוכית למעלה. יום אחד נשבר חלק מהזכוכית ובינתיים שמו שם בד יוטה, וכל הזמן אמרו לא להתקרב. זה קרה כמה ימים לפני פסח. אמא ואבא יצאו לקניות. דוד שלי, אח של אמא, שמר עליי. הוא נכנס הביתה למטבח כדי להביא לי אוכל, אני ניצלתי את ההזדמנות וקפצתי על בד היוטה. צנחתי ארבע קומות וחצי עד שפגשתי את הרצפה למטה. כשהדוד חזר לגג, הוא לא מצא אותי. עד היום מוזר לי איך נשארתי בחיים. השכנים בקומת הקרקע לא היו בבית ונפלתי למרתף שלהם. אחרי שגילו שנפלתי, פרצו את הדלת. הייתי בסדר גמור, לא נשבר כלום, אבל זוכרת שהייתי מאוד רדומה. אמא העירה אותי אחרי ואמרה לי, "תראי לדוקטור שהגיע איך את רוקדת טוויסט יפה". רצתה לומר: אם את זזה ככה, את באמת בסדר. מאמינה שהרשמתי אותו קצת בטוויסט שלי.
גיל שמונה, רמת־השרון. הכל היה מאוד רעוע. מדינה חדשה, שפה לא מוכרת, הורים שבעצמם חסרי אונים, שמנסים להסתגל. אבא חלה, סבל מגידול מוחי. הוא היה חייב ניתוח דחוף, אבל מפני שאמרו שזה מעל 90 אחוז סיכון, אבא רצה שקודם נסתדר בארץ ואז הוא יעשה את הניתוח. אמא התגעגעה הביתה, הייתה שמה את התקליטים בפרסית בפטפון ובוכה. ההורים גם ביניהם לא הסתדרו, רבו. לא היו לי חברים בהתחלה, לא ידעתי את השפה, הייתי עומדת בצד ומסתכלת על הילדים משחקים. מדי פעם היו ילדים מתקרבים אליי. היו קוראים לי "פרסית, פרסית", ואני לא הבנתי. הייתי בטוחה ש"פרסית פרסית" זה בעצם שלום וברכה. אז בכל פעם כזאת הייתי מחזירה בשלום מאוד מנומס ויפה. אחרי כמה זמן הבנתי שהם לועגים לי ושם נשבר לי הלב על אמת. חזרתי הביתה יום אחד, נשכבתי על הרצפה, דפקתי עם הרגל ואמרתי: "אני רוצה שנחזור לאיראן, לא רוצה להישאר פה". לא הסכמתי ללכת לבית הספר למחרת. מצד שני, נוכחתי לראות שבבית גם ההורים חסרי אונים, מתקשים, ולא הייתה ברירה אלא לקום ולהתמודד, אז המשכתי. עם הזמן היה לי את העולם שלי, את החברות שלי, אבל אף פעם לא הייתי ממש כמו כולם.
אחרי שנה בבית הספר בארץ נכנס המורה למוזיקה לכיתה ואמר שהוא מקים מקהלה, ביקש שיצביעו הילדים שרוצים. נעמדתי, והיה רחש גדול של "מה פתאום העולה החדשה הזו מעיזה לרצות לשיר?" ידעתי רק שיר אחד בעברית: 'הנה מה טוב ומה נעים'. כשהתחלתי לשיר, הלב שלי הלם עד הגרון מהתרגשות ומבהלה, אבל איכשהו שרתי, כמובן במבטא פרסי חזק. נאחזתי בעיניים של המורה למוזיקה, והוא הסתכל בחזרה והקשיב. בסוף השיר אמר: "איך קוראים לך?" אמרתי שריטה. והוא המשיך: "ריטה, יש לך קול א'". הרחש בכיתה נפסק וכאן זו הייתה הפעם הראשונה שהתחלתי להרגיש שייכת למשהו פה בישראל.
