בטקס חלוקת פרסי האקדמיה האירופאית לקולנוע ה-36, שנערך לאחרונה בברלין, טבח 7 באוקטובר והמלחמה בעזה ניצבו במוקד האירוע. הנאומים היו עדיין מאוזנים, ואחד הרגעים היותר חזקים בטקס - המהווה את התשובה האירופאית לאוסקר - היה נאום הזכייה של סנדרה הולר. השחקנית הגרמנייה המוערכת, שזכתה על הופעתה בסרט "אנטומיה של נפילה", ביקשה מהקהל לפצוח בכמה רגעים של דומייה למען השלום. "משחק לא קורה בוואקום, הוא תמיד מושפע ממה שקורה בעולם באותו הרגע", אמרה הולר. "יחד עם זאת, אני גם מודעת לכך שהמחשבות שלנו יכולות ואכן מעצבות את העולם. ומאחר שכה רבים מאיתנו נמצאים כאן הערב, וכה רבים מכם, אני מקווה, בבית או רוצים לחזור הביתה - אשמח לשבת יחד איתכם לכמה רגעי דומייה. אני מבקשת שתדמיינו יחד, חזק, בבירור - ואנחנו עושים זאת לעיתים נדירות, לצערי - את השלום".
"אנטומיה של נפילה" - טריילר
כשנפגשנו אחרי הטקס, שאלתי את הולר למה בחרה לנקוט בצעד המרגש ומהי עמדתה לגבי המצב במזרח התיכון. "אתה יודע, אני חושבת שכשאנחנו מתאספים כולם יחד לגאלות ולאירועים מהסוג הזה, אז קודם כל זה תמיד מוזר כי אמנות זו לא באמת תחרות. אמנות פשוט שם - נוכחת, עבור עצמה ועבור אנשים אחרים שמתבוננים בה", השיבה הולר. "היא דבר שנעשה בידי ועבור בני אדם. היא שם כדי לחבר. ואנחנו כן מתגנדרים ומושכים תשומת לב לפרויקטים שלנו, אבל כמו שאמרתי, בעשייה הזו הכול קשור. כל מה שקורה בעולם זולג פנימה בכל פעם שאנחנו עושים משהו, זה לא כאילו אנחנו חיים בתוך איזו בועה. הרגשתי שחשוב להזכיר לאנשים איפה אנחנו כרגע, שיש לנו עוד עבודה לעשות כדי להפוך את העולם הזה למקום טוב יותר.
"כמו כן, לי יש מזל שאני יכולה לעבוד בשלום, אבל יש אנשים אחרים כמוך שלא פועלים וחיים במקום שבו שורר שלום עכשיו, ולכן שלום זה משהו שכולנו קולקטיבית חייבים לממש. אנחנו חייבים להתחיל לקדם את הנושא ולגרום שיתממש. גם אני לא יודעת איך זה יקרה, כי אני לא פוליטיקאית ואני לא יודעת איך הדברים האלה עובדים, אבל רציתי לקחת את ההזדמנות להשמיע את הבקשה הצנועה הזו, זה הכול".
בגיל 45 הולר מוצאת את עצמה בשיא הקריירה שלה, ובטקס האוסקר שיתרחש בשבוע הבא, שני סרטים בכיכובה הולכים לבלוט - "אזור העניין" ו"אנטומיה של נפילה", שניהם נחשפו לראשונה בפסטיבל האחרון וקטפו את שני הפרסים הראשיים. הולר אף מועמדת לאוסקר על הופעתה ב"אנטומיה של נפילה", וצריכה להתמודד מול סטאריות נוצצות כמו אנט בנינג, קארי מאליגן ואמה סטון - וגם מול לילי גלדסטון ("רוצחי פרח הירח"), המועמדת הרצינית לניצחון. עבור הולר הצנועה, הישירה והכנה - המתרחקת מחשיפה ומפרסום, נטולת הפוזות וגינוני הכוכבות - כל הסיפור של שטיחים אדומים, תקשורת מאסיבית ותשומת לב הוא סיפור כלל לא פשוט. היא תגיע לטקס בהוליווד ממשכנה בלייפציג, העיר ה-13 בגודלה בגרמניה, שם היא נהנית לגדל את בתה, לעשות יוגה ולהכין אוכל ("אני מאוד אוהבת לאכול ולבשל").
