הדהוד הנקישה על הקערה הטיבטית הגדולה, המוזהבת, שבחדר העבודה של דרור בורשטיין, נמשך זמן ארוך מאוד, כמעט נצח במונחים של צליל בודד. ואחרי שתם במציאות, נשאר עוד להדהד בראש, מערבב עבר ועתיד, כמו השיחה עצמה וכמו העולם החלוּם בשלוש הנובלות החדשות שלו, שהן גם רומן אחד בשם 'בדרך' (הספריה החדשה). חדר העבודה הקטן הזה עמוס בספרים ומעוטר בכלי נגרות ישנים, שהיו שייכים לסבו של בורשטיין, נמצא בסמטה קטנה ליד פארק הירקון. בורשטיין מכין תה מוקפד, בקומקום כבד וספלי קרמיקה ייחודיים. השולחן הקטנטן והשרפרפים שבמטבח, והשקיעה האדומה המתבהלת מאחורי פרויקט בוטיק מפלצתי שמחוץ לחלון, הודפים כל מחשבה על בורגנות בוהמיינית נינוחה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
הנובלה האמצעית מהשלוש, 'אפלפלד בנתניה', היא ליבו של הספר, שכן על אף שהיא מופיעה שנייה היא נכתבה ראשונה והשאר נבעו ממנה. היא מגוללת סיפור שנשמע בדיוני לחלוטין: אהרן אפלפלד נוסע מירושלים לנתניה ובחזרה, כדי ללמד ניצולי שואה ריקודים סלוניים. "אפלפלד נפטר לפני חמש שנים", בורשטיין נזכר. "היה אירוע לזכרו בירושלים באיזו חנות ספרים, עם אלמנתו, יהודית. היא גרה בגבעתיים והחזרתי אותה טרמפ מירושלים לתל־אביב. הכרתי אותה קצת קודם אבל אף פעם לא דיברנו. אז היא שואלת אותי, מאיפה אתה? איפה גדלת? אמרתי, מנתניה. אמרה לי, מעניין, אהרן היה נוסע לנתניה. אמרתי לה, כן? מה היה לו לחפש שם? אז היא אומרת לי, בגיל 20 הוא היה מלמד קורס לריקודים סלוניים לניצולי השואה. ואנחנו יורדים בקסטל, החזקתי את ההגה, לא רציתי להסתכל, מילמלתי לה ככה, מה יהודית, את רצינית? ואחרי שנייה אני שואל אותה מין שאלה טיפשית כזאת, הוא ידע לרקוד? אז היא חושבת ככה שנייה ואומרת לי, לא. אבל אלה היו אנשים שבורים, שבקושי החזיקו את עצמם בגוף שלהם, אז הוא היה אומר להם להרים את היד, להחזיק אחד את השני, לקום, לשבת, דברים כאלה, משהו כזה בסיסי. נדהמתי מהסיפור אבל לא חשבתי לכתוב את זה. ואז אחרי שנתיים בערך, מישהי, כנראה נוית בראל, שלחה לי טור מפעם, שבו פנו למשוררים ומשוררות לנחש את התוצאות של השבת בכדורגל בטוטו".
מה?
