לאפשר לנו לנשום. ככה הגדירו בכאן את מטרת הפרק בן 40 הדקות של "זהו זה!" שעלה אמש (ה'), אחרי מהדורת החדשות בערוץ. לנשום, כמה זה מוזר לעשות פתאום משהו שלא עשינו כמעט שבוע. דווקא די נחמד, לנשום אחת לכמה זמן. אנחנו צריכים לעשות את זה לעתים קרובות יותר. אחרי חמישה חודשים, בנסיבות הכי פחות מוצלחות שאפשר להעלות על הדעת, עלו לבמה סֶר ועוד סֶר, ארבעה מתוך חמישה: דבל'ה גליקמן, אבי קושניר, מוני מושונוב וגידי גוב (נטולי שלמה בראבא), והעניקו לנו שעה רגישה, זהירה, אופטימית במידה, מרגשת ובעיקר כזאת שמאפשרת לצופים שלה להיות פשוט עצובים, ולא רק מרוטי עצבים וקצרי נשימה.
זה לא היה פשוט, להתנתק מהאינפוזיה של שידורי החדשות ולהעביר פאזה. במיוחד כשבתחילת הפרק, שפתח למעשה את עונתה השישית של התוכנית הוותיקה, עוד רצו מבזקים בתחתית המסך ובתודעה שלנו עוד צרוב הטון המאיים של המהדורה שקדמה לה וכל המהדורות והשידורים מסביב לשעון מהשבוע האחרון. אבל "זהו זה!" הובילו אותנו לאט ובעדינות. אחרי הקדמה קצרה קיבלנו ביצוע יפהפה של "נוף ילדות" של שלמה ארצי, עם הזקנה שקפצה פתאום עלינו ועליהם. זה המשיך עם סוג של "מסיבת גן", שגידי גוב עשה עם ילדים בני תשע מקיבוץ זיקים. הוא דיבר איתם בפתיחות, ברגישות ובסטואיות כאלה, והם ענו לו ברהיטות, בכנות בהבנה ואפילו בהומור כאלה, שאי אפשר היה שלא לדמוע.
אחריהם הגיעו גם ביצוע יפהפה של "זה יבוא" עם ריטה ו"שיר לשירה", וארבעת המנחים ראיינו ילדה בשם אלה מהוד השרון, שנתנה להם תרגילים להפחתת החרדה והעלתה זיכרונות מהבאבא בובה ("כשההורים שלי היו קטנים"). העזנו קצת לדחוק גבולות עם מערכון על השאלה מה מותר לשאול עכשיו ומה כדאי לדחות לאחר כך, וסגרנו עם מה שכבר הפך הקלאסיקה של "זהו זה!" לימים עכורים, "לא קלה דרכנו". כל מילה נטענת במשמעות ופתאום יש לאן להוליך את כל הטירוף והעומס מהשבוע הזה, את הקדחתנות, הלעומתיות, הגחלים הבוערות והייאוש התהומי.
מתוך "זהו זה"
(באדיבות כאן)
האם מותר כבר לחייך אחרי שישה ימים של גיהינום בוער? האם יקרה אסון אם לשעה קצרה נשחרר את השליטה המדומה שביניקה הבלתי פוסקת מהאולפנים, הפאנלים, הפרשנויות והמבזקים, לא כדי לברוח או לשכוח, אלא כדי לאפשר לעצמנו לגימה אחת של שפיות? האם זה הופך אותנו לפחות טובים או אכפתיים, או אולי פשוט לאנשים שרוצים לקחת קצת אוויר לפני שהם צוללים שוב אל התופת? אלטרנטיבה לסחרחורת חסרת הפוגה של אינפורמציה גרפית ומאיימת היא לא מותרות. היא אוויר לנשימה עבור אנשים שרוצים, כמו שהבטיחו לנו בכאן, לנשום. לנוח.
הניסיון שלהם עם תקופות לחימה, בין אם זה מול טילים מעיראק או בנגיפים מסין, מאפשר ל"זהו זהו!" למצוא את האיזון המדויק בין הומור לנחמה, בין הכרה בקושי שמביא איתו המצב ליכולת לעטוף ולהרגיע, בין חיוכים נוגים לאופטימיות זהירה. חבל שהכישרון הזה שלהם מתחדד מאירוע לאירוע. מזל שיש אותם, כדי לאפשר לנו קצת התפרקות רגשית בריאה. לא בזעם, לא באשמה, לא בפחד. פשוט פריקה רגשית, שמטעינה אותנו בכוחות לעתיד מה יהיה? יהיה.
