המילה "מפלצת" שבה וחוזרת לאורך סרטו החדש של היפני הירוקאזו קורה-אדה בהקשרים שונים, ועל כן חבל שהשם העברי שהוענק לו, "תמימות", מעקר את המשמעויות האלה לטובת כותרת גנרית שניתנה כדי שלא להרתיע את הצופים הפוטנציאליים. הסרט מתעתע בנו לחשוב שדמות מסוימת היא מפלצת ואחרת תופסת את עצמה ככזו, רק כדי להבהיר לנו בהמשך עד כמה שיפוט מוסרי ואמת הם מושגים יחסיים. זהו סרט מצוין שהצפייה בו מתחילה, באופן פרדוקסלי, אחרי שהוא מסתיים. רק אז, במעין תִבנות לאחור, אנו מתבקשים לפענח את הרמזים שהופיעו לכל אורכו ולהבין אותם בדרך שונה. כן, כמעט כמו בסרט בלשי, רק שכאן אין סיפור אחד שאותו אנחנו אמורים לשחזר וחושף אותנו אל "האמת", אלא כמה פרספקטיבות שמייצרות התבוננויות שונות על סיטואציה פשוטה לכאורה. מעין רשומון.
"תמימות" - טריילר
(קרדיט: באדיבות בתי קולנוע לב)
אכן, קשה שלא להיזכר ביצירת המופת של אקירה קורוסאווה כאשר צופים ב"תמימות" (Monster). הסרט נפתח בשריפה גדולה בבניין שבו נמצא גם "בר מארחות". ממרפסת ביתם משקיפים על הלהבות המזנקות אל השמיים החשוכים מינאטו (סויה קורוסאווה), תלמיד בבית ספר יסודי, ואמו האלמנה העובדת ככובסת (סקורה אנדו), שיש בה משהו ילדותי למדי. השמועות יודעות לספר שאחד מבאי המקום הוא מר הורי (אייטה נגאיאמה), מורה צעיר בבית הספר. אמו של מינאטו מופתעת לשמוע את בנה מעיד על עצמו שיש לו מוח של חזיר. מנין זה הגיע? מי אמר לו את זה? בהמשך היא תגלה שבנה היה קורבן להתעללות מילולית ואלימות פיזית מצדו של המורה הורי. היא מגיעה לבית הספר כדי לברר את הנושא, אך כל שהיא זוכה לו הוא התנצלות פורמלית מצד המורה, באירוע טקסי ששותפים לו גם מורים אחרים ומנהלת בית הספר (יוקו טנאקה), שמזכירה קצת את אם המנזר בסרט אימה. הסצנה המגוחכת הזו כמו באה ללעוג לתרבות היפנית שבה הפורמליות מחליפה את הרגשות הכנים ונטילת אחריות ממשית. במהלכה מתקיים דיון בסוגיית ה"מגע" שהתרחש בין ידו של המורה ואפו של התלמיד שגרם לאחרון לדמם.
אבל זוהי רק ראשיתו של הסיפור שבו מעורבים תלמיד נוסף בכיתתו של מינאטו, יורי שמו (הינאטה היראגי). ככל שהסרט מתקדם, מבלי לחשוף, מתברר לנו שהדברים אינם כה ברורים מאליהם כפי שנדמה היה לנו ולאמו של מינאטו. יורי חי במחיצת אביב האלכוהוליסט המכנה את בנו "מפלצת" מסיבות שילכו ויתבררו בהמשך. המנהלת עצמה שבה זה לא מכבר לעבודתה בעקבות טרגדיה משפחתית נוראה שחוותה. אבל גם הסיפור הזה מכיל יותר מכפי שנראה לעין. היא מקרצפת במרץ כתם מרצפת בית הספר, ומה שנראה לנו מוזר – מדוע דווקא היא? – יקבל משמעות סימבולית בהמשך. זוהי דמות משנית שהופכת משמעותית יותר ויותר בסיפור ה"רשומוני" שנפרש לפנינו. האם יכול להיות שמי שחשבנו שהוא מפלצת אינו כזו כלל ועיקר? ומיהו בעצם הבריון האמיתי? ואולי, כפי שאומרת המנהלת, "מה שבאמת קרה לא משנה"?
