אנשי התוכן בערוץ הילדים נתקלו השנה בדילמה: ליום השואה הם הכינו תוכנית שליוותה את מתנדבי "סיירת השיפוצים" במלאכתם הקדושה - שיפוץ בתים של ניצולי שואה החיים בתת-תנאים. שלמה חקק, שורד שואה, עלה לארץ מבגדד בעקבות פוגרומים שנעשו ביהודים לאחר עלייתו של היטלר לשלטון בגרמניה. לשיפוץ התלוו נערים ונערות בוגרי התוכנית "הבנות והבנים" שמשודרת בערוץ, כשהמטרה היא לתווך לצופים הצעירים את סיפורו של חקק וגם להקנות נימה אופטימית וערכית לתוכן לא קל לעיכול. השיפוצים התקדמו ותועדו, וריאיון עם חקק שבו סיפר את סיפורו כבר צולם, אלא שרגע לפני שהמבצע הסתיים וחקק נכנס לדירתו המחודשת, הוא נפטר מדום לב.
ההתפתחות המצערת, גם אם הלא-בלתי צפויה בהתחשב בגילו של חקק, העמידה את אנשי התוכן בפני שאלה חדשה: איך לתווך לצופים הצעירים את העובדה שהאדם שהם רואים בריאיון ומקשיבים לסיפורו, ומצפים לרגע שבו ייכנס לדירה החדשה שלו, כבר לא יזכה ליהנות ממנה. "הוא היה אדם מבוגר, אבל לא חשבנו שזה יסתיים ככה. חשבנו אפילו לבטל את הסרט", מספר המגיש טל מוסרי, שראיין את חקק, "אבל בשנים האחרונות כמעט ולא נוצרו כתבות או סרטים חדשים לילדים, לא ביום השואה ולא ביום הזיכרון. תמיד יש את השידורים החוזרים של אותם סרטים שראיתי בתחילת הדרך שלי בערוץ הילדים, ורצינו לספר את הסיפור שלו".
דבריו של מוסרי באים על רקע כמה מתכני יום הזיכרון הבולטים ששודרו בערוץ במשך שנים ארוכות, ושלימדו דורות שלמים של ילדים בארץ על שואה וזיכרון. ביום הזיכרון לחללי צה"ל היה זה הסרט "אח שלי הגדול" בכיכובו של מוסרי עצמו ששודר בערוץ הילדים מדי שנה מאז שצולם ב-2002, בעוד ביום השואה היו אלה "בדרכה של אנה", דוקו מ-1994 בהנחייתה של מיכל ינאי, ו"המסע האחרון של הקוסם הגדול" עם ליאת אחירון, שגולל את סיפורו של יאנוש קורצ'אק.
הנגשת השואה בטלוויזיה לדור שלישי ורביעי היא נושא שהולך ומשתנה, בין היתר משום שאנחנו הולכים ומתרחקים ממלחמת העולם השנייה, ומספר הניצולים שמסוגלים לספק עדות בלתי אמצעית הולך ופוחת. הדור הנוכחי גדל למציאות שונה מזו של הדורות הקודמים מבחינת הנוכחות של השואה בחייהם, ומצד שני גוברת המודעות לצורך להתאים את התכנים שמועלים ביום השואה לגיל וליכולת ההכלה (או להיעדר יכולת ההכלה) של מי שנמצא בצד השני - הילדים של כולנו. אנשי התוכן בטלוויזיה מנסים לתמרן בין הצורך להגן על הילדים מצד אחד, לבין הרצון לגעת באירוע מכונן שאירע לעם היהודי ושהשפיע על מהלך חייהם של הדורות הקודמים ורלוונטי גם לחיינו היום.