התקבלתי ללהקה צבאית, אבל באכ"א לא אישרו לי כניסה לשם, רצו אותי בקורס מכ"מ. מהדיכאון היה לי כל הזמן חום בקורס הצבאי, הייתי חולה כל הזמן. העבירו אותי למשרד הביטחון, ושם אפילו לא הייתי יכולה לשיר לעצמי. אני זוכרת שהייתי הולכת לחדר הצילום, מתחבאת מאחורי המכונה – ושרה. רזיתי שם מאוד עד שעשו לי שבוע בדיקות, לראות למה זה קורה, והגיעו למסקנה שאני בריאה. קצינת ת"ש ראתה שאני במצוקה, אמרה שתנסה להעביר אותי, וככה הגעתי ללהקות הצבאיות. רמי כבר היה אז בצבא, היינו זוג מגיל 17, אפילו עשו מאיתנו צמד - 'רמי וריטה'. היינו נוסעים בין הבסיסים, מופיעים יחד. שבועיים לפני השחרור שלי רצו להקים להקה והחתימו אותי להיות סולנית במקהלת צה"ל, כך שהמשכתי בקבע ואחרי חצי שנה ביקשתי להשתחרר ולהיות עם אבא, שהרגיש לא טוב.
בסוף השירות הצבאי הגיע להופעה שלנו רוני בראון, אז סמנכ"ל סי־־בי־אס, שמע הופעה של רמי ושלי בצפון והחליט שהוא מחתים אותנו. ואז רוני עזב את סי־בי־אס, והקים את הליקון. עמדתי להקליט אלבום בכורה והרגשתי שחסרה לי נוכחות בימתית. פנינה טורנה, חברה שלי, סיפרה לי שהיא הולכת ללמוד משחק בבית צבי. היא אמרה שיש מכינה. הלכתי למבחנים, הגיע גרי בילו, המנהל המיתולוגי, עשיתי באודישן מונולוג מ'חתולה על גג פח לוהט' ושרתי את 'הכניסיני' בלחן המקורי. גרי הסתכל ואמר: "תשמעי, אנחנו רוצים שתבואי ללמוד שלוש שנים משחק, לא למכינה, כי מאמינים שתוכלי להיות שחקנית מצוינת. אבל בתנאי אחד: בכל שלוש השנים האלה את לא מתעסקת עם מוזיקה. תדחי הכל". הייתי נרגשת אבל חשבתי: לדחות חלום ענק כזה? לא פשוט. הסברתי שאין לי תקציב ללמוד שלוש שנים בבית צבי. הייתה לו תשובה גם לזה: "יש הרבה מלגות, לא אקח ממך כסף בהתחלה". בכל זאת, הייתי בת 21 וחשבתי שזה המון לדחות את המוזיקה. רמי אמר לי אז משהו מאוד יפה: "כל מה שתבחרי זה טוב. זה כמו לבחור בין וולוו לווילה". בחרתי במשחק. אני נורא מאושרת מאז על ההחלטה שעשיתי ומודה למי שהייתי בת 21, שידעה לדחות סיפוקים.
8 צפייה בגלריה
"רמי אמר לי אז משהו מאוד יפה: "כל מה שתבחרי זה טוב. זה כמו לבחור בין וולוו לווילה". רמי קלינשטיין וריטה
(צילום: טל עבודי)
לימים שמו של בילו נקשר בהטרדות מיניות.
בשנים ההן הייתי באיזושהי בועה, לא הגיעו אליי שמועות כאלה, לא ידעתי. הטרדות כאלה הן דבר איום ונורא, בטח מאנשים שאמורים להגן עליך ולהיות אלה שמתווים לך את הדרך. כבחורה, לא היה לי מתח כזה איתו. אותי הוא רק טיפח. אין אישה שלא חוותה הטרדות, כולל אני כנערה וכבחורה. הלוואי שעידן המי־טו היה גם בתקופה שבה הייתי נערה, כי כשאת כזאת את הרבה יותר תמימה וחושבת שמי שיותר מבוגר ושיש לו תפקיד חשוב והוא מטריד, אז הוא בטח זה שנוהג נכון ואת זו שלא מבינה משהו. מגיל צעיר חינכתי את הבנות שלי שלא ייתנו לאף אחד להטריד אותן מינית, הן ידעו שזה פסול ושהן חייבות לספר אם יש איזשהו משהו. אני מאוד מקווה שעידן מי־טו יגרום לפיכחון אצל גברים, וגם אצל ילדות, בחורות ונשים. יש משהו בעידן הזה שמאוד מבלבל. למשל, ילדים שחשופים לסרטי פורנו וחושבים שככה אישה רוצה שיתנהגו אליה. הורים צריכים להיות במודעות, במיוחד הורים לבנים.
