האלבום האחרון של קוואמי (והחלבות) יצא לפני יותר מעשור. לא במקרה, תחנת הרדיו "הקצה" שקוואמי מנהל תחגוג באפריל הקרוב עשור. בתחילת דרכו, העשייה המוזיקלית והרדיופונית שלו הזינו אחת את השנייה, אבל בשלב מסוים אחת עלתה על השנייה. "בעשור הראשון של שנות ה-2000 כל הזמן ניסיתי לשמור על איזון בין העשייה המוזיקלית הפרטית שלי לבין עשיית רדיו ואני חושב שדי הצלחתי לשמור על זה", הוא מספר בריאיון. "לא שלא היו מהמורות, אבל באופן יחסי היה גם מזה וגם מזה. הדברים שעשיתי במוזיקה הושפעו מהרדיו. הרדיו שעשיתי הושפע מהפרפורמנס שלי על במות, מהקלטות באולפנים וזה היה מאוד כיף. אבל ברגע שפיטרו אותי מגלגלצ בסוף 2011 והקמנו את 'הקצה' כתחנת רדיו שלמה באינטרנט, היוצרות ממש התהפכו בשבילי".
קוואמי השקיע את עצמו בפרויקט חייו - הרדיו האינטרנטי של "הקצה" שמשדר כאמור כמעט עשור, עד לאחרונה ממכללת BPM ובשנה האחרונה מהאוזן השלישית. לפני כמה שנים גם חזר לשדר בגלגלצ. אולם דווקא העבודה על המצעד השנתי גרמה לו פתאום להתגעגע לעשייה המוזיקלית. "עבדנו על הווידאו לקידום המצעד האלטרנטיבי של 'הקצה', ובקרב אנשי התחנה עלה הרעיון שאילן פלד ישתתף. בהתחלה חשבתי לעצמי שאין סיכוי בעולם. מי אנחנו בכלל שהוא יסתכל עלינו? הצלחתי להגיע אליו בזכות ידידה וההיענות שלו הייתה כל כך מרגשת, התברר לי שהוא בעדנו".
"מהרגע שפגשתי אותו נכנסה רוח חדשה וסוחפת לחיים שלי בדמות אילן, שהוא אחד האנשים הכי מבריקים וטובי לב שפגשתי. בבת אחת נהייתה התפוצצות יצירתית סביב הדבר הזה כי הוא לא רצה לעשות את זה סתם, הוא רצה לעשות שיר חדש". אז קוואמי הביא את רועי דורון, הבסיסט של ג'ימבו ג'יי ולהקת ספא, כאחראי על ההפקה ויחד עם פלד הם התיישבו לכתוב שיר של ממש, "ברצלונה ❤", שאומנם בא לקדם את המצעד אך עומד לגמרי בזכות עצמו. התוצאה היא וידאו מופרע שבו פלד מחקה שורה של אמנים שבלטו השנה במוזיקה – מדמויות מוכרות כמו רביד פלוטניק וסנט וינסנט ועד יוצרות אינדי עלומות כמו מאריסה נאדלר. "העבודה באולפן על הדבר הזה הייתה כל כך כיפית ומשוחררת, יצירתית ונטולת גבולות כמו שאפשר לשמוע בשיר - וזה פתח לי את הצ'אקרה מחדש לגמרי. הגעגוע שגם ככה נמצא בי לעשות מוזיקה בעצמי התעצם בעקבות הדבר הזה. אני לא יודע מה יהיה הלאה ומתי אצליח לגייס את עצמי ואת הזמן שלי לעשיית מוזיקה, אבל הדבר הזה ממש עורר אותי".
ממקום מושבו החדש בבית האוזן השלישית, שחולקת עם רדיו "הקצה" לא רק ספייס אלא גם אידיאולוגיה, קוואמי מפציר בכם להצביע למצעד השנתי האלטרנטיבי של התחנה, שמדורג על ידי המאזינות והמאזינים. ההצבעה תיסגר מחר (ב') בדקה לחצות (יש פרסים שווים, רוצו להצביע כאן) והמצעד עצמו ישודר ב-26 לחודש מעשר בבוקר עד עשר בלילה, עם מיטב שדרני ושדרניות התחנה.