איך את מתמודדת עם העובדה שהפכת לסלבריטאית?
"אלוהים, כשאתה אומר את זה זה מלחיץ אותי, כי אני לא מרגישה ככה. אני לא מסתובבת עם שומרי ראש וממשיכה לחיות בלייפציג, עיר יפה שאני אוהבת, ושם יש לי משפחה. לפעמים אנשים חושבים ששחקנים ושחקניות פשוט יושבים ומחכים לרגע הזה שמישהו ידפוק להם בדלת ויגיד: 'יש לי הצעות מקסימות עבורך, תזרקי הכול ותבואי אלינו ונעשה את הדבר הנכון יחד'. אבל יש לי ילדה בבית ספר, אז אני לא יכולה פשוט לברוח. מובן שהייתי שמחה לעבוד בארצות הברית ולהבין מה הקטע ואיך המקום הזה עובד, אבל יש לי אחריות ואני לא יכולה פשוט לזרוק אותה. כמו כן, עכשיו כשאני מתבגרת, אני חייבת להבין לאיזה מין אדם אני הופכת, כי אני אומנם יודעת מי הייתי - אבל כרגע אני עוברת שינוי בגוף ובנפש. כמובן שהשאיפה היא להיות מי שאת, אבל לא ככה התעשייה שלנו עובדת ואני מודעת לזה".
היכן את מאפסנת את כל הפסלונים שקיבלת?
הולר פורצת בצחוק. "הפרסים שלי נמצאים על מדף מסוים בבית, שלא נגיש לכולם. למה? כדי שלא אטריד אנשים איתם".
כמעט שנה חלפה מאז שהוצגו בקאן שני הסרטים של הולר, וכעת הם סופסוף מגיעים לבתי הקולנוע בישראל. "אזור העניין" של הבמאי הבריטי-יהודי ג'ונתן גלייזר, שזכה בפרס הגדול של חבר השופטים בקאן ומועמד לחמישה פרסי אוסקר, מתייצב אצלנו השבוע. הסרט מביא את סיפורו של רודולף פרנץ הס - מי ששימש מפקד מחנה ההשמדה אושוויץ בפולין, והיה אחראי לרצח של מיליוני יהודים במהלך השואה. הולר מגלמת את הדוויג, רעייתו של הס שכונתה "המלכה של אושוויץ", ושטיפחה את משפחתה בת חמשת הילדים בבית החלומות הסמוך למחנה, כמו גם את גינתה המלבבת. כשהס מקודם לתפקיד סגן המפקח של כל מחנות הריכוז ונדרש לעזוב ולעבור לגרמניה, הדוויג מתחננת שישכנע את מפקדיו לאפשר לה ולילדיה להישאר בבית האהוב עליה כל כך - והבקשה מאושרת. בעוד הס הוצא להורג בתלייה ב-1947, רעייתו הדוויג מתה ב-1989 בגיל 81.