אחרי ההצלחה של 'בגידה' ו'שיר אהובת הספן' פנו אלינו מרשות השידור כדי שאשתתף בקדם־האירוויזיון. רמי ואני ענינו שאין לנו שירים שמתאימים לתחרות הזאת. אבל ברשות השידור אמרו, "תביאי מה שתרצי". בחרנו במודע את 'שביל הבריחה', שיר שהכי לא מתאים לקדם־אירוויזיון, וכשרמי היה חוזר מהאולפן ואני מבית צבי הוא היה אומר, "עשיתי בשיר הזה עוד משהו ככה שממש לא יתאים לאירוויזיון". זה בסוף היה נוף זר בתחרות הזאת. הכל היה נורא נעימי - ואז בא השיר הזה ומתפוצץ, כשכל המדינה בערך יושבת וצופה.
והז'קט הצהוב גולש וחושף כתף. היסטריה במדינה.
העניין הזה בוודאי לא היה מתוכנן. קיבלתי את הז'קט באותו בוקר כי לא רציתי להיות בשמלת סטרפלס. קורה מה שקורה, השיר מקום שלישי, ואיכשהו יש תשומת לב מטורפת סביבי, שממש לא הבנתי. בבוקר מצלצל הטלפון, רמי עונה, אני במיטה עדיין והוא אומר: "יהודית רביץ רוצה לדבר איתך". אני עונה לו: "די נו, מה אתה עובד עליי עכשיו?" אני עונה בהתרגשות והיא כל כך החמיאה על ההופעה. קצת אחרי אני קמה לנסוע לבית צבי, הפעם באוטובוס. עדיין לא הבנתי שקרה משהו מיוחד – עד שעליתי לאוטובוס ופתאום כולם שם רצו לדבר, לגעת. ירדתי אחרי שתי תחנות, התיישבתי על מדרכה, כולי רועדת, ניסיתי להבין מה קורה. בכניסה לבית חיכו צלמים ובלילות, כשישנו, היו מגיעות מכוניות, הדלתות היו נפתחות ואני שומעת בקולי קולות את השירים שלי. זה היה סוג של רדיפה כזו, נורא מהר והכי גדול. הרגיש לי אז שכל דבר קטן שאעשה יקבל הד עצום. היה לי מעין תסכול, שאלתי למה לא מתייחסים אליי כמו לכולם. הרי כל אחד מבצע את השיר איך שבא לו וזה נגמר שם, לא באלפי תגובות לכאן או לכאן. הרבה פעמים נשברתי. הייתי יכולה אפילו לבלות יום שלם במיטה רק כי כתבו ביקורת לא טובה.
המפיק משה יוסף, שראה את 'גברתי הנאווה' בבית צבי איתי, רץ לקנות את הזכויות לתיאטרון והתפקיד הראשי הוצע לי. באותה תקופה האלבום הראשון נמכר בכמויות והציעו לי גם לעשות הופעות בפארק. אמרתי שאני לא חושבת שאני רוצה להביא קהל לפארק ולשיר לו רק עשרה שירים, כי זה לא פייר. החלטתי שאתחיל להופיע רק אחרי עוד אלבום, ושעדיף לי לשחק ב'גברתי הנאווה'. התחייבתי ל־72 הצגות. זה היה מאוד אינטנסיבי. במקומות גדולים, רצו לעשות את זה אפילו בפארק הירקון יום אחד כדי לתת מענה לביקוש. עם ההופעות התחלתי לאבד את הקול. לקחו אותי לרופא והוא אמר, "היא צריכה מנוחה של שבוע לפחות". ההפקה לא הסכימה. באותו יום של הבדיקה היו לי שתי הצגות בחיפה. בראשונה איכשהו עמדתי. בשנייה התמוטטתי. היו צריכים להפסיק את ההצגה, לקחו אותי לבית חולים. לקחתי כמה ימים של מנוחה, הייתי חסרת אונים. בסופו של דבר את לומדת שכמעט כל האנשים, חוץ מהמשפחה שלך ומהחברים האמיתיים שלך, מלאים באינטרסים ואת זאת שצריכה לשמור על עצמך. כמעט כל האנשים שפגעו בי בחיים היו סוג של שליחים שבאו להזיז אותי מהמקום שהייתי בו למקום אחר שהייתי אמורה ללכת אליו. המקרה האחד שאני עדיין מנסה להבין מה היה לטובתי בו זה מה שקרה עם הליקון. על כל שאר הדברים אני יכולה לומר שהיה להם תפקיד בחיים שלי.