בשיחה שלנו קוואמי, שעונה גם לשם איל פרידמן, מסביר כיצד החיבור בין שתי ישויות מהותיות במוזיקה הישראלית הפיח רוח חיים בתחנה. "האוזן, כמו 'הקצה', היא מקום עצמאי שהרעיון שלו הוא קודם כל אידיאולוגי - הוא בא לקדם תרבות שוליים שבמרכזה מוזיקת שוליים, שלא נמצאת במיינסטרים בארץ. הדברים פשוט הסתנכרנו בסינרגיה משוגעת לחלוטין. החודשים האחרונים הם ברכה מופלאה ומאז שנכנסנו לאוזן אני מרגיש שהתחנה שלנו במגמת התחדשות בלתי פוסקת". בניגוד לכל התפיסות הכלכליות המוכרות, "הקצה" מצליחה לא רק לגדול בכל שנה ולהתפתח אלא גם משמרת סביבה הילה כמקור לידע מוזיקלי וכקובעת טעם. זאת על אף שכל מי שפועל בתחנה, לרבות קוואמי, עושה זאת בהתנדבות מלאה כל השנים. "כולנו, כולל אותי שאני מנהל את התחנה הזו במשרה מלאה, עובדות ועובדים בהתנדבות ואף אחד לא ראה שקל בחיים שלו מהתחנה הזו. הכול נעשה מתוך המניע האחד והיחיד הזה של תשוקה למוזיקה אחרת, שהיא לא חלק מהמיינסטרים בארץ ותשוקה לרדיו חופשי - שאין עליו הגבלות ואין לו תכתיבים".
איך עושים את זה כל כך הרבה שנים?
"לא כל מי שהיה בתחנה נשאר בה לאורך השנים. אבל כל מי שנמצא בתחנה זה מישהו או מישהי שמוזיקה זה בדם שלהם, הם לא יכולים בלי זה והם לא יכולים בלי להעביר את זה הלאה. זו חבורת אנשים שכולם ללא יוצא מן הכלל אובססיביים למוזיקה. כולנו תלמידים, כולנו כל הזמן לומדים דברים חדשים על מוזיקה. זה לא משנה אם מדובר במי שמתעסק במוזיקה חדשה או מי שאוהב לנבור בעבר - כולם כל הזמן מחפשים דברים שהם לא שמעו קודם וברגע שהם מגיעים לאיזה ממצא ארכיאולוגי חדש שמרגש אותם אז יש להם את הצורך המיידי, האינסטינקט הבסיסי הזה, לשחרר את זה החוצה ולהגיד, 'חבר'ה אתם חייבים לשמוע משהו! אני כל כך התרגשתי מהדבר הזה, שאני מת שתשמעו והלוואי שתתרגשו מזה גם".
איך אתה רואה את העשור הבא?
"החלום שלי זה ש'הקצה' תופיע לאנשים על הרדאר. שכמה שיותר אנשים ייחשפו אליה וישמעו אותה, כי אני חושב שהפוטנציאל עצום. אפילו שמדובר לכאורה במוזיקה שולית עדיין יש המון אנשים שמתעניינים בה, כאלה שמרגישים הרבה פעמים שהמיינסטרים לא סופר אותם. אנחנו יכולים להיות בית עבורם, הם רק צריכים לדעת שאנחנו שם".
מבריטני ועד איגנוטה: מסכמים את 2021
נתחיל עם שאלה גדולה - אתה יכול לסמן מגמות כלליות שאליהן הלכה המוזיקה בעולם השנה?
"המגמה הכללית הכי חזקה היא לא חדשה, אבל היא הולכת ומתגברת והקורונה העצימה אותה - השימוש בהפקות אולפן ביתיות, גם אם הן לא נעשות בבית עצמו. הכוונה היא למפיק היחיד עם האולפן הפרטי שלו שנמצא על המחשב שלו. אם עד לפני כמה שנים גם להקות היו צריכות ללכת לאולפן גדול ולהשקיע את הכסף עם הציוד הכי חדש, היום יותר ויותר נשענים על המפיק או המפיקה שמרכזים את הסאונדים אצלם, ויש יותר סאונדים שנמצאים אצל כולם. נהייתה איזושהי האחדה בסאונדים שמפיקים ומפיקות משתמשים בהם, ולכן לדעתי האישית גם הפופ נשמע יותר ויותר הומוגני, מרגישים פחות מגמות של התחדשות ושינויים מסיביים כי כולם משתמשים באותו מאגר. אם פעם יכולת לזהות הפקה ביתית, כי היית מרגישה שהסאונדים יותר זולים ושזה לא נעשה עם תקציב, עכשיו מפיקי פופ משתמשים בדברים יותר בומבסטיים עם כמה שיותר ריוורב. ריוורב נהיה בעשור האחרון, משנה לשנה, האפקט שמשתלט על עולם הפופ, והוא גורם להכול להישמע כאילו הוא מושר מאיזה הר. ככה נוצר השנה המצב המועצם של מפיקים שנמצאים באולפן הפרטי שלהם וגורמים למוזיקה להישמע כפופ אצטדיונים גדול מהחיים".