"קודם כל, אל תיצרו טראומה - זה 'האל תעשה' הראשון שאנחנו מלמדים מחנכים והורים", מסבירה יעל ריצ'לר-פרידמן, המנהלת הפדגוגית של בית הספר להוראת השואה ביד ושם. "זה לא פשוט, אגב, כי יש הורים ומחנכים שמאמינים שאם זה לא קצת מפחיד או מזעזע, אז מה בעצם הם עושים בזה? אולי לא מילאתי את חובתי? אולי להפחיד ולזעזע דווקא משיג את המטרה, לחרוט את הזיכרון ולהמשיך אותו? בדור הקודם המשמעות של הזיכרון הייתה לפגוש מקומות טראומתיים. המסקנה היום היא שהגיע הזמן להתייחס לשואה מתוך מקום שמכיל את זה, שיהיה רלוונטי לעולם שלי אבל לא באופן מפחיד וטראומתי, כי אז מה שאנחנו משיגים זה רק שיתוק".
אז מה במקום? הרי לא מדובר בעניין עליז.
"המטרה העקרונית היא לבנות זיכרון, אבל לבנות אותו ככה שהוא יפתח את הילד לעולמות של ערכים ותקווה ורצון לתרום לעולם, ולא להתייאש ולחשוב שאם ממילא הכול שבור ומתפרק בסוף ואין לי יכולת להתמודד אז מה אני עושה פה. פעם פסיכולוגית הסבירה לי שהמוח האנושי בנוי כמו ארון מגירות גדול, ושמה שאנחנו עושים כל היום זה לסדר את כל האינפורמציה במגירות. מה קורה כשילד פוגש את נושא השואה ואין לו מגירה להניח אותו בתוכה, או שהמגירות שהוא מניח בתוכן הן לא בריאות?
"למשל הילד שהולך עם אמא שלו למכולת ביום השואה, עובר ליד העיתונים ורואה שם כותרות גדולות ומפחידות בצבע שחור, לאן הוא יכניס את מה שהוא ראה עכשיו? זה בעיתון וזה אקוטי ומפחיד ומסוכן וכנראה אקטואלי, אבל אם אמא תגיד לו 'אתה זוכר שדיברנו על יום השואה, זה קשור לזה', אז אם בנו לו את המגירה באופן נכון ונגיש, מגירה שאפשר לפתוח ולסגור אותה בלי שהכול יציף אותו, יש לו איפה להניח את זה. זאת המטרה שלנו עם ילדים בגילים צעירים".
סיפורו של שמחה
(באדיבות יד ושם)
"כשאני הייתי ילד השואה הייתה מאוד נוכחת בילדות שלי", נזכר מוסרי, כיום בן 47 ואב לשלושה, "סבתא שלי מצד אמא חיה בפולין, בעיירה ליד ורשה. היא ניצלה כי היא עלתה לארץ, והמשפחה שלה נספתה בטרבלינקה. מעבר לזה, ניצולים הסתובבו בינינו. כשהייתי עולה לאוטובוס לבית ספר או הולך ברחוב הייתי רואה אנשים עם מספר על היד".
איך תפסת את זה?
"לי היה מאוד קשה לדבר עם סבתא שלי, ואני חושב שהיא רצתה לספר אבל לא ממש דיברה על זה, אולי כי לא הראיתי רצון לשמוע. אני הייתי בורח לסיפורים כמו 'האי ברחוב הציפורים' של אורי אורלב שקראתי, וניסיתי להבין מה קרה שם. הבנתי את המשפחה שלי דרך סרטים וספרים, פחות ישבתי מול שורדים והקשבתי, והיום אני מאוד מצטער על זה, אגב. אבל יחד עם זה, אני מבין את הצורך להגן על הילדים ועל התמימות שלהם. הנושא הזה גדול עלינו, ואני מדבר עליי, כאדם מבוגר".
שירלי אורן, סמנכ"לית תוכן ענני ומנהלת ערוץ ניקלודיאון ישראל, לא תשכח את הלילות שהגיעו אחרי ימי הזיכרון לשואה, אותם חוותה בתור ילדה. "אני לא ישנתי עד גיל 18 ביום הזה, היו לי סיוטים שאני אנה פרנק ואני בורחת מהנאצים", היא משחזרת, "אני לא טולרנטית לתוכן שואה בכלל וברור לי שכמוני יש המון. הבן שלי ראה בכיתה ג' סרט בבית הספר ולא ישן אחר כך לילות שלמים כי זה היה לו קשה. מצד שני התכנים קיימים. ילדים חיים בעולם כל כך מוצף בתוכן, שהמחשבה שאנחנו יכולים לחסוך מהם היא כבר לא אמיתית, לצערנו. ויש לנו אחריות להתמודד עם זה ולא לברוח, וזה אומר להגיע לסיפורים הנכונים, לתת מעטפת שתתמוך בצפייה. הצופים שלנו מכירים את השואה, אלה שבבית ספר לפחות. ועכשיו השאלה היא איך מתאימים את התוכן".