"כן, כן, בחיי. היא שלחה לי גזיר עיתון עם הטור של יונה וולך, מנחשת את משחקי השבת בכדורגל. זה ניחוש מפורט, כלומר, היא לא אומרת רק 1 2 X, אלא משהו כמו, 'בני־יהודה חייבים לצאת לפחות עם תיקו במכתש כי בשבילם זה משחק של להיות או לחדול' וכל הקלישאות האלה. מישהו כתב בעט למטה 'ארבעה ניחושים נכונים'. אז שלחתי את זה למנחם פרי, והוא ישר התקשר. התחלנו לדבר על דברים שסופרים ומשוררים עושים שהם לא הכתיבה, וככה הגענו לסיפור של אפלפלד על הריקודים הסלוניים. סגרנו את השיחה, הסתכלתי כאן סביב במטבח. לא היה לי יותר מדי מה לעשות. לצערי תה כבר עשיתי, לחם כבר אפיתי, אז קמתי כאן מעבר לפינה של הקיר הזה והתיישבתי לכתוב. גם היה לי מיד ברור איך הסיפור מתחיל, כי אפלפלד הרי בא מירושלים לנתניה, אז זה צריך להיות דרך תל־אביב, זו דרך שאני מכיר. אז זה נכתב, די מהר, ושלחתי לפרי אחרי חודשיים־שלושה, והוא אמר שהוא אוהב את זה אבל זה קטן מדי, אין פורמט כדי לפרסם את זה צריך עוד משהו. ואז, בדיוק באותו האופן, מזה שהוא אמר שצריך עוד משהו, בתוך יום הבנתי מה צריך וככה גם הסיפור השני נכתב, לגמרי בזכותה ובזכותו. כמה חשוב שיש עורך, שאתה יודע שהוא מצפה למשהו. זה חשוב במיוחד בימינו, שכל המצב לא טוב וכאילו אין למה, שיש מישהו אחד שעומד מולך - ואם זה עורך אז בכלל טוב, כי הוא יגשים את הספר. ההבדל בין אפס אנשים כאלה לאדם אחד הוא אסטרונומי".
האמת היא שחשבתי שרוב הזמן אתה כותב בתוך הקושי הגדול של לא יודע לאן ולמי ומתי, גם אם ברור שכל מה שתכתוב יפורסם.
"זה נכון, אבל זה שיש גרעין שנמצא שם מראש, זה חשוב. שמתי לב כבר כמה שנים שרוב הדברים שאני כותב נובעים מסיפורים של אנשים, לא דברים שנובעים מתוכי. אחר כך אני מוסיף. אבל זה כמו בלחם, הגרעינים שמוסיפים מלמעלה. המחמצת, או הקמח - זה של מישהו אחר. וזה כבר פותר את שאלת 'את מי זה מעניין?' כי אותי זה מעניין. זה סיפור שלו - וזה מעניין אותי".
אבל יש פה גם הרבה מאוד דרור, בעיקר בנובלה השלישית. נגיד העץ הגדול הזה שם. כקוראת, אני מרגישה שהיית בו.
"כן, הייתי בו הרבה פעמים. הייתי בו גם כילד, זה עץ שאתה נמצא בתוכו, מאוד עתיק ומאוד רחב. זו שקמה אמיתית, בנתניה, את מכירה אותה בטח".
לא, אני לא מכירה אותה. אתה איש שחושב שאנשים מכירים עצים.
״אתה יכול לבוא עם כל החומרים ועם כל העצים שבעולם, אבל מה שהכי חשוב זאת התנועה הראשונה, הדחיפה שבתחילת הדבר, כי זה מכריע את הכול. אם זה לא קיים - לא יהיה סיפור. התנועה היא פחות חומר ויותר איזו אנרגיה, שהגיעה במקרה הזה מהצירוף של מנחם ויהודית, ובמקרים אחרים מסיפור שרוצה להיות בעולם. אתה מרגיש את זה כי אתה מתחיל לכתוב אותו. או יותר נכון, אתה מוצא עצמך כותב אותו ומרגיש אותו בתוכך בוער קדימה. זה נכנס אליך כמו גוף זר, לכן זה קורה מיד".
היטלר חוגג עכשיו, בסדרות, בספרים, בסרטים. "הוא מאוד אהב לשמוע את עצמו מדבר", מספר בורשטיין, "כך שאולי הוא היה מרוצה מהחגיגה הזאת". הנובלה שפותחת את הספר, 'האחים', שנכתבה אחרי ובעקבות 'אפלפלד בנתניה', מתארת את פגישתם של שני אחים בוינה, ביום שבו נדחה האח הצעיר במבחני הקבלה לאקדמיה לאמנות, אירוע שישפיע על חייו של אפלפלד בנובלה השנייה.
