"מה, אף אחד לא טס איתכם ללידה?".
זאת השאלה שנשאלנו הכי הרבה פעמים.
אולי זה היה מתבקש שיצטרף אלינו מישהו שיש לו ניסיון עם ילדים – אמא או אחות או חבר שהוא כבר אבא.
בזמן שאני עדיין התלבטתי, חיימקה סירב בנימוס ופסק בנחרצות:
"זה רגע ששייך לנו".
וככה טסנו, רק שנינו, ללידה בארה"ב.
אתמול נחתנו בישראל עם הקטנה, ובראייה לאחור – זו ההחלטה הכי טובה שיכולנו לקבל.
היה לנו חודש שלם להבין את האירוע ולהפנים את השינוי.
רחוק מרעשים חיצוניים.
מאנשים שחושבים שהם יודעים יותר טוב מאיתנו.
שיגידו לנו בדיוק איך להשכיב את הילדה.
ואיך להאכיל אותה.
ואיך להרים אותה לגרעפס.
מה לעשות - כשילד נולד, נולדות גם העצות.
אני יודע שהכוונות טובות, אבל בחיי, יכולתי להוציא ספר של חמישה כרכים רק מהטיפים שקיבלנו בחודש הזה.
אבל בבית הקטן ששכרנו בקנטקי, אף אחד לא הסתובב לנו בין הרגליים.
בחרנו להתמודד עם הכול לבד, לעשות טעויות, ללמוד על בשרנו את ההורות.
קיבלנו תקופת חסד שבה הכרנו את הילדה, והיא הכירה אותנו.
למדנו לאט-לאט להבדיל בין בכי של רעב לבכי של עייפות.
לבכי של טיטול מלא.
לבכי של "אני רוצה חיבוק מאבא".
הכרנו את הדינמיקה העדינה שמייצרת ההורות.
את החוזקות והחולשות של כל אחד מאיתנו (אני חזק במקלחות, חיימקה מאסטר בנמר על העץ).
יותר מזה, הכרנו את הדינמיקה העדינה והחדשה שנולדה בזוגיות.
זה שהפכנו להורים לא אומר שהפסקנו להיות זוג.
גם פה, היינו צריכים לעבוד קשה וברגישות כדי לא לקרוע את החוטים הדקים שבינינו.
מילאנו את הבית במוזיקה. באור. באהבה.
בבקרים עשינו איתה טיול בשכונה ואז רקדנו איתה בסלון ולא הפסקנו לנשנש אותה.
בלילות, הייתי קם להאכיל אותה.
התאהבתי ברגעים האלה.
זה היה הזמן המיוחד שלנו ביחד.
הייתי מספר לה על החיים שמחכים לה בארץ.
שר לה.
מלטף אותה.
ואז מבקש ממנה יפה: "יאללה, בחייאת, תחזרי לישון עכשיו", אבל היא הייתה מתעקשת להישאר ערה ולהרוויח עוד זמן עם אבא.
נסגרנו בבועה.
רחוק מכל הטרלול של הארץ.
אמנם היינו מחוברים לחדשות, ועדיין – המרחק הגיאוגרפי עשה משהו.
הרגשנו שאנחנו חיים ביקום מקביל.
שרק שלושתנו קיימים בעולם.
הימים שלנו הפכו לרכבת הרים רגשית מטורפת.
רגע אחד אנחנו תופסים את הבטן ונקרעים מצחוק כי הילדה מפליצה באמבטיה, ומבסוטית על הג'קוזי שארגנה לעצמה.
רגע אחד אנחנו תולשים שערות בחוסר אונים כי הילדה לא מפסיקה לצרוח.
רגע אחד אנחנו באופוריה מטורפת.
רגע אחד אנחנו מסתכלים אחד לשני בעיניים במבט של: "ווא-עליה, זה לכל החיים!".
נפלנו חופשי למלכודות של הורים חדשים וצהובים.
