היא הייתה שרת עבודה מעולה שאהבה כל יום בתפקידה, דאגה לרווחת העובדים בימי ראשית המדינה, התעקשה והקימה בשנת 1953 את הביטוח הלאומי ודאגה לשיכונים בשכירות נמוכה. היא הייתה שרת חוץ פעילה ומוערכת על אף שלא רצתה בתפקיד, נסעה ברחבי העולם גם על חשבון הבית והמשפחה, ושמרה על האינטרסים של מדינת ישראל. היא הייתה ציונית בכל נשימה שלה, והנאמנות שלה למפא"י חצתה ימים ושנים. היא אחת משתי הנשים שחתומות על מגילת העצמאות, פעלה למען זכויות נשים, אבל היה לה חשוב לפעול גם למען זכויות גברים. היא הייתה האישה הראשונה בכנסת, ראשת הממשלה הראשונה של ישראל והאישה השלישית בעולם והראשונה במערב שכיהנה בתפקיד ראש מדינה. ובכל זאת, אחד הדברים שזוכרים לדראון עולם מגולדה מאיר הוא מחדל מלחמת יום הכיפורים, שצובע את דמותה בגוון אישי ולאומי של טרגדיה ואובדן.
כתבות נוספות למנויים:
כעת, לקראת ציון 50 שנה למלחמה הטראומטית, יוצרים שונים חוזרים אל דמותה של גולדה, בספרים ועל המסך, וחלקם מביאים אותה אל העין הציבורית גם מזוויות אישיות, עמוקות ורחבות, ודאי מחמיאות יותר, וכאלה שלא מסתכמות בשיפוטיות הנחרצת כלפי המנהיגה המבוגרת והעייפה, שישבה מול סוללת הגנרלים עם תחושת בטן שמשהו רע מאוד קורה, אבל זכתה בתגובות מבטלות.
"זו הייתה הטרגדיה הגדולה של גולדה, שאולי בפעם היחידה בחייה לא הקשיבה לאינטואיציה ולבטן שלה, שהזהירה אותה שמשהו מסוכן מתרחש בגבול הסורי בערב יום הכיפורים 1973, אלא הקשיבה לאנשי הצבא המלומדים שישבו מולה והרגיעו אותה שהכול יהיה בסדר", אומרת הסופרת גלילה רון-פדר עמית, שמפרסמת עכשיו את "פלדה רכה" (הוצאת מודן), ספר נוער שגם מבוגרים יקראו בשקיקה, שבו היא מאירה מחדש צדדים נוספים ומעוררי השראה באישיותה של מאיר, הרבה מפני שהיא לא רק מתמקדת בגולדה המנהיגה אלא גם בילדה ובנערה גולדה־גולדי מאבוביץ'. "הילדה שנולדה בשנת 1898 באוקראינה, בימי הפרעות ביהודים - תקופה שבמידה רבה עיצבה את אופייה ואת גורלה - בגרה בארה"ב החופשית שבה נבטו בנפשה זרעי המנהיגות, ובהמשך עלתה לארץ ופעלה רבות בציבוריות הישראלית".
רון-פדר עמית לא לבד. כמעט 50 שנה למלחמת יום הכיפורים, ועוד נשים יוצרות חוקרות את דמותה של מאיר. כך למשל הבמאית אפרת שלום דנון, שצללה אל דמותה של גולדה בסדרה "הנבחרות" על נשים בפוליטיקה הישראלית שעולה בשבוע הבא לשידור ב"כאן".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
"המצפון החברתי והכיוון הסוציאליסטי, הדאגה לחלשים והאכפתיות והתחושה שהיא לא יכולה לשבת מנגד כאשר יש מי שזקוקים להגנתה, הם ערכים שאנחנו מזהים כבר אצל גולדי הילדה באמריקה", אומרת רון-פדר עמית. "בהיותה בת 11 היא ארגנה מגבית עבור חבריה בבית הספר שהוריהם העניים, יהודים שברחו מהפרעות באירופה של תחילת המאה ה־20, לא הצליחו לקנות להם ספרי לימוד".
בשעה שאבא שלה התנגד לזה.
"נכון. ההורים שלה רצו שהיא תהיה ילדה טובה ותתחתן עם איש עשיר, אבל העשייה החברתית בערה בה כבר אז. היא נשאה נאום ואנשים פשוט הוציאו את הארנקים ותרמו".