"אין לי צורך במרחב גדול יותר ממרחב המוזיאון והיער של המוזיאון", אומר אצלך היטלר הצעיר, וזה נשמע לי בדיוק כמו הכתיבה שלך, בעיקר המסאית, שנמצאת בדיוק בשני אלה: המוזיאון והיער של המוזיאון.
"השאלה היא כמובן איך להיות בתוך הדברים האלה, בתוך המוזיאון ובתוך היער. אפשר להפוך את זה למשהו לאומי ואפל ואפשר לראות שם דווקא חיים ואור".
הוא מדבר מאוד יפה על אמנות, היטלר שלך: "כל ציור הוא מסדרון אל עולם שלם, עולם רחב ידיים בהרבה, ועשיר בהרבה מכל מה שמציע העולם שאתם מכנים אמיתי".
"זה סוג מסוים של פנטזיה מסוגרת על אמנות. פנטזיה של הספרות בכלל, של כל אדם שכותב, להיות סגור. הרי זה סוג של טירוף, לשבת ולהיות עם כל הדמויות האלה שאף אחת לא נמצאת: זה הכול רוחות רפאים מומצאות, יערות שלא צמחו. במובן הזה אני הולך נגד עצמי - לא שאני משווה את עצמי אל הפיהרר".
מצחיק, אבל אל תשכח שזה לא הוא, זה הוא כפי שאתה כתבת אותו.
"כן, אבל אתה לא יכול לכתוב שום דבר שאתה לא מבין אותו, או שיש בו איזה אספקט של עצמך. זה לא כפשוטו, כזה: 'בכל אחד יש איזה היטלר'. זה לא העניין. אבל במצב שלו בגיל 20, אפשר לראות את היסוד הזה קיים בהרבה אנשים וגם אני יכול להבין אותו: אני יכול להבין אדם שרוצה להתמסר לציור שלו. אני יכול להבין אדם שמסתובב ברחובות ומרגיש שהכול לא בסדר, שכולם עושים רעש, אוכלים בחוץ. הוא אדם מאוד ביקורתי ואני יכול להבין את זה. אני חושב על כל האנשים שכותבים בלשים, נגיד על רוצחים סדרתיים. איך אתה יכול לכתוב על רוצחים סדרתיים בלי שיהיה בך משהו שיכול לרצוח? שיכול להבין את זה? אם זה משהו ממש טוב זה לא יכול להתבסס סתם על סדרות שראית, זה צריך לנבוע ממך, מהדמיון שלך".
בשנתיים האחרונות נוסע בורשטיין כמעט כל חודש לכמה ימים לגליל, לחרשים, "יש שם הרבה עצים. הרבה גשם והרבה עצים. חלק גדול מהספר נכתב שם", הוא אומר.
בנובלה השלישית, 'משיח', היער משתלט על הציוויליזציה. זו פנטזיה שהיא גם תשוקה שלך? יאללה, שישתלט הטבע, שינצח כבר?
"זה התחיל כפנטזיה ירוקה: איזה יופי, כמה אני אוהב עצים. ואז אולי משהו משתי הנובלות הראשונות, שיש בהן אלימות, האפיל צל על הפנטזיה הזו. זה הפתיע אותי. הייתי בטוח שזה הולך להיות משהו פסטורלי, כמו כתיבת טבע של העתיד והכול יהיה נפלא והכול יהיה שם טוב והאהבה תהיה אהבה כמו שצמחים צומחים, וראיתי שזה לא הולך ואני מבין ושמח שזה לא הלך. כלומר אני שמח שעצים צומחים, אבל מצד שני זה לא פותר שום בעיה".