"אזור העניין" מדגים בצורה מצמררת את "הבנאליות של הרוע" – גלייזר נמנע מלהציג את הזוועות של אושוויץ, ומתמקד בהווי ובבילויי המשפחה. רק העשן המיתמר וקולות היריות, הזעקות והרכבות, מסגירים איפה משפחת הס למעשה חיה. הולר, מתברר, הפרה עבור "אזור העניין" את הכלל שקבעה לעצמה – לא לגלם דמויות של נאציות. "לא תכננתי להיות מעורבת בפרויקט על פאשיזם ובכל הקריירה שלי לא חלמתי על משהו כזה - זה באמת לא כיוון שרציתי ללכת אליו", מתוודה הולר. "אבל ברגע שפגשתי את ג'ונתן גלייזר והבנתי שהשחקן כריסטיאן פרידלר יהיה השותף שלי ויגלם את הס, הסכמתי. היו לי הרבה שיחות עם אנשים שקרובים אליי, על זה ש'טוב, אבל מישהו יצטרך לעשות את התפקיד הזה, ואולי זו יכולה להיות את'. חשוב להציג את הסטייה שגלומה בחיים, מהסוג הזה שחי הזוג הס - והאמת היא שזו סטייה שיש בכולנו, כשאנחנו עוצמים עיניים בשם הנוחות; כשאנחנו מתעלמים מדברים מטרידים או כאלה שמפרים את השקט שלנו. השאלות שהיו לג'ונתן היו על איך אנחנו מציגים את זה - האם אפשרי להציג את זה? האם זו הדרך הנכונה להציג את זה? האם זה מותר? האם יש רגעים שהדמויות שלוות לגמרי? איך זה אפשרי בכלל? זה היה מעניין מאוד".
7 צפייה בגלריה
פסטורליה על רקע הגיהינום. סנדרה הולר כהדוויג הס, מתוך "איזור העניין"
(צילום: באדיבות בתי קולנוע לב)
לצורך ההכנה לתפקיד, הולר ביקרה באושוויץ. "כמובן שהחוויה של הביקור באתר ההנצחה הייתה משמעותית", מעידה הולר, "אבל זה משהו שמבחינתי לא קשור לדמות - כי הדוויג הס הייתה דמות שלא אכפת לה שהיא גרה קרוב למחנה השמדה. מבחינתי, כמובן, הביקור היה משהו שאני לעולם, לעולם לא אשכח. אני אסירת תודה שהייתי שם ושהדריכו אותי באתר, ושאנשי המקום קיבלו אותי בברכה - שזה לא בהכרח מאורע רגיל בהיותי גרמנייה. כמובן שזה משהו שלקחתי איתי".
ואיך היו הצילומים?
"נסעתי הלוך ושוב לפולין ברכב עם הכלב שלי ששיחק בסרט - ואני זוכרת את התחושה כשסיימתי את החלק שלי. הייתי עצובה לעזוב את הצוות שהמשיך לצלם, וידעתי שיש להם עוד כמה אתגרים לצלוח. אבל ברמה האישית מאוד שמחתי לסיים את הפרויקט".
במותחן "אנטומיה של נפילה", עטור "דקל הזהב" בקאן ומועמד לחמישה פרסי אוסקר (שמגיע לישראל ב-28.3), הולר מגלמת דמות שבני הזוג ז'וסטין טרייה (שגם חתומה על הבימוי) וארתור הררי הגו בזמן סגרי הקורונה. הררי כתב את התסריט במיוחד עבור הולר, שמופיעה בתפקיד סנדרה - סופרת גרמנייה מצליחה, שבן זוגה, מרצה באוניברסיטה, נופל אל מותו מחלון ביתם באזור הררי ומושלג בצרפת. החקירה של הרשויות בצרפת שוללת את האופציה שמדובר בתאונה - מה שמעורר את התהייה אם הבעל התאבד או שמא הסופרת דחפה אותו אל מותו. בעוד היא מתעקשת על חפותה, בית המשפט מנסה לגלות את האמת - והמשפט המתנהל חושף כי בין בני הזוג שררה מתיחות. בנם היחיד של השניים הסובל מליקוי ראייה, העד היחידי לנפילה, עשוי לפתור את התעלומה.