כלומר שכבר אז התפתח אצל גולדי הילדה מה שבשנת 1953 יגרום לגולדה שרת העבודה להקים את הביטוח הלאומי, לדאוג לדמי לידה לנשים ולתשלום עבור ימי מילואים.
"כל הנושא הסוציאליסטי עובר כחוט השני לאורך כל חייה. לא לחינם השנים הכי מאושרות שלה היו במשרד העבודה. זה התפקיד שהיא רצתה למלא, ולא רצתה להתקדם לתפקידים אחרים. להיות שרת חוץ פחות עניין אותה, והיא גם אמרה את זה".
למה החלטת לכתוב דווקא על גולדה?
"כי אני בתקופה שבה אני כותבת על מנהיגות, וגולדה היא המדינאית מספר אחת בישראל. היא הייתה השרה היחידה בממשלה הראשונה של מדינת ישראל. היא הייתה הראשונה במערב שהגיעה למעמד של ראשת ממשלה. עד מלחמת יום הכיפורים העם בישראל אהב אותה מאוד. הסקרים הוכיחו את זה. סקרן אותי לחקור את דמותה לאורך השנים, מעבר לטרגדיה של מלחמת יום הכיפורים, שאגב היא לא הייתה אשמה בה לדעתי, כי מי מסוגל בכלל לעמוד מול שורה כזו של גנרלים שדעתם נחרצת?".
בתחקיר לספר התבססה רון-פדר עמית רבות על האוטוביוגרפיה "חיי" שפרסמה מאיר, וגם על הרבה מאוד קטעי עיתונות, הן מהעיתונים היהודיים בארה"ב בשנות ילדותה ונעוריה של גולדה, והן מהעיתונות בארץ ישראל כאשר כבר הייתה חברת מפלגה, פעילה חברתית, וכמובן נבחרה לכנסת והחלה את דרכה הפוליטית.
"עיתונים הם מקור חשוב לתחקיר מהסוג הזה", אומרת רון-פדר עמית. "העיתונות של התקופה מספקת לי, כסופרת, הרבה מאוד חומרים. בכלל, היום אני יכולה להיכנס לכל עיתון שנמצא בפלטפורמה דיגיטלית, לקרוא כל מה שגולדה אמרה או שכתבו עליה, והכול ממוסמך. המקור האחרון שעליו אני מסתמכת הוא הלב שלי. אני מזדהה איתה כשאני כותבת עליה. אני מרגישה את האישה הזקנה והחולה שהגנרלים יושבים סביבה וחוטפים את דעתה".
"היא חשבה על השליחות, לא על גולדה. לא היה לה שום קיום פרטי. הציבורי תמיד היה לפני הכול, בכל תפקיד שהיא מילאה. אני כותבת על זה בספר איך בערוב ימיה היא התקרבה לילדים שלה למשל, שעל מזבח הציבוריות הזניחה אותם בילדותם"
בהקשר זה, מכמיר לב התיאור בספר על גולדה שמעידה על עצמה שהיא מעדיפה לשבת עם כוס התה ולקרוא ספר בדירה שלה בתל־אביב, לנסוע באוטובוס כאחד האדם, ללכת למכולת, לקום בלי שעון מעורר ולבלות עם הנכדים, ובמקום זה היא הסכימה להיכנס לנעליו של לוי אשכול ז"ל לאחר שהלך לעולמו ולעמוד בראשות הממשלה, וזאת למען טובת המפלגה, ממש כפי שהסכימה לכל קריאה מצד המפלגה לאורך חייה.
"מבנה האישיות של גולדה אומר שסדר העדיפויות הוא קודם כל העם היהודי, מדינת ישראל, המפלגה, ורק בסוף מגיעה גולדה", מספרת רון-פדר עמית. "כאשר אמרו לה 'אם לא תסכימי להיות ראש ממשלה, יהיו מלחמות של יגאל אלון בצד אחד ושל משה דיין בצד השני והמפלגה תתפרק', היא הסכימה לקבל את התפקיד למען טובת המפלגה. אני הייתי אומרת 'אולי זה טוב למדינה שהמפלגה תתפרק', אבל גולדה לא הצליחה להשלים עם זה ולקחה את התפקיד".
ועשתה לעצמה נזק, כי את הסוף כולנו יודעים.
