המסכה היא חלק בלתי נפרד מהמופע של דה וויקנד. היא הייתה מונחת על פניו לאורך כמעט שעה מתוך השעתיים שהוא התרוצץ בלי הפסקה על הבמה של האצטדיון בפארק האולימפי של לונדון. גם אחרי שהסיר אותה, באקט שהדבר היחיד שהיה חסר בו הוא הקריאות "מי זה, מי זה" מהקהל, נדמה שקשה לו לזנוח אותה והיא נותרת על היד שלא מחזיקה במיקרופון, צמודה לחזה. ואפילו אחרי שדה וויקנד מניח אותה סופית, מתברר שזה לא באמת משנה: בכל סיטואציה שבה מעורב אחד מכוכבי הפופ הגדולים של העשורים האחרונים, בין זה באלבומים, בהופעות או בסדרת הטלוויזיה השנויה במחלוקת שכתב, דה וויקנד משחק מחבואים עם העולם.
התחושה הזאת, שבסוף דה וויקנד הוא האניגמה הכי גלויה כרגע בתעשיית הבידור, היא חלק מסוד הקסם שלו כאמן ובוודאי של המופע המצוין שלו: 120 דקות שבהן דווקא מוזיקה שברובה מתאפיינת במתכתיות וניכור מצליחה להיתרגם לאנרגיות מרימות ולחיבור אמיתי בין חייזר בלתי מושג לבני ובנות התמותה שמנסים לגעת בו. עם תפאורה מרשימה של עיר שתיכף תעלה בלהבות, בובה של ספק-אישה ספק-חייזרית ומודל ענקי ויפהפה של ירח מחליף צבעים, דה וויקנד שר שוב ושוב על רגעים של אנושיות מתפוררת, שאותם הוא מבקש לאחות באמצעות התמסרות טוטאלית של זרים. אבל אחרי שמסיימים להסתנוור מהאור שיוצא לו מהגרון - והוא זמר לייב ברמה הגבוהה ביותר - נותרים שוב עם השאלה שכתב אמן שהופיע גם הוא באותו ערב רק במרחק אלפי קילומטרים משם (וגם חגג יום הולדת): מי מסתתר מאחורי המסכה?
רגשות טהורים בעולם מטונף ובוגדני
כמה ימים קודם הגיעה לסיומה עונת הבכורה של "איידול", סדרה שכנראה יותר דיברו עליה והשמיצו אותה מאשר צפו בכל חמשת הפרקים שלה. אייבל טספיי, שהוא דה וויקנד כמובן, יצר אותה יחד עם סם לוינסון (יוצר "אופוריה") והוא גם מככב בה בתור טדרוס, בעל מועדון מפוקפק וסליזי שנכנס בסערה לחייה של ג'וסלין (לילי-רוז דפ), כוכבת פופ במצוקה. בעוד תעשיית המוזיקה רק חושבת איך אפשר לסחוט עוד מג'וסלין לפני שהיא הולכת בדרכן של סופרסטאריות אחרות שאיבדו את זה, טדרוס משתחל לסיטואציה עם ההבטחה להוציא מג'וסלין את אותה "אמת אמנותית" שקיימת בתוכה. רק שהשיטות שלו כוללות מניפולציות מעוותות, משחקי שליטה חולניים וכמובן דרישה להתמסרות מוחלטת: אמנותית, מינית ואפילו נדל"נית, כשטדרוס וחבורת ה"מלאכים" שאסף סביבו פשוט מתנחלים באחוזה של ג'וסלין.
לביקורות הופעות נוספות:
מלבד התחקיר המטריד של "רולינג סטון" על מה שקרה מאחורי הקלעים, "איידול" גם חטפה טלוויזיונית מכל כיוון, כולל על רמת המשחק של דה וויקנד וגם על תספורת זנב החולדה המגוחכת של הדמות. יש בטענות לא מעט מן האמת, וברגעים מסוימים היה נראה שהישירות נטולת התחכום של "איידול" היא בעצם "שנות הירח" רק עם הכסף והיוקרה של HBO (ובכל אופן: כנראה שזה לא מקרי שאת שתיהן כתבו מוזיקאים עם נטייה לפזמונאות אמוציונלית).
ובכל זאת, "איידול" היא המשך טבעי ומתבקש לנקודת המבט של דה וויקנד לאורך העשור האחרון, שבהן פרץ באופן שהצליח להפתיע שועלים ותיקים מאוד, שלא דמיינו שיוצר אינדי-אר אנ' בי מטורונטו ישבור קופות ויופיע במחצית של הסופרבול. הביקורתיות החריפה של דה וויקנד על הציניות נטולת המעצורים של תעשיית המוזיקה מתחברת היטב למרדף האישי שלו בשירים אחרי רגשות טהורים בעולם מאוד מטונף ובוגדני. זה גם לא מקרי שכוכבו דורך דווקא בעידן התיעוד העצמי בלתי פוסק והקהל האדוק שלו נמנה על דור האינסטגרם וטיקטוק: דה וויקנד, מעל הכול, מעניק להם משהו שמזכיר את התרומה שדייויד בואי נתן למעריציו באמצעות הפרסונה של זיגי סטארדאסט - הלגיטימציה להתחפש כדי להכיר את עצמך טוב יותר.
זה נמצא מעבר לפינה
לצד ביצועים סוחפים כמתבקש של Blinding Lights ו-How Do I Make You Love Me, או תצוגות התכלית של Starboy ו-I Feel It Coming (והמסכה עוררה געגוע בלתי נשלט לדאפט פאנק), הכריזמה המסתורית של דה וויקנד נשמרה היטב גם בשירים שפחות או יותר התחילו את המסע שלו, לפני יותר מעשר שנים. Wicked Games, High For This, The Morning - כולם דוגמאות לשירים שבזמנו הפכו את האר אנ' בי על הראש והיום התפקיד שלהם בהופעה הוא להוכיח שדה וויקנד לא הושחת על ידי הכסף והתהילה שהוא ערג להם באותם שירים, וגם להצהיר שהפחד מהנפילה עדיין אורב לו מעבר לפינה.
לכן לראות את דה וויקנד ב-2023 זאת גם הזדמנות כנראה אחרונה לתפוס אותו ברגע המלהיב והמבלבל שבו משהו גדול נמצא בשיאו, ובה בעת הוא גם עומד להשתנות דרמטית: טספיי כבר הכריז שהוא מתכוון להפריש את "דה וויקנד", ומאחר שהפרסונה קריטית ליצירה שלו - לא ברור מה יהיה הצעד האמנותי הבא.
ואולי מה שהכי מסקרן יהיה לראות אם בסופו של דבר דה וויקנד צריך ללבוש מסכה חדשה, או שבעצם הוא תמיד היה המסכה ורק אנחנו קנינו את ההצגה - ואז התחננו לקבל ממנה עוד.