השנה יצאו הרבה אלבומים שנכתבו בזמן הקורונה.
"הקורונה מאטה את העולם בכל כך הרבה תחומים וגורמת לסבל, אבל בעולם המוזיקה, בעיקר משום שאנשים משתמשים יותר באולפנים ביתיים, העובדה שהמגפה אילצה אנשים בכל העולם להסתגר בבתים הוציאה ים יצירתיות. כמות המוזיקה שיוצאת בעשור האחרון היא ענקית, קודם כל בזכות האינטרנט - אנשים פחות תלויים בפורמטים פיזיים, ופשוט מקבלים הכול בפורמטים דיגיטליים. אבל בשנתיים האחרונות הרגשתי שאני צריך לישון רגע לשתי דקות, וכשאתעורר ייפלו עליי 70 תקליטים חדשים וכנראה מעולים".
בנוסף, כל האמנים הגדולים לא הופיעו, אז היה להם זמן לעשות מוזיקה.
"נכון. כל שנה הדיון הזה עולה וכל שנה זה מצחיק אותי - שהאלבום לא מת. לא משנה מה אומרים, האלבום חי וקיים ועובדה שאנשים מתעניינים באלבומים חדשים, לא משנה מי האמן שהם אוהבים ולא משנה אם הם מבוגרים או צעירים. נגיד, קניה הוציא השנה אלבום שמכיל כמותית בערך את כל המוזיקה של השנה האחרונה, אז כולם דיברו על זה וזה היה עניין גדול. אני חושב שיותר אנשים דיברו עליו מאשר הקשיבו לו, אבל עדיין האלבום חי וקיים ואנשים לא מפסיקים להתעניין בקונספט הזה גם אם הוא מגיע בצורת פלייליסט ספוטיפיי או אייטונס או טיידל. הרעיון שיש סיפור כלשהו שהאמן או האמנית רוצים לספר, שיש לו התחלה, אמצע וסוף - עדיין מדבר להמון אנשים".
אדל ביקשה מספוטיפיי לבטל את כפתור השאפל, כדי שיאזינו לאלבום כפי שהיא כתבה אותו ובסדר שהיא רצתה.
"אחד הדברים המעניינים בסיפור של אדל זה שהיא כנראה האמנית הכי מצליחה בימינו, והיא גם אמנית קלאסית באופן שהיא עושה את המוזיקה שלה. היא הכי קרובה לעולם הישן, להבדיל מרוב כוכבי הפופ שמקיפים אותה, והיא גם דורשת שהעולם הזה יישאר. בזכות ההצלחה העצומה שלה היא מצליחה להשיג את מבוקשה ולהשפיע על המון אנשים צעירים. מהבחינה הזאת אני ממש מחבב את המהלך שלה, למרות שאני לא חושב שצריך להכריח אף אחד לשמוע משהו בדרך שהוא לא רוצה".
זה לא ממש אירוע מוזיקלי, אבל אי אפשר שלא להתייחס לזה שבריטני ספירס השתחררה.
"אי אפשר להתעלם מהלחץ הציבורי שנוצר סביב הסיפור לפני כן. גם אם זה לא היה מה ששחרר אותה מהאפוטרופסות אחרי 13 שנים, ההד הציבורי השפיע על זה שההחלטות התקבלו דווקא השנה, כשיצאו הסרטים עליה ("לשחרר את בריטני ספירס" ו-"לשלוט בבריטני ספירס" – ד"צ). ההתעסקות בה הייתה עצומה והופעל לחץ על האנשים ועל בית המשפט. הסיפור של בריטני הוא סמן לזה שאנשים שמתעסקים במוזיקה בכלל ובפופ בפרט לא מרגישים בהכרח צורך לשקף את זה ש'הכול בסדר'. המוזיקה של בריטני היא מוזיקה אסקפיסטית שבמשך כל השנים, גם מוזיקלית וגם ויזואלית, ייצרה את האשליה שבעולם של בריטני הכול מדהים, זוהר וסבבה ושאם תאזינו גם אתם תהיו במקום נפלא, ותשכחו את כל הצרות שלכם. הטרגדיה האיומה היא שבזמן שבריטני סיפקה לאנשים את התחושה הזו, היא בעצמה הייתה בגיהינום".