מתוך "זיכרון בסלון"
(באדיבות ניקלודיאון, סטודיו ענני)
הבוגרים מבינינו מחזיקים באחת ממגירות המוח שלהם אימג'ים גרפיים מאוד של מחנות ריכוז והשמדה, שלדי אדם וערמות של נעליים, שהיו נפוצים בסדרות כמו "עמוד האש" או בתוכניות אחרות שיוחדו לזיכרון השואה. היום מוסכם על הכול שבדרך לדור הצעיר התוכן הזה אמור לעבור סינון מוקפד, קיזוז של הפרטים הקשים לעיכול והדגשת התקומה האישית לצד השואה. בניקלודיאון הגיעו למסקנה שדווקא המפגש הבלתי אמצעי עם השורדים עצמם, במסגרת פרויקט "זיכרון בסלון", עשוי להתאים לילדים לא פחות מאשר למבוגרים בכל מה שקשור בהבניה נכונה של זיכרון והנגשה של השואה. השנה צולמה העונה השנייה של "זיכרון בסלון" לילדים, שבה ניצולי שואה מספרים את הסיפור שלהם לקהל ילדים שיושב סביבם, הילדים שואלים שאלות ומחווים את דעתם, והתוצאה אמוציונלית מאוד ומעוררת התפעלות בו זמנית.
"אני חושבת שב'זיכרון בסלון' יש משהו מאוד ישיר, לא מתוסרט ולא מייפה את הדבר, מאוד אותנטי ומספר את הסיפור", מוסיפה אורן. "ואגב, בשונה מרוב התכנים שלנו, את כל הפרקים האלה אפשר למצוא גם ביוטיוב. אנחנו מכוונים לתפוצה כמה שיותר גדולה גם אצל לא מנויים. מורים משתמשים בזה בימי זיכרון לשואה, התוכן הזה הוא לא שלנו, הוא של כולם".
מה היה המוטו שלכם? איך ידעתם שמשהו יתאים?
"חיפשנו שורדים מאוד ורבליים שיידעו להעביר את השיחה לרמה של ילדים, כי באמת רובם מנוסים בלספר את הסיפור שלהם אבל לא בלספר אותו לילדים. וידאנו שיש נכונות לשנות או לעדן, גם אם זה אומר שעל דברים מסוימים הם יצטרכו לוותר. כלומר הסיפור שלכם קדוש, זה ברור, אבל פרטים מסוימים יהיו קשים מדי לילדים והמטרה שלנו היא לקרב את הילדים לנושא ולא להרחיק. אז לא חייבים לדעת שהאמא קנתה רעל כדי שאם היא תצטרך היא תוכל להרעיל את הבן שלה ולהשתיק אותו, שזה סיפור אמיתי שהיה לנו. היינו צריכים להציב גבולות כבר בתחקיר הראשוני או ממש על הסט, כי גם שם נכחו ילדים וזה לא משהו שאפשר להוריד בעריכה. זה לא קרה הרבה אבל היינו חייבים לקחת בחשבון שיש לנו גם צופים בני שש. יש כמובן אזהרה בתחילת כל פרק, ולא בשביל לכסתח אלא באמת להתריע שאנחנו ממליצים לצפות עם מבוגר, כי זה ערוץ של 'בוב ספוג', זה מקום בטוח וילדים אמורים להרגיש שם מוגנים".