אחרי הלילה הראשון, התקשרנו לרופא בהיסטריה ודיווחנו שהילדה לא ישנה טוב בלילה. הרופא, בנימוס אמריקני, התייחס אלינו ברצינות והרגיע אותנו למרות שהרגשתי שעוד שנייה הוא מתפוצץ מצחוק (זוכרים את הפרק ב"חברים" שבו רייצ'ל התקשרה לדוקטור ווינר כי לאמה היו שיהוקים? אז כזה...).
למדנו שאין הפסקות בדבר הזה שנקרא הורות.
שום פיית טיטולים לא תחליף לילדה במקומנו.
אין דבר כזה לשתות את הנס קפה כשהוא חם.
העונה החדשה של "אמילי בפריז" תיאלץ לחכות.
המושגים האלה – יום ולילה – כבר לא רלוונטיים.
וקקי גב. אחחח, מה עושים עם קקי גב?
לא משנה כמה ספרים קראנו, לכמה פודקאסטים האזנו, כמה טיקטוקים על ניו-בורן ראינו – בסוף המציאות זימנה לנו סיטואציות שלא יכולנו להתכונן אליהן.
("קצין פנתר הוא קצין מאלתר", חיימקה היה מסנן ברגעים האלה חרף גלגולי העיניים שלי).
היו ימים בהם קיבלנו הודעות איומות מאנשים איומים.
לקחתי נשימה עמוקה והסתכלתי על הילדה שלי.
כל כך קטנה וכבר לא מחליקה לכולם בגרון.
אולי לפעמים יסתכלו בעין עקומה על המשפחה שלה.
אבל בשביל זה אנחנו פה.
לשמור עליה. להגן עליה. לעטוף אותה באהבה אינסופית.
זו התשובה היחידה והתרופה היחידה לקולות האלה.
פתאום התחלנו להבין את החברים שלנו שכבר יש להם ילדים.
הבנו למה הם כל כך עייפים.
למה הם כל כך מפוזרים.
למה הם כל כך מאחרים.
בערב האחרון שלנו בקנטקי יצאנו עם הילדה למסעדה.
גילינו ששכחנו את המגבונים אז חזרנו.
ואז גילינו ששכחנו את המשחה לטוסיק אז חזרנו.
ואז חיימקה גילה שהוא שכח אותי, אז הוא חזר.
איבדנו עשתונות מדי פעם, אבל לא יותר מדי.
אולי זה היתרון בלהביא ילד בגיל 40.
הגענו לסיטואציה עם כל כך הרבה סבלנות ואורך רוח.
אנחנו כבר מבושלים. מגובשים. מאופסים.
כבר חווינו. ראינו. עשינו. טיילנו.
אין תחושת החמצה.
אין הרגשת פספוס.
יש פרופורציות נכונות.
גילינו שלא משנה עד כמה נרצה לברוח מהם, בסוף – אנחנו השתקפות של ההורים שלנו.
הם נוכחים באינטונציית הדיבור שלנו.
במחוות היומיומיות.
במניירות ההוריות.
בהרגלים הקטנים שהם הקנו לנו, ואנחנו כל כך רוצים להקנות גם לילדים שלנו.
במשך חודש שלם, כל הקלישאות ההוריות קרמו מולנו עור וגידים והפכו למציאות החיים החדשה שלנו – זה כל כך קשה, וכל כך שווה.
עכשיו אנחנו בבית.
הבועה התפוצצה.
יש עבודה. לו"ז יומי. סידורים.
יש מלחמה שמשתוללת בחוץ למען השם.
אז האתגר הבא הוא לתפור את החיים האמיתיים בגידול הילדה.
אנחנו עוד מחפשים את מקומנו בתוך כל זה, ובעיקר נותנים לזמן לעשות את שלו, לוקחים נשימה עמוקה, מתרגלים למציאות החדשה, ומזכירים לעצמנו שכשנולד ילד... נולדים גם הורים.