במסגרת עבודתו כמרצה לספרות באוניברסיטה העברית, בורשטיין מלמד קורס על עצים בספרות. בשנה שעברה הוא לימד קורס על גשם. "בכל שנה יש קורס אחד כזה לפחות. לא שאני תולה בזה הרבה תקוות, בכתיבה הזו, אבל זה פשוט הדבר הכי דחוף כרגע".
באים סטודנטים? מה קורה שם במדעי הרוח?
"באים, באים, לא רק מהחוג לספרות. חלקם בטח באים בשביל הנושא. כל מי שעיניו בראשו ולא מתעלם מהמציאות יודע שיש כאן עניין".
היית ילד כזה? ילד טבע או עם כמיהה לטבע?
"לא, ממש לא, גדלתי בעיר. נכון שהיו קצת יותר שטחים פתוחים ושדות וכן הלאה אבל להפך - לא אהבתי טיולים. בבית הספר ובתנועת הנוער ממש שנאתי את זה. לקח לי הרבה שנים להבין למה: זה העניין הקבוצתי, שיוצאים לטיול ואז העניין הוא הקבוצה ולא מה שיש שם. הקבוצה יוצרת רעש בעצם קיומה. ואין ציפורים, הן יברחו, פשוט יברחו, וגם אם לא - לא ישמעו אותן. לכן הייתי עסוק בלהתחמק מטיולים כל הזמן: להישאר באוטובוס, לשמור על תיקים. עד גיל 40 כמעט לא יצאתי ואז כשגיליתי את זה הבנתי כמה זה חסר לי".
הרבה מהכתיבה שלך מופנה החוצה, אל העולם, אל הפרטים המופיעים בו: כוכבים, מיני חרקים וציפורים. זה בולט לי על רקע רוב הספרות המקומית, שנוטה להיות משוקעת בעצמי. אני טועה?
"זו הספרות, וזה גם כל מה שקשור לטלוויזיה. מתח מיני ומתח פלילי - אלה שני הדברים שמעניינים בני אדם, בדרך כלל, ולכן זה גם מה שמייצרים. מדברים על ספרות עברית, אבל הספרות היחידה בארץ שמתקיימת בזכות עצמה ולא בזכות תמיכות היא ספרות שעל הרצף בין ארוטית לפורנוגרפית".
יש גם מועדוני מעריצות.
"זה ראוי לקנאה. המצב הזה, שקוראת או קורא, כשהיא שומעת שמגיעה סופרת והיא עומדת בתור כי זה חשוב לה - זה מצב נהדר. אם הספרות לא מגיעה למצב הזה אז יש בעיה. אני זוכר את עצמי בתור נער או אפילו כחייל, לא היה לי מושג, לא היו לי כתבי עת, לא ידעתי אפילו שיש מוסף לספרות אבל אהבתי נורא את א.ב. יהושע והייתי הולך לחנות ואומר, 'עברה שנה, מה אומרים, יש סיכוי שיצא א.ב. יהושע חדש?' במובן הזה יש למה לשאוף, ליום שאנשים יתייחסו לספרות הקנונית כמו לספרות הארוטית. כי אם זה לא ככה זה אומר שזה לא הדבר הכי חשוב לך, שאפשר עם זה ואפשר בלי זה. וזה לא מצב טוב. וזו הספרות שצריכה לבדוק את עצמה - כולל אני כמובן - אם הקוראים לא מגיבים ככה לדברים".
נו באמת, אתה הרי יודע שהמכבש התרבותי והכלכלי הכולל גורם לזה לאנשים יחזרו לדחפים הכי ראשוניים שלהם, מין ואוכל. נורא קשה לפתח ראייה ניואנסית.
"זה לא בלתי אפשרי אבל זו החלטה. אתה יכול להחליט אם אתה נסחף למטחנה הזו או לא. יש לי סטודנטים צעירים, בני 20, שהם אנשי ספר שקוראים יותר ממני. אין הרבה כאלה אבל זה חייב להיות ככה. אמרו על זביגנייב הרברט 'חיכינו לכל שיר חדש שלו', זה צריך להיות המצב. שאתה מחכה, לא רק שאתה קורא כשיוצא, שתהיה בדריכות מסוימת לקראת משהו. זה דבר שאני לא כל כך רואה אותו היום".