5 צפייה בגלריה
"המטרה היא לקרב את הילדים לנושא ולא להרחיק. אז לא חייבים לדעת שהאמא קנתה רעל כדי שאם היא תצטרך היא תוכל להרעיל את הבן שלה". מתוך "זיכרון בסלון"
(צילום: צילום בונית בן עמי, ניקלודאון)
פרקי "זיכרון בסלון" צולמו בסלון אמיתי, כשהמצלמות כמעט ולא מורגשות. לאחר המפגש הרצוף בין הילדים לשורד, צולמו הילדים מחווים את דעתם ומגיבים על פרטים בסיפור, והעדויות שולבו במהלך הפרק בנקודות הרלוונטיות. "הילדים שואלים את השאלות שהילד בבית היה שואל את עצמו, ואני חושבת שזה עוזר לצופים לעבד ולקבל מהדבר תקווה וכוח", מפרטת אורן ומוסיפה שמאוד הופעתה אותי לראות את רמת המעורבות של הילדים. "במהלך ההאזנה הם ישבו בדממה ובלעו את הסיפור, לקחו ללב. הם בעיקר ניסו לשים את עצמם במקום של השורד. תגובה שכל הזמן חזרה הייתה 'אני לא הייתי יכול לחיות ככה, איך אפשר לחיות בבור שנתיים? איך היא הצליחה לחיות בלי המשחקים שלה? איך היא הצליחה לעבור מחיים רגילים לחיים כאלה?'. לרוב המסקנה של הילדים היא שהם לא היו יכולים, ושהאנשים האלה באמת גיבורים".
"כשאנחנו מדברים עם ילדים צעירים, אנחנו מדברים קודם על סיפורים של ניצולים, כי הרבה פעמים עזר להם מישהו", מוסיפה ריצ'לר-פרידמן מיד ושם, "אז בתוך הסיפור הקשה, שלא צריך להיות יותר מדי גרפי בפרטים שלו, יש מקום לדבר על טוב לב, על כוחות ועשייה של טוב וחברות. כשאנחנו בוחרים סיפורים אנחנו בוחרים את אלה שאפשר לדבר בהם גם על עשייה ונתינה אחרי, על האדם שהצליח להתגבר וממשיך להאמין בעולם ובאדם".
כי לרוע המוחלט אין תוחלת, ובתור ילד בלתי אפשרי להתמודד עם חוסר תוחלת.
"אתה לא יכול לאחוז בזה, לא רק בחוסר התוחלת אלא בידיעה שיש משהו שאני לא יכול להתמודד איתו, וזה מקטין אותי מאוד. הרעיון הוא לבנות תחושת חוסן ומסוגלות. אז לדבר על זה שאדם אחר בחר לראות באותו יהודי אדם ולכן הוא הלך והציל אותו, או לספר איך באמצעות הדמיון הוא הצליח למצוא דרכים להתמודד, במה הוא נאחז, במה הוא נעזר. אנחנו משתדלים לדבר על השואה דרך שיח על כוחות ולא על חולשות".
הנוכחות של השורדים מעידה, לפני הכול, על הישרדותם. "אז יש פה איזה סוף טוב", מסכמת אורן, "אבל הוא לא רק שרד, יש שם גם סיפור הצלחה. הם עלו לארץ, הקימו משפחות, השתקמו ובנו חיים חדשים, והם תמיד מאוד גאים ונרגשים להגיד כמה ילדים ונכדים יש להם. מבחינתם זו ההמחשה של הניצחון, של התקומה. ואם בסיפור יש קרן אור של גרמני או הולנדי או פולני שעזר ושהציל או תמך, הילדים נושמים שם. כן, היה שם מישהו שגם עזר, לא הכול היה כל כך רע. ובסוף מגיעה אנחת הרווחה, עליתי לארץ, עבדתי במשהו, הקמתי משפחה, ויש לנו מדינה, וזה הניצחון שלי על הגרמנים".
"הכול השתנה, אפילו השורדים מדברים אחרת וחייבים להדביק את הקצב"
שלמה חקק ז"ל ישב בביתו הלא-משופץ עדיין וסיפר לטל מוסרי ולצופים את תלאות חייו, ובמקביל על נקודות האור. "הוא היה איש מקסים ומאוד מרגש ואופטימי", מאבחן מוסרי, "באופן מרגש מאוד הוא אפילו לא כעס ולא האשים. עשינו את הריאיון בבית ההרוס שלו והוא עדיין קיבל בהכנעה, לצערי, את האופן שהוא חי בו.