"אני חברה של ז'וסטין, עבדנו לפני כן בסרטה 'סיביל' ורצינו לעבוד יחד שוב. היא שלחה לי את התסריט וישר אמרתי כן, כי זה היה אתגר אדיר. הנושאים שעולים בסרט כל כך עכשוויים ומדויקים וקשים, ומאוד רציתי להיות חלק מזה. סנדרה היא אדם בוגר מאוד ומודע לעצמו, דמות שלא מתנצלת על מי שהיא".
ב"אנטומיה של נפילה" התפקיד שלך מאוד תובעני. את צריכה להחליף שפות כל הזמן בבית המשפט, וגם מדובר בשינויים פסיכולוגיים תכופים. איך התמודדת?
"אני תמיד מתעניינת בשפות, אז זה עזר. אני מרגישה שסנדרה דווקא חשה ממש לא בנוח עם לתת בבית המשפט פרטים על מערכת היחסים שלה. זה באמת משהו שאני לא מאחלת לאף אחד. מה שנהדר בז'וסטין זה שהיא לא תובעת דברים, היא מציעה".
הסרט צולם בזמן המשפט המתוקשר של אמבר הרד וג'וני דפ, עקבת אחריו?
"לא צפיתי במשפט של הרד ודפ", היא מודה, "כמובן שהיינו מודעים לקיומו, על אף שהוא התרחש במערכת משפט שונה לחלוטין מזו שמוצגת ב'אנטומיה של נפילה'. במקרה של דפ והרד לשני הצדדים הייתה האפשרות לדבר - מה שבסרט שלנו לא היה אפשרי. זה היה צירוף מקרים מוזר שהמשפט קרה באותו הזמן שצילמנו סצנות בית משפט. וכמובן שיש איזה מין פפראצי קטן שחי בכולנו שרוצה לצפות במתרחש, אבל יחד עם זאת לגמרי נחרדתי מתשומת הלב הציבורית שהופנתה למשפט שלהם".
"תמיד הייתה לי אלרגיה לאנשים ששיחקו כאילו משהו מפריד בינם לבין הדמות שגילמו"
הולר נולדה לזוג מורים וגדלה בעיירה הקטנה פרידריכרודה, שהייתה חלק מגרמניה המזרחית לפני נפילת החומה וקריסת המשטר הקומוניסטי. "הייתי בת 11 כשהחומה נפלה, כך שהזיכרונות שלי מאוד ילדותיים וקשורים בחוויות של ילדים, ולכן אני לא יכולה באמת לדבר על זה בצורה בוגרת", היא מסבירה, "זה מאוד סנטימנטלי מבחינתי, ואולי מסוכן ללכת לשם. זה היה עולם אחר לגמרי מהעולם בו אנחנו חיים היום והוא השתנה ביום אחד. זו החוויה שהייתה לי ולרבים אחרים. המבוגרים אז ראו את השינוי הזה מגיע כבר הרבה זמן, אבל אנחנו הילדים - לא. כל הדברים שהאמנו בהם, מיום אחד למשנהו, היו פתאום חסרי ערך - ואחרים, שלא היה לנו אכפת מהם, פתאום צברו ערך. אני זוכרת שבתקופה הזאת היה המון בלבול וחוסר ביטחון, המון שאלות שעולות. ראיתי את הביטחון של ההורים שלי מתערער בפעם הראשונה בחיי. זה לימד אותי שדברים יכולים להשתנות ממש בקלות מרגע לרגע. אולי זה דבר שטוב לדעת.
"אגב, לאחרונה הצטלמתי לסרט חדש שמדבר על התקופה הזאת, שבה המערכת עברה שינוי מגרמניה המזרחית למערבית. לקח חצי שנה עד שהכסף השתנה וגם אז רק חלק ממנו - שזה היה ממש לא הוגן, כי לא משנה כמה כסף היה לאנשים, הם הורשו להחליף רק סכום מסוים כדי שלא יוכלו להתעשר יתר על המידה. וכמובן שכל הכסף הזה שהיה בגרמניה המזרחית היה חייב ללכת לאן שהוא, אז אנשים שמו אותו בבור באדמה - כי אסור היה להם לשרוף אותו - והיו אנשים שמצאו את הכסף הזה ועשו איתו משהו".