עד כמה קשה לך עם השבר שהיה עם הליקון? את ורמי הגשתם תביעה נגדם על העלמת הכנסות, שהסתיימה בהסכם פשרה לפיצוי שלכם.
מאמינה שזה ימשיך לתסכל אותי כל החיים.
מופע פעמוני היובל, ב־50 שנה למדינה, הוא עוד דוגמה איך כל דבר שהיה קשור אליי יצר סערות. כל האמנים שם קיבלו שכר על זה שהם שם, אבל כולם החליטו שעל לשיר את התקווה אסור לקבל שכר. הסכום שהיו אמורים לתת לי לא היה חריג אבל אחרי שהנושא עלה לכותרות, החלטתי שאני לא רוצה עוד דיונים - ופרשתי מהמופע. עברו כמה ימים, אומרים לי שראש הממשלה בנימין נתניהו רוצה לשוחח איתי. הוא אמר: "אני מבקש שתחזרי בך, אנחנו רוצים שאת זו שתשירי את התקווה". אמרתי שאם ראש הממשלה מבקש, יהיה חצוף מצידי לא לעשות את זה. הגיעו להופעה מנהיגים מהעולם, והייתי בטוחה שבמעמד הזה אתעלף מהתרגשות. כולם שרו פלייבק, אני חי.
חנן בן ארי ואני בקשר חברי כבר די הרבה זמן. לפני כמה שנים הייתי בחזרות למופע, יצאתי לקחת לי קפה ובדרך חזרה שמעתי מאחורי הדלת מוזיקה. נעצרתי. זה כל כך סיקרן אותי, עד שנעמדתי מאחורי הדלת והמשכתי להקשיב, דבר שאני לא עושה אף פעם. בסוף דפקתי על הדלת ושאלתי אם אפשר לשמוע קצת. בפנים ראיתי את חנן, שלא היה מוכר אז. הרגשתי שאם הבן־אדם הזה לא ישיר משום מה, הוא נשרף. הייתה לו בעירה בשירה שהזכירה לי את אותה בעירה שלי בשירה שלי. אז התחלנו לעבוד יחד ויש כמה שירים בקנה.
אני בקרוב בת 60. כל גיל מביא איתו את זווית הראייה שלו. כרגע אני לא בטיפול פסיכולוגי, אבל אני לא שוללת אף פעם את הדברים שמדייקים את עצמך. ניתוחים קוסמטיים מאוד מפחידים אותי. אני מאמינה בלטפח, בקוסמטיקאית, בלהתאמן, בלאכול נכון. לניתוח אין לי אומץ. שום דבר מוגזם לא טוב בעיניי.
הייתי יום אחד אצל שלמה יידוב, הוא רצה להשמיע לי כמה שירים. קיבלתי את הלחן של 'ערב כחול עמוק' עם טקסט בספרדית, ששלמה כתב בגיל 13. מיד הבנתי שנפל לי לידיים משהו מדהים. הבאתי את הלחן למאיר אריאל, למרות שלא הכרתי אותו קודם. הוא שלח לי בתים שהיו ספרותיים מדי בעיניי, אבל הפזמון היה מטורף כבר בהתחלה: "בא לי בזאת הפעם ליפול על חרב, למות עליך". הבנתי שהוא עלה על התרגום היפה ביותר של הביטוי "כפרה עליך", וזה היה גאוני. רציתי שהבתים יהיו גם כאלה והצקתי לו תשע פעמים כשבאתי אליו שוב ושוב. בפעם התשיעית כבר הגעתי אליו עם עציץ ענקי בתור מחווה של "אל תהרוג אותי". מאיר שלח לי בפקס את השיר וכתב: "ריטה יקירתי, זה הנוסח האחרון של השיר. אם זה עדיין לא מסתדר לך, את יכולה לפנות למישהו אחר". זה כבר היה נוסח יפהפה וכל השאר היסטוריה.
פורסם לראשונה: 07:31, 24.12.21