"אבל היא חשבה על השליחות, לא על גולדה. לא היה לה שום קיום פרטי. הציבורי תמיד היה לפני הכול, בכל תפקיד שהיא מילאה. אני כותבת על זה בספר איך בערוב ימיה היא התקרבה לילדים שלה למשל, שעל מזבח הציבוריות הזניחה אותם בילדותם. אבל כאשר הם בגרו היא התקרבה אליהם מאוד ובכל החלטה או עניין הייתה שואלת לדעתם".
מתוך הספר "פלדה רכה", בשיחה עם דוד רמז, חברה למפלגה: "לא באתי לארץ ישראל כדי להגשים את אימהותי. את זה יכולתי לעשות הרבה יותר טוב בארה"ב. באתי הנה כדי להושיט עזרה פעילה בבניין הבית הלאומי. באתי הנה כדי להקדיש את כל כולי למען הרעיון, בלי להירתע מעבודה קשה… אבל בזמן שאני מאכילה את בני התינוק ושרה לו שירים, אתה חופשי למלא את שליחותך, כיוון שאשתך דואגת לילדים שלכם... אבל אנחנו, הנשים, אם נרצה למלא גם את שליחותנו הציבורית וגם את חובתנו האימהית, איך נוכל? כדי לעבוד במסירות אנחנו חייבות להינזר מנישואים ומאימהות, ולעומת זאת, אילו הייתי גבר, הכול היה שונה. לא מקובל שאישה תתרחק מילדיה...". הסומק שבפניו מתפוגג וחיוך אוהד תופס את מקומו. "גולדה," רמז אומר, "מתי נהגת כפי שמקובל?".
היא צודקת. לכן כל אישה שיש לה קריירה צריכה לידה גבר שוויוני.
"נכון. וכזה היה מוריס, בן הזוג שלה, איש רגיש מאוד, אמן, אבא טוב, שאפשר לה לעשות קריירה, וגם לפרנס את המשפחה שכן הוא היה חולה ולא התפרנס באופן יציב. מוריס לא היה ציוני גדול, וגולדה הייתה כל השנים שבויה בקסמם של הציונים מקימי הארץ המפא"יניקים. היא לא סתם מדברת על זה שהיו ביניהם יחסים אינטימיים־אידיאולוגיים, כי זה מה שנגע לה, זה מה שהזיז אותה, האידיאולוגיה. היא נשבתה בקסמם ורק רצתה להיות במחיצתם".
5 צפייה בגלריה
חבל שלא הקשיבה לאינטואיציה שלה. גולדה מאיר לצד משה בר לב (ראשון מימין) ומשה דיין בעת סיור במלחמת יום כיפור
(צילום: דוד רובינגר)
מתוך הספר: גולדה מדליקה את הפְּרימוּס וממלאת סיר במים. בראשה עדיין מהדהדת השיחה האחרונה עם דוד רמז. הוא סיפר לה על התוכנית לאחד את אחדות העבודה עם הפועל הצעיר למפלגת פועלים אחת גדולה שתיקרא מפלגת פועלי ארץ ישראל (מפא"י), והיא סיפרה לו על כוונתה לסיים את תפקידה במועצת הפועלות. עיסוק רק בענייני נשים לא הולם אותה. היא רוצה להתעסק בענייני הכלל, נשים וגברים יחד. היא מיצתה את התפקיד, כך הסבירה לו. חברּות בוועד הפועל של ההסתדרות, עם הזכויות המלאות הנלוות, תתאים לה יותר. לכשתוקם המפלגה החדשה, היא תקדיש לה את רוב זמנה. המים שבסיר מתחילים להעלות בועות וגולדה מניחה בהם את תפוחי האדמה שקילפה".
מפליא שהיא אמרה על עצמה שהיא לא פמיניסטית, למרות שפעלה רבות למען זכויות נשים.
"היא אכן אמרה על עצמה שהיא לא פמיניסטית, למרות שהיא עשתה תיקונים גדולים שקשורים בדמי לידה ובחופשת לידה. אבל הייתה לה דאגה לכלל, לכל מה שדורש תיקון, והיא פעלה למען דמי אבטלה ותשלום עבור מילואים".
ובניית שיכונים זולים להשכרה כדי שלא יצטרכו לקנות דירות. דבר כל כך חסר היום.