במידה רבה, היא השתחררה בזכות המעריצים שלה, ולכן גם בזכות המוזיקה שלה.
"כן, ויש גם משהו מאוד יפה בזה שבמשך כל כך הרבה שנים כל מי שלא השתייך לקהילת המעריצים של בריטני ביטל אותה כמשהו סתמי שאין לו ערך, סתם פופ. אבל מסתבר שיש לה ערך גדול עבור כל כך הרבה אנשים בעולם, שחלקם כבר ממש לא ילדים. היא נכנסה להם כל כך עמוק ללב, שהם נלחמו בשבילה. המונים. וזה דבר קסום".
ומכאן למשהו הרבה פחות קסום. האסון הקטלני בפסטיבל אסטרוולד, שארגן טראוויס סקוט.
"הוא הופיע בנובמבר בטקסס מול המונים, רובם מעריצים שלו. נוצרה התפרעות המונית, הוא עודד אותה ונהרגו שם 10 אנשים, בני 9 עד 27. בנוסף, מאות אנשים סבלו מפציעות קשות. בווידאו אפשר לראות אותו מעודד את הקהל להמשיך ולהשתגע, למרות שבין השאר כבר היה שם אמבולנס שהתחיל להוציא משם גופות".
הוא יקום מזה?
"אין לדעת. כרגע הוא מוחרם בהמון מקומות ונהייה פרסונה נון גרטה. אם הוא יחזור מזה? בעולם הפופ הוא יכול באותה מידה להפוך לדמות לא רצויה לעד, או לעשות עוד שבע שנים קאמבק ולהגיד כמה הוא מתחרט ואיך הוא השתנה. זה תלוי בעיקר בכמה כסף הוא יכניס לכוחות שמניעים את השוק".
אגב כסף וזיכרון, אחד האירועים המוזיקליים החשובים של השנה התרחש בכלל בטלוויזיה, בדמות היצירה התיעודית Get Back על הביטלס. זה מטורף שהם עדיין עושים יותר כותרות מרוב האמנים הפעילים היום.
"יש פה במאי שיש לו שם מאוד חזק (פיטר ג'קסון - ד"צ), וזה שקשרו את השם שלו לזה של הביטלס יצר הרבה עניין ואנשים רצו לראות במה מדובר. בנוסף, הסרטים האלה מאפשרים לראות את הביטלס הכי קרוב שאפר וכאילו בלי פילטרים, בצורה מאוד אנושית, עד כדי כך שהיא לא תמיד לטובתם. זה בעצם הפך בעיניי את הסדרה לסוג של ריאליטי - עולם שבו אנחנו אוהבים להציץ, ומחפשים את הדבר כמו שהוא קורה באמת בתוך הבית. מה ג'ון אמר ליוקו באוזן? למה פול לא היה נחמד לג'ורג'? זה משהו קצת רכילותי. אבל יחד עם זאת, באמת מדובר בארבעה מהמוזיקאים הכי גדולים ומשפיעים ומדהים לראות איך עדיין יש להם כל כך הרבה משיכה וכוח. הביטלס חיים את רוב ימי הפופ והרוק כמעט מאז שנולד הרוקנ'רול, והם עדיין במודעות. נוצר מצב שבמהלך השנים כמה וכמה דורות גדלו עליהם, והסדרה יצרה איחוד דורות לא נורמלי בעולם המוזיקה".
היה לנו הרבה סרטי דוקו מוזיקליים השנה.
"בשבילי סרט הדוקו של השנה הוא Summer of Soul. הסרט הזה, שביים קווסטלאב מדה רוטס, הוא יצירת מופת", קוואמי אומר. אם פספסתם, הסרט המופלא הזה תיעד סדרה של מופעים שהתקיימו בהארלם בשנת 1969, בהשתתפות אמנים אפרו-אמריקנים (ובהם סטיבי וונדר, סליי אנד דה פמילי סטון ונינה סימון) מול קהל אפרו-אמריקני כמעט לחלוטין. המופעים נשכחו עם הזמן, אך הסלילים נשמרו והתיעוד שיצא השנה מאפשר לחשוב מחדש על התפיסה שלנו את סוף שנות ה-60 באמריקה - לא הכול זה וודסטוק. "זה דבר שהעולם לא ידע עליו, כאילו היה ונעלם. זה מטורף. אם זה היה קורה היום, מי לא היה רוצה להיות שם? אבל בתקופה ההיא מי שלא היה שם לא ידע. והסרט הביא את התיעוד הזה לצד האחר של אמריקה - ההיסטוריה זה לא בהכרח מה שחשבתם, ולא רק מה שחשבתם".