אז איך התחושה להוציא ספר בתוך תקופה כזו, שאין בה ציפייה?
"אפשר להגיד כן, זה לא מה שהיה פעם ויש פחות קוראים וכן הלאה - וזה גם נכון - ואפשר לראות את זה בדיוק להפך ולהגיד שככל שהמצב הוא יותר קשה, החשיבות של לשמור על הדבר הזה שקוראים לו ספרות גדולה מאשר פעם. אין לי ספק שחלק מהדברים שיוצאים היום מכוונים לקוראים שעוד לא קיימים. חלק מהדברים הטובים שיוצאים היום בהגדרה לא יכולים להיקרא, כי הם זוכרים מודל ספרותי שהיה נכון בעבר ובדיעבד גם היה בדעיכה בשנות ה־70 וה־80. לדוגמה: הייתה ביקורת מאוד קטלנית על ספר של עינת יקיר ב'הארץ', זה ספר שהיו לי הערות עליו אבל זה ספר גדול, אין בכלל על מה לדבר. היכולת שלה 'להעמיד דף' שהוא טעון כמו שדה חשמלי, אין כזה דבר כמעט בתולדות הספרות העברית. ואני הרגשתי שמי שכתב את הביקורת (יוחאי ג'רפי - ש"ק) זה לא בהכרח הבן אדם עצמו, לא איזה טעם אישי, אלא קול של תקופה שמדבר דרכו, קול שלא רוצה כבר את הדבר הזה, המסובך. תנו לנו עוד סדרת נטפליקס, תנו לנו את הבינג', את הקליף־האנגרז. הדבר הזה, הלשוני, הדחוס, המורכב, שיש בו גם המון אלמנטים של שתיקה, שלא ברור מה קורה - נהיה כמו שאנשים שגדלו על רוקנרול שואלים: 'מה זה הדבר הזה אופרה?' הם שוללים את זה קטגורית, הכול נראה להם מופרך, הם לא מבינים למה לעשות את זה. זה כבר לא השאלה אם אני אוהב את האופרה של רוסיני או של וגנר, אלא שכל הדבר הזה הוא לא לעניין. ולכן בדיוק חשוב להמשיך כי ברור לגמרי שהדברים האלו נמצאים כל כך הרבה שנים, ושלא יכול להיות שבגלל איזה גל מסוים עכשיו הם ייעלמו. הספרות לא תיעלם, היא בטוח לא תיעלם".
"צריכים שירה מאותה סיבה שאנשים מצלמים דברים. לא יודע, הלכת ל'מזנון', קיבלת כרובית יפה אצל אייל שני, תכתוב שיר על הכרובית במקום לצלם אותה ולהעלות אותה לאיזשהו מקום, ואז החוויה שלך תהיה של מעורבות, כי אם אתה מצלם המכונה עשתה את כל העבודה, אבל אם כתבת שיר, אתה מחקת, אתה תיקנת, אתה ערכת, אתה חשבת - זה כמו לאכול את הכרובית"
הממ, אולי היא תיכתב על ידי בינה מלאכותית.
"לא הייתי עושה מינוי לדבר הזה. או, אפרופו מינוי, כשהייתי נער היה לי מינוי גם לספריה לעם של עם עובד וגם לספריה החדשה. היה פנקס שהיה נתלש עם מדבקות והיית מדביק את המדבקה בפנקס והולך לחנות סטימצקי, תולש, והמוכר היה מגיש לך את הספר. ככה זה היה עובד. המשמעות הייתה: כן, אני מוכן להתחייב מראש לסדרת ספרים".
זה מחזיר אותנו לעורכים, לקו הברור שהיה לסדרות האלה, ולבני האדם שהיו מאחוריהן.