ואיך הגעת למשחק?
"כבר בגן הילדים - שם הצגנו את 'שלגייה' ואני הייתי אחד הגמדים - אמרתי שאולי יום אחד אוכל לשחק את שלגייה עצמה. אגב, תמיד הייתה לי מין אלרגיה, אפילו כילדה, לאנשים שראיתי בטלוויזיה ושיחקו כאילו יש משהו שמפריד בינם לבין הדמות שהם גילמו. היו דברים שהם עשו שהרגישו מאוד טכניים, הרגשתי שהם לא בכו באמת. חשבתי לעצמי: 'זה לא נכון מה שהשחקנית עושה שם, אפשר לעשות את זה יותר טוב'. והייתי מנסה לעשות את זה יותר טוב. ואז בבית הספר, המורה שלי לגרמנית ואנגלית פתחה מועדון תיאטרון ואני הצטרפתי. וכשהתחלתי עם משחק אמרתי: 'וואו, איזה כיף' ופשוט המשכתי".
אחרי שסיימה את התיכון הולר עקרה לברלין, שם למדה משחק. במהלך השנים, ביססה את מעמדה כאחת משחקניות התיאטרון הטובות באירופה וגם הופיעה במספר סרטים. הפריצה הבינלאומית הגיעה עם הסרט "טוני ארדמן" – דרמה קומית על מערכת היחסים בין פנסיונר גרמני לבתו, יועצת עסקית שעובדת על עסקה גדולה ברומניה. הסרט הוצג בפסטיבל קאן 2016 ונחשב למועמד הבטוח לזכייה, אבל למרבה ההפתעה יצא מטקס הסיום בידיים ריקות.
התאכזבת?
"ממש לא, כי הסרט נמכר ברחבי העולם וזה כל מה שרציתי. 'טוני ארדמן' ללא ספק פתח עבורי דלתות להצעות לפרויקטים בינלאומיים".
ויחד עם זאת, הולר חושפת שאחרי ההצלחה של "טוני ארדמן" היא דווקא חוותה משבר. "באמת לא ידעתי מה לעשות. לאן ללכת. כולם ביקשו ממני לעשות שוב ושוב את אותו התפקיד שעשיתי שם - לשחק נשות עסקים. הרגשתי ש'אוקיי, כבר עשיתי את זה, מה נותר לי לחקור כאן?', אז ניסיתי דברים ממש שונים, שלא בהכרח התחברתי אליהם והייתי צריכה לנווט את דרכי חזרה לאושר שגלום במשחק. עבדתי הרבה בתיאטרון וחיפשתי פרויקטים שיספקו לי הזדמנות להתפתח, זה באמת משהו שלקח זמן. והיה לי מזל ש'אזור העניין' ו'אנטומיה של נפילה' הגיעו אחד אחרי השני".
הולר סבורה כי נכון, מעניין וחשוב לספר סיפורים טובים על נשים, מה גם "שסרטים על נשים מושכים היום קהל. עכשיו עם כל ההרפתקה וההצלחה הזו של 'ברבי' שביימה גרטה גרוויג, המפיקים מבינים שנשים עושות סרטים נהדרים ולמרבה המזל שם גם נמצא הכסף. אז זה לא עניין 'רומנטי', שהם בוחרים לעבוד עם נשים. לשמחתי, הדברים משתנים. נשים הן העתיד".
את כבר רואה את ההשפעה של MeToo על התעשייה?
"עכשיו הרבה יותר קל לומר מתי דברים משתבשים ומישהו מתנהג בצורה לא נאותה, וזה מצוין. כשהייתי צעירה יותר, אם פצית את הפה על משהו שהיה לא בסדר היית יוצאת השמוקית, ועכשיו זה הפוך. וזה טוב לדעתי".