איזה אמנים התבלטו, הצטיינו או נעלמו השנה?
"הדמות הבולטת הכי מלהיבה של השנה הוא ליל נאס אקס. היפ-הופ גיי אייקון שחור - לא היה כזה דבר. הכי קרוב זה פרנק אושן, שהוא זמר אר אנד בי. במשך כל כך הרבה שנים עולם הראפ ניזון מטסטוסטרון גברי סטרייטי, וליל נאס אקס בא ושבר את זה. זה לא אומר שהכול סבבה ושכולם מקבלים את זה ושאין יותר הומופוביה, אבל בזכות ההצלחה שלו הוא מצמצם אותה. וזה דבר עצום. והוא מגניב ומוכשר וההצלחה שלו מוצדקת".
"כוכבת הפופ הכי מדוברת היא אוליביה רודריגו. העולם צריך כל הזמן צריך להתחדש בכוכבי פופ והיא הבאה בתור, אבל היא לא סתם, היא לא מפס ייצור. בתחושה שלי, היא באזור המשפחה המוזיקלית של בילי אייליש. בתחום ההיפ הופ, טיילר דה קריאייטור בלט ואי אפשר להתעלם מקניה ווסט, לרע ולטוב. אבל מי שבאמת הייתה מעניינת בתחום הזה היא ליטל סימס. לא כל יום ראפרית בריטית שחורה מצליחה ברמה בינלאומית, ועושה את זה בארצות הברית. זה ממש דבר נדיר - ההיפ הופ האמריקני נהג להסתכל בהתנשאות על הראפ הבריטי כאח הלא מפותח שלו, אבל הוא תופס יותר תאוצה".
"עוד תופעה מעניינת זה האפרוביטס (afrobeats), שזו ההגדרה שנתנו לפופ מערב-אפריקני שהתחיל להצליח בארצות הברית, וגם זה לא היה מובן מאליו. הדמות הכי בולטת בתחום הזה כיום היא וויזקיד, שהוציא להיט ענק בשם Essence. באופן משונה, גם הפופ-פאנק שהיה חזק בשנות ה-90 וה-2000 מתחיל לחזור לאופנה בדרכים משונות. עוד תופעה זה דריל, שזה הצד האפל והאלים יותר של הטראפ. היה קאמבק גם לאמנים מהאייטיז: טירז פור פירז הוציאו סינגל, דוראן דוראן הוציאו אלבום וגם דייב גהאן. מטאליקה חגגו 30 לאלבום השחור והוציאו את המטאליקה בלאק ליסט, עם משהו כמו 30 ביליון קאברים שונים לשירי האלבום השחור".
"אחד מלהיטי הדאנס של השנה הוא Love Tonight של שאוס, צמד אוסטרלי-ניו זילנדי. השיר הזה יצא ב-2017 ואיכשהו לאחרונה, בעיקר דרך רמיקסים, הוא הפך בבת אחת לאחד מלהיטי הדאנס הכי גדולים ומדוברים. זה שיר מלא חום ואנושיות וזו הצלחה משמחת. זה מעיד על זה שבכל מה שקשור לאמנות, הכול זה עניין של זמן ומקום. בטח יש דברים שיוצאים השנה ורק עוד כמה שנים יהפכו למיתולוגיים, כמו שיש דברים שמדברים עליהם השנה ועוד כמה שנים יצחקו על זה שהתעסקנו בהם בכלל".
ולסיכום, אלבום השנה שלך?
"אני עוד מתלבט, אבל יש תחרות גדולה בין האלבום של לינגואה איגנוטה (Sinner Get Ready) והאלבום של מסטודון (Hushed and Grim). בכל האלבומים האחרונים שלהם, מטסודון ממשיכים לגשר בין עולם המטאל לעולם ההארד-רוק. הם הוציאו אלבום מאוד חזק, בלוזי ועצוב. ואיגנוטה היא לטעמי היוצרת הכי אמיצה, הכי מרגשת והכי מסעירה בעולם בשנים האחרונות. היא לא קלה להאזנה, אין בה שום דבר מיידי והיא - אזהרת טריגר - כותבת ושרה על פגיעות מיניות שהיא עברה. אבל היא עושה את זה בצורה מאוד לא מנחמת. יש שם משהו בוטה, לרוב ממש מכאיב להאזנה, אבל אני לא יכול לחשוב על אף אחד שאותנטי כמוה בעולם. אצלה הכול חשוף, הכול מדמם, הכול על פני השטח".