"הסדרות עדיין קיימות אבל בגלל שאין כל כך הרבה קוראים מחויבים, נוצר מהלך מעגלי, אז הם ויתרו מראש על המינויים. בתור נער היה ברור לי שאני רוצה לבדוק כל ספר שיוצא בספריה החדשה, זה היה קצת כמו כת. סיפור ידוע על ציור של זריצקי. לשנת העשור למדינה, הוא עשה ציור גדול לתערוכת העשור והביאו את בן־גוריון לראות. בן־גוריון הסתכל על הציור ועשה 'ככה' עם היד. אז שאלו אותו, 'בן־גוריון, מה זה אומר התנועה הזאת?' והוא ענה, 'שאפשר איתו ואפשר גם בלעדיו'. וזה מצב לא טוב, שאפשר עם הספרות ואפשר בלעדיה. שאם אין את הספר הזה אז פשוט נראה איזו סדרה... מין אדישות כזו. אם יגידו לי יש ספר של ישעיהו קורן אני ישר בחנות, אני הראשון שאקרא, ויש עוד כמה כאלה. אני רוצה שיתייחסו לספרים כמו כשאייל שני פותח מסעדה או כשיוצא אייפון חדש ואנשים עומדים בתור. למה זה מופרך שלא תחכה בתור בלילה בשק שינה בשביל סופר שאתה אוהב? לא בשביל הספרות - בשבילך! זה אומר שיש בשביל מה לחיות".
מה מונע את המצב הזה, בעיניך: האם זו עריכה פחות מהודקת, או שהשוק מוצף בשטויות, או שהטלוויזיה פשוט טובה יותר?
"יש הצפה. יוצאים המון ספרים. אנשים מתוך התחום חושבים שהזהות של ההוצאה זה דבר נורא חשוב, אבל לרוב הקוראים זה לא אומר כלום, מבחינתם הוצאה של ספרות ארוטית או שוקן זה אותו דבר. אז יש בלבול גדול, ויש פחות נועזות, צריך באמת אדם כמו מנחם פרי שמוכן לשכב על גדר התיל ולהגיד בחוצפה, 'אני אגיד לכם', אבל לא בסגנון של 'אני תופעה שולית ואני אגיד לכם מה טוב' או 'אנחנו הוצאה קטנה ומוציאים ספרים קטנים וחשובים', אלא כזה שמתפרץ אל המרכז, שמביא את השוליים אל המרכז. הרי חלק מהסופרים שהוא הביא היו יצורים ויכלו להישאר בשוליים".
גם בורשטיין יודע לשים שוליים במרכז. הוא כותב על חרקים, על ציפורים, על כוכבים, על מה שמעניין אותו. הוא תרגם את 'ספר הזן של ג'ושו', כותב ומתרגם שירת הייקו, ולצד זה נמצא בלב העשייה וזוכה להכרה גדולה מצד הממסד: לאחרונה זכה בפרס ביאליק על ספרו 'עולם קטן', ומונה לעורך השירה בהוצאת עם עובד. "אחד הספרים שמאוד חשוב לי להוציא הוא ספר שתירגמתי מאנגלית והוא מודפס על מפה", הוא אומר. "זה גיליון אחד מקופל יפה של שירת טבע, נהרות, ציפורים. כי ציפור הרי אי־אפשר להכניס אותה לתוך עמוד של ספר, היא לא מסתדרת עם יישור לשוליים, היא עפה, והשיר שבא מתוך ההינף הזה של הטבע, מבקש את הגיליון הזה ולא להיכנס לתוך הסד של הספר".
אנשים יעמדו בתור לשירה?