"ובכך הגדולה שלה. היא אולי לא הייתה אינטלקטואלית גדולה, אבל הייתה לה חוכמת חיים והיא הבינה את האזרחים. דרך משרד העבודה היא הייתה מאוד מסורה להם. האזרחים אהבו אותה מאוד ובדיעבד כאשר סקרה את ימיה לאחור, היא אמרה שכשרת העבודה הייתה התקופה המאושרת בחייה. היא עשתה כל כך הרבה דברים שיש בהם שליחות. ולכן אני מרגישה חובה לטהר את שמה מכל הדברים הרעים שכתבו עליה. הרי כל מה שהיה בעוכריה במלחמת יום הכיפורים זה שלא היה לה ניסיון צבאי. זה הכול", אומרת רון-פדר עמית ועיניה כמעט דומעות כשהיא עוברת לדבר על עצמה. "תראי, אני היום בת 73. אם יישבו מולי הרמטכ"ל אביב כוכבי ובני גנץ ויסבירו לי משהו בעניינים צבאיים, אני גם כמו גולדה ארגיש את עצמי אישה וזקנה, בלי ניסיון קרבי בכלל. ואם דדו אומר לי 'תוך חצי יום אנחנו מסלקים את הסורים מרמת הגולן', אז מה אני יכולה להגיד?".
אז את אומרת בעצם שלא יכולה להיות פה ראשת ממשלה, כי לנשים גם היום אין ניסיון צבאי קרבי.
"לא רק אישה, כי הרי גם בגין, מה הוא אמר לאריק שרון בלבנון? מה הוא בכלל היה יכול להגיד לאריק שרון? השאלה היא האם בהכרח חייבים אנשים עם ניסיון קרבי להיות ראשי ממשלה. גולדה הייתה מאוד חשדנית ואני לא יודעת איך היו נוהגים אחרים במצבה. יושבים מולך דדו הרמטכ"ל, שר המסחר והתעשייה בר־לב שהיה רמטכ"ל, משה דיין גיבור מלחמת ששת הימים, אלי זעירא ראש המודיעין ויגאל אלון כמובן, ויושבת אישה אחת זקנה וחולה ועייפה".
שמראש אמרה שאין לה כוח, אבל יגאל אלון אמר לה שאין לה ברירה.
"ולמרות זאת, ברגע שפרצה המלחמה היא ניהלה אותה טוב עם כל זה שלא היה לה כוח. כל אחד אחר במצבה, גם גבר בלי ניסיון צבאי, היה מאמין לסוללת הגנרלים שיושבת מולו. ולכן השאלה האם במדינת ישראל צריך ראש ממשלה עם ניסיון צבאי או לא, היא שאלה גדולה, והיא רלוונטית מאוד גם היום כשכל כך הרבה רמטכ"לים נכנסים לפוליטיקה. אסור לזכור את גולדה כראש הממשלה הזקנה של יום הכיפורים. היא פשוט נקלעה לסיטואציה בלתי אפשרית. עובדה שכאשר אמרו לה הגנרלים שזה רק תרגיל, עדיין הייתה לה תחושת בטן לא טובה שקורה משהו. הטעות שלה הייתה שלא הקשיבה לתחושת הבטן הזו".
ושלא הורתה על גיוס מיידי.
"נכון. כי הם התנגדו. דווקא הגברים היו שבויים בקונספציה שלא יקרה כלום. וכאן נכנסת האישה שדווקא הרגישה בחושים שלה שמשהו לא בסדר, אבל ביטלה את התחושה וכנראה אמרה לעצמה 'מי אני, אישה זקנה, מול גנרלים יודעי כל'".
וזו הטרגדיה שלה. שהיא לא הקשיבה לבטן שלה. הרי כבר כילדה בת 11 היא ידעה שעליה להקשיב תמיד לבטן שלה.
"נכון. היא לא הקשיבה לבטן שלה כי הייתה זקנה ולא סמכה על עצמה יותר. ולכן כתבתי את הספר הזה, כדי להגיד שגולדה מאיר עשתה דברים נפלאים וגדולים לאורך הקריירה שלה, גם בארץ וגם בחו"ל, וכך גם הגיע הזמן שנזכור אותה".
ואם גולדה נכנסת כעת בדלת, מה את אומרת לה?
"שאני רוצה להיות חברה שלה. כי היה בה משהו מאוד חם ומאוד אמיתי. היא הייתה מנהיגה עם אהבה גדולה לעם ישראל ולארץ ישראל וכך צריך לזכור אותה".
פורסם לראשונה: 10:04, 01.09.22