5 צפייה בגלריה
"הביטוי 'אין לי ארץ אחרת' מקבל משמעות הרבה יותר חזקה כשזה מגיע ממנו". שלמה חקק ז"ל, מתוך "זוכרים את השואה בערוץ הילדים"
(צילום: באדיבות ערוץ הילדים)
"הוא סיפר למה היה חשוב לו לעלות לארץ, ואני חושב שזה המסר שהוא רצה להעביר לילדים. זה מה שהיה חשוב גם לי, לספר את מה שנראה לנו היום מובן מאליו, שיש לנו בכלל מדינה ואנחנו רבים בתוכה ומתווכחים ומקטרים עליה, והביטוי הזה 'אין לי ארץ אחרת' מקבל משמעות הרבה יותר חזקה כשזה מגיע ממנו. אני די בטוח שרוב הילדים שגדלים היום, אפילו הילדים הפרטיים שלי, בכלל לא מבינים מה זה המונח הזה של מקלט לעם היהודי".
הם צריכים להבין?
"לי זה היה חשוב, לפחות ביום השואה, להזכיר שבסופו של דבר אנשים ברחו לכאן והקימו יש מאין. הם באו חסרי כל וזה היה הבית שלהם. הדבר השני שהיה חשוב לי לתווך זה שאנחנו חייבים לעשות הכול כדי ששורדי השואה יחיו בכבוד ויסיימו את חייהם בכבוד ובשמחה".
אתה חושב על הילדים שלך כשאתה מנסה להנגיש דבר כזה?
"היום כן. כשהייתי מנחה צעיר בערוץ הילדים היה לי הרבה יותר קשה, אתה חושב על הקהל של הילדים ביום הזיכרון והשואה, ובאירועים קשים כמו פיגועים. תמיד ליוו אותנו פסיכולוגים אבל היום אני כמעט לא צריך פסיכולוג כי יש לי שלושה ילדים משלי בבית, ואני ממש מנסה דרך העיניים שלהם להבין מה אני יכול להגיד ומה חשוב להדגיש. הכול השתנה - הקהל, הפרספקטיבה, השפה, אפילו השורדים מדברים אחרת היום מאשר פעם, וחייבים להדביק את הקצב, לצלם תוכניות חדשות".
ריאיון עם שלמה חקק
(באדיבות ערוץ הילדים )
ניסיון אמיץ ויוצא דופן לתווך את השואה לבני נוער באמצעות מה שהיה המטבע הסחיר ביותר בקרב הדור הנוכחי (עד בוא הטיקטוק) - סטורי באינסטגרם - נעשה לפני כארבע שנים. היזם מתי כוכבי ובתו השקיעו מיליוני דולרים בהפקת סרט בן 70 דקות, המבוסס על היומן האישי של אווה היימן, נערה בת 13 שנספתה בשואה. הפרויקט נחל הצלחה עצומה (היום עוקבים אחרי העמוד מעל למיליון מנויים) ועורר ביקורת רבה, שעיקרה טענה לזילות השואה. אבל ניתוח סטטוס המנויים שנכנסו לעמוד מוכיח שהמטרה הושגה: רובם היו בני נוער ואנשים צעירים שרוב הסיכויים שלא היו נחשפים לסיפור של אווה היימן, בטח לא בהמחשה חיה כל כך, במקום אחר.
הסרט התיעודי "מסע לפולין", שעלה בחינוכית כאן בערב יום השואה, מציג את המסע לפולין דרך עיניים של חמישה שחקנים צעירים מסדרות של החינוכית, במהלכו הם מתבקשים גם לתעד את עצמם באינסטגרם ובטיקטוק. "אני חושב שהמרכיב הכי משמעותי בהנגשת השואה היה לתת להם לדבר, לשאול את השאלות הקשות", אומר צפריר קוחנובסקי, מפיק הסרט, "כשהקונפליקטים של אנשים צעירים בשואה הופכים להיות משהו שהם מנסים להתמודד איתו, הם שמים את עצמם במקומם. אנחנו חותרים לחיבור רגשי ולא מנסים לחנך או לזעזע, לתת לכל אחד לחוות את החוויה מנקודת המבט שלו ולשאול מה זה אומר על החיים שלנו היום".