"אני רוצה ליצור את התור הזה. זו ההתכוונות שלי. חשבתי לקרוא לזה שירה פלוס, כי יש כבר משהו בדימוי הזה של ספר שירה שהוא בעצמו כבר הרסני. לי אין בעיה, אני קורא יותר שירה מאשר פרוזה, אבל כמו שאבות ישורון אמר: שיר שהתרגל להיות שיר זה בעצמו אנטי־שיר. זה לא קשור כבר לתוכן. יש משהו באמת מאוד משעמם בדבר הזה, בשיר המנוקד, בשורות הקצרות".
אז האפשרות היא להפוך את זה לספר מתנה? לגימיק? לחפץ?
"זה לא גימיק, יש שם מחשבה אחרת לגמרי על מה זה שירה: שיר שרוצה להיות בגודל של העולם. אני גם מתכוון להוציא מחברות של רות דולורס וייס שיש בהן גם שירים שהיא כתבה לאלבומים וגם את כל התהליכים סביב הכתיבה. אז גם זו דוגמה, גם דרך: להכניס את כל התהליך של השיר, לא להביא רק את השיר עצמו, כמעט כמו יומן כתיבה, כמובן בהנחה שהיומן הזה בעצמו הוא פואטי. עוד מישהו שאני רוצה להוציא זה משורר שהוא בכלל פסל, הוא כותב פסוקים, כל שיר זה פסוק אחד, קצר, כמו נגיעות של דיקור סיני. כל השלישייה הזו פועלת אחרת, לא לוקחת כמובן מאליו איך נראה ספר שירה ואיך נראה שיר. וזה לא פלא אולי שאחד בא מאמנות פלסטית ואחת ממוזיקה והינטון שהוא בעיקר מתרגם ובא משירה סינית עתיקה. אני לא חושב שתהיה לסדרת השירה הזו את כמות המינויים של נטפליקס אבל אפשר להרחיב את המעגל.
"עוד דבר שאני רוצה לעשות, אם דרך עם עובד ואם פה בחדר, זה פודקאסט, שאני אעשה באמצעים הכי פרימיטיביים. אני חושב שצריך להסביר מחדש מה זה שירה לאנשים, כי אף אחד כבר לא יודע מה זה, וזה הרי נורא פשוט, רק הרסו את זה לגמרי עם כל השטויות שלהם, עם 'האמצעים האמנותיים' וכל הדברים האלה. גם המורים כבר לא יודעים מה זה וזה בסדר, זו לא בושה לא לדעת מה זה, זה גם לא שאני היחיד שיודע מה זה אבל אני יכול להגיד מה אני חושב שזו שירה ומה זה עושה ולמה זה טוב. צריך להסביר את זה לאנשים, ואנשים - לא מאות אלפים, אולי אלף איש - יראו שהם מאוד צריכים את זה בחיים שלהם, שבלי זה כל הדברים שקורים בחיים פשוט מתפוגגים כל הזמן. אין שום יכולת לעמוד מול שום דבר, לעמוד ולראות שקורה משהו. צריכים שירה מאותה סיבה שאנשים מצלמים דברים. לא יודע, הלכת ל'מזנון', קיבלת כרובית יפה אצל אייל שני, תכתוב שיר על הכרובית במקום לצלם אותה ולהעלות אותה לאיזשהו מקום, ואז החוויה שלך תהיה של מעורבות, כי אם אתה מצלם המכונה עשתה את כל העבודה, אבל אם כתבת שיר, אתה מחקת, אתה תיקנת, אתה ערכת, אתה חשבת - זה כמו לאכול את הכרובית. תחשבי שאנשים היו מתייחסים לאוכל כמו שהם מתייחסים לתמונות, במקום לקחת את הכרובית ולאכול אותה לאט־לאט, היו לוקחים כדור של כרובית שהיה נותן להם את ההרגשה. ככה זה מצלמה, כמו כדור, בלעת ‑ נגמר, אין שם שום תהליך והכיף הוא בתהליך, בכל דבר".
'בדרך', אתה מתכוון.
"כן, בדרך".
פורסם לראשונה: 07:15, 03.02.23
