בשיתוף עברית
לונדון, אנגליה, הווה
האישה הצעירה צעדה באטיות לאורך רחוב אוקספורד ההומה. הולכי הרגל התחשבו בה ופינו לה דרך כשהבחינו בבטן ההריונית, ועוד יותר מכך - בעגלה הכפולה. כל הורה שזיהה שמדובר בתאומים, לא יכול היה שלא לגלות מעט סימפתיה. שני התינוקות חגגו שנה כמה שבועות קודם לכן, והלכו ופיתחו אישיות של ממש. האישה עצרה לקנות להם עוגייה אצל Ben’s והרשתה לעצמה לעצום עיניים ולהסניף את הריח המשכר של המאפים הטריים. היא שברה את העוגייה לשניים, כמעט שווה בשווה, ונזהרה שלא לטפטף את השוקולד הלבן על החליפות התואמות של פולו ראלף לורן שקנתה להם. היא התבוננה בהם באהבה כשבחנו את העוגייה בעיניים סקרניות ומיד אחר כך ניגשו בהתלהבות למלאכת האכילה. לבה התרחב ועיניה דמעו מהתרגשות. "ההורמונים," הסבירה במבט מתנצל לאישה שהביטה בה בדאגה.
עיניה עדיין היו לחות כשהמשיכה בדרך. מדי פעם עצרה להתבונן בחלונות הראווה, שם בחנה את הסחורה בעין אחת ובשנייה את ההשתקפות של המלאכים שלה.
היא הגיעה לפתח המלון, והאוויר הקר של המיזוג בלובי הכה בה עוד כשעמדה מחוץ לו. היא נכנסה ונעמדה בתור שהוביל לעמדת הבידוק הביטחוני. שתי נשים שעמדו לידה התלוננו שהן צריכות לעבור בידוק ביטחוני כדי להיכנס למלון, שעבור הזכות לישון בו שילמו ביוקר. "זה רק לכמה שעות," התנצל עובד המלון בפניהן. "יש כאן מסיבת עיתונאים חשובה, מכריזים על פרויקט לשיתוף פעולה כלכלי במזרח התיכון."
"המזרח התיכון יכול להיכנס לי בין הישבנים," אמרה אחת, והשנייה צחקה צחוק שהזכיר צבוע, והמשיכה להתלונן. התור התקדם בזחילה, והיא הגיעה לעמדת הבידוק האלקטרוני – מעין שער קטן מפלסטיק, שרק אדם אחד יכול לעבור בו בכל פעם. אי הנעימות ניכרה בפניהם של המאבטחים, שלא נהנו לטרטר אישה בהיריון מתקדם, אמא עם תאומים קטנים. אבל הוראות הן הוראות, התנצלו. "העגלה רחבה מדי מכדי לעבור בשער, אם יש שם משהו תוציאי בבקשה."
היא נשמעה להוראות, הוציאה מהעגלה תיק, שקית עם שאריות מזון ומגוון צעצועים. היא הוציאה גם את התאומים, והעבירה אותם אחד-אחד לידיה של מאבטחת נעימה, שהצחיקה אותם בפרצופיה. אחר כך עברה היא. מאחר שצפצפה, המאבטחת העבירה על גופה מכשיר וזיהתה שמקור הצפצוף היה סיכת מתכת בצורת קופידון, שהיתה מהודקת לשמלתה.
אחרי שעברה את הבידוק ניגשה בחזרה לעגלה הגדולה שהמתינה בצד. היא הרגישה לחץ חזק בשלפוחית והתקדמה לכיוון שירותי הנשים. בינתיים שמעה את הסדרניות מכוונות את הקהל ל"חדר צ'רצ'יל", שם התקיימה מסיבת העיתונאים. "עשר דקות לסגירת הדלתות," קראו הסדרניות בקול מנומס.
היא הגיעה לשירותים, ולמרות הלחץ מצאה קודם כול חדר החתלה והחליפה לשני המלאכים חיתול. הם שכבו זה לצד זה, וצחקו בקול פעמונים. הם היו מושלמים. היתה תקופה שהיא הצטערה שהם לא ירשו את שערה הבלונדיני, אבל מאז כבר הספיקה להתאהב בהם יותר ויותר בכל יום, ולא היתה משנה בהם דבר. היא נישקה כל אחד מהם נשיקה גדולה על השפתיים, החזירה אותם לעגלה ויצאה מחדר ההחתלה. היא היתה חייבת להשתין. היא לקחה את הדרוש לה מתא תחתון בעגלה, וחיפשה מישהי שתוכל לסמוך עליה.
"סלחי לי," אמרה לאישה ג'ינג'ית שנראתה לה בשנות הארבעים לחייה, לבושה בהידור. "אני ממש מתנצלת, אבל אולי תוכלי לעזור לי? אני חייבת לשירותים, תוכלי לשמור על התינוקות שלי, ממש כמה דקות?"
הג'ינג'ית ההדורה חייכה חיוך רחב. "כמובן, אני מקנאה בך. שלי כבר גדולים. כדאי לך להזדרז אחרת אני עוד עלולה לחטוף את החמודים הקטנים!"
היא הודתה לג'ינג'ית בנימוס. "כמה דקות ואני חוזרת, תודה!" אמרה והחלה מתרחקת, כשלפתע נעצרה והסתובבה. "אם הם בוכים – יש בקבוקים עם חלב בתוך התיק ובקבוקי מים בצדי התיק, וחטיפים בתא הקטן. ומלא צעצועים מתחת לעגלה."
"אל תדאגי, חמודה," חייכה הג'ינג'ית. "גידלתי שלושה כאלה משלי. עכשיו קדימה, רוצי שלא יברח לך."
היא המשיכה כמה מטרים לשירותי הנשים, ושם נכנסה לתא פנוי. היא כרעה מעל האסלה, ונזהרה לא לגעת – מי יודע איזה חיידקים מסתובבים במקומות האלה. כשהתרוקנה, שרירי הירכיים שלה רעדו קלות מהמאמץ. היה לה חם, ועיגולי זיעה הכתימו את חולצתה הלבנה מתחת לזרועות ובגבה. היא הורידה את הז'קט הכחול שלה והחליפה את החולצה באחרת, יבשה, שהיתה מקופלת בתיק היד שלה, שאותו תלתה על וו שבלט מדלת התא. החיתולים שהורידה מהתאומים עדיין היו שם, על תוכנם. היא אספה את שערה לקוקו עגול וקטן, ניגבה את הזיעה ממצחה בנייר טואלט ויצאה מהשירותים. היא פנתה ימינה והתקדמה במהירות מבלי להביט לאחור. "קדימה קדימה, יקירתי," אמרה הסדרנית שהכניסה אותה ל "חדר צ'רצ'יל". "האירוע מתחיל, כולם כבר כאן."
היא חייכה חיוך מבויש, התקדמה מהר לאורך השורות והתקרבה לבמה, ובכל הזמן הזה ליטפה ידה הימנית את בטנה התפוחה. "גברתי, שבי בבקשה, אנחנו רוצים להתחיל," אמר סדרן לבוש בחליפה בצבע בורדו ועניבה צהובה. היא לא יכלה שלא להזדעזע משילוב הצבעים. היא חייכה אליו, אמרו אחר כך עדי הראייה המעטים שנותרו, ואמרה לו בקול רגוע, "אללה אכבר."
ואז התפוצצה למיליוני רסיסים.
רוצים לקרוא את ההמשך? לחצו כאן
"בית הפגודה", דניאל שנער, ידיעות ספרים, 369 עמודים