בשנת 2014 פרסם משרד החינוך את תוכנית הלימודים "בשביל הזיכרון", סדרת הנחיות שנועדה להנכיח בצורה מסודרת את לימוד השואה במוסדות החינוך, מגני הילדים ועד חטיבות הביניים. הרעיון של חשיפת ילדי גן רכים לדיבור על השואה גרר אחריו זעם ציבורי מצד לא מעט הורים. ויכוח סוער ניצת בין מי שסבר ש"ילדים צריכים לדעת למה הוקמה מדינת ישראל" ובין מי שהאמין שאפשר לחכות כמה שנים עם תכנים טראומתיים מהסוג הזה. התוכנית, שיזם שר החינוך דאז שי פירון, הלכה והתמסמסה. חמש שנים לאחר יציאתה היא כמעט ולא מיושמת, אבל נושא הנגשת השואה לדור השלישי והרביעי, שחלק משמעותי מתזונת המידע שלו מקורו במסכים, הוא דינמי ומתחדש, לפחות בקרב אנשי תוכן בתחום הטלוויזיה.
"יצא על התוכנית הזאת הרבה כעס כי היא עסקה בין היתר בילדים קטנים", מפרשת ריצ'לר-פרידמן, "אבל החידוש הגדול שלה היה שהיא נתנה למוסדות חינוך את ההדרגתיות. לדעת מה מלמדים מתי, ומנעה סיטואציה שמורה בכיתה ב' מלמדת הכול, כי היא לא יודעת מה ילמדו אחריה. יש שלבים, אתה יודע מה התלמיד כבר יודע, מה הוא ילמד בהמשך. בגיל הרך, עד כיתה ב', התפקיד שלנו זה לתת פשר ליום השונה והמשונה הזה מסביבנו. לתת לילד תפקיד בתוך הזיכרון. אנחנו - העם, החברה, בוחרים לזכור אנשים שבאמת חיו בתקופה קשה ולצערנו אולי מתו בתקופה ההיא אבל אנחנו זוכרים אותם, ויש לזה משמעות".
אלא שזיכרון השואה לא מסתיים בפיענוח העבר. המציאות, לטוב ולרע, שולחת לנו תזכורות יומיומיות עד כמה השואה רלוונטית גם לחיים הנוכחיים שלנו. אם זאת צפירה, שיש ילדים שיתבקשו להבדיל בינה ובין אזעקת צבע אדום ולהעניק לה משמעות שונה, סמלית, או תחושת האחדות בזיכרון נוכח הפילוג הנוכחי, והתחושה שחלקים שונים בעם נלחמים על צביון שונה לאותה מדינה. "אנחנו מסבירים שאם אנחנו עומדים בצפירה אנחנו מכבדים, ואתה יכול להיות חלק מזה", אומרת ריצ'לר-פרידמן, "מקבלים את הכוח של האחדות, אם מותר לומר את המילה הזאת היום במדינה. לא הכול מפורד.
"עשינו לפני כמה שנים סרטון עם אהרן ברק, שמדבר על הרצון שלו לשמור על צדק ועל מדינת ישראל חזקה בעקבות מה שהוא עבר בשואה, ולא פחות חשוב, לשמור על כבוד האדם ועל אנושיות, שהם אלו שהצילו אותו. מה שאהבתי בסיפור שלו ושל שורדים אחרים זאת תחושת ההמשכיות - הנה משהו שחוויתי שם ואיך אני הופך את זה למשהו חיובי פה".
אתם מחברים אקטואליה לשואה?
"זה לא התפקיד שלנו. אבל מכאן והלאה זה התפקיד של המחנכים. אנחנו עובדים עם כל המגזרים והקבוצות, ואם זה רלוונטי למחנך זה לגיטימי לקחת את זה הלאה. אנחנו נשארים ברמה הממלכתית שמספרת את הסיפור שרלוונטי לכל אדם".