סרטיו של קורה-אדה, מבכירי קולנועני יפן היום, עוסקים בתא המשפחתי ובמושג המשפחה. בדומה לסרטיו של יאסוז'ירו אוזו ("סיפור טוקיו" מ-1953) שבהם המשפחה היפנית היא סיסמוגרף אינטימי של התמורות ההיסטוריות, התרבותיות והדוריות במדינה. ב"סיפור משפחתי" (2013) קורה-אדה מביא את סיפורם של ילדים שהוחלפו בלידתם; ב"המשפחה שלי" (2018), שזיכה אותו בדקל הזהב בפסטיבל קאן, אוספת משפחת כייסים תינוקת נטושה; וב"איש אינו יודע" (2004) ארבעה ילדים שאמם נעלמה שורדים בדירה השכורה שאליה עברו לא מכבר. בכל סרטיו, הסיפורים והסיטואציות המשפחתיות מלוות בדילמות וגילויים בעלי משמעות אתית שמאלצים את הצופה להתמודד עם הנחות היסוד שלו עצמו. אצל קורה-אדה אין חלוקה ברורה ל"טובים" ו"רעים". סרטיו עוסקים בצורה מעודנת ומורכבת באחריות חברתית ואינדיווידואלית; בראש ובראשונה באחריות של הורים לילדיהם.
מוטיב נוסף הבולט בסרטיו של קורה-אדה הוא הסערה. סופות גשמים וסערות טייפון מופיעות לא פעם בסרטיו (אחד מהם אף נקרא "אחרי הסערה"), ומשמשות חלק מהציר הדרמטי והרגשי. הסערה, ממשית ורגשית, מופיעה גם בסרטו זה, ומחברת בין שתיים מהדמויות המרכזיות בו באופן לא לגמרי צפוי. "תמימות" – ואולי לכך מכוונת הכותרת העברית – עוסק ברובד מרכזי שלו בניצניה של זהות מינית, כזו שילדים אינם יודעים לתת לה שם ומבוגרים מסוימים מעדיפים לראות בה משהו לא נורמלי. קשה שלא להיזכר במהלך הצפייה בו בסרטו של לוקאס דונט הבלגי, "קירבה" מ-2022, שתיאר את הדינמיקה הקווירית בין שני נערים צעירים החווים בצוותא את התבגרותם המינית. הקושי להתמודד בגיל הזה מול תחושות בו זמניות של משיכה ורתיעה הוא שעומד בבסיס התעלומה-לכאורה שמציב קורה-אדה בסרטו.
"תמימות" זכה בפסטיבל קאן אשתקד בפרס התסריט הטוב ביותר, אך זה לא הלך לקורה-אדה אלא ליוז'י סקאמוטו (זהו הסרט השני של קורה-אדה שלו הוא לא כתב את התסריט). זהו אכן תסריט מתוחכם מאוד, אבל התחכום והמעבר שקורה בו בין פרספקטיבות שונות אינם באים על חשבון הרגש. מרתקות במיוחד דמויותיהם של המורה הורי שבמהלך הסרט אף חווה "שיימינג" ברשתות החברתיות, ושל הילד יורי, קורבן של אב אלים המזהה בבנו "מחלה" ושל בני כיתתו המתנכלים לו. זו למעשה הדמות המובילה במערכת היחסים שלה עם מינאטו וזו הבטוחה יותר בזהותה המינית. יחד השניים האלה יוצרים לעצמם מעין עולם אידילי, מנותק, בקרון רכבת נטוש במעבה היער, והסצנות ביניהם בעיקר בחלקו האחרון של הסרט מעניקות לו את עוצמתו הרגשית.
קורה-אדה מעצב כמה סצנות יפהפיות שמבטאות את תחושותיהן של הדמויות באמצעים חזותיים וקוליים. אחת כזו מפגישה את מינאטו עם דמות שהדומיננטיות שלה בסרט הולכת ומתבררת בהדרגה, שהיא גם נגנית כלי נשיפה. היא נותנת לו את אחד הכלים ואומרת לו בפשטות, "תנשוף את זה החוצה" – משפט שבהקשר של הסרט מתייחס גם להשתחררות מרגש האשמה ולהתחבאות מאחורי שקר. מה שאי אפשר להגיד, אפשר לבטא באמצעות כלי הנגינה.
זהו סרט מעודן ומרגש מאוד, בעיקר משום שהוא עוסק בסודות ושקרים ובאופן שבו אנו ממהרים לשפוט בני אדם. חלק מכוחו הרגשי של הסרט שייך למוזיקה שכתב ריואיצ'י סקמוטו המנוח ("חג שמח, מר לורנס") שזה היה הפסקול האחרון שהלחין והסרט אף מוקדש לו. "תמימות" מעיד פעם נוספת על היותו של קורה-אדה אחד מאמני הנפש האנושית בקולנוע העולמי היום. במאי שיודע איך להעניק לכל אחת מהדמויות בסרטיו את רגעי החמלה והחסד. סרטו הנוכחי הוא מופת של קבלה של בני אדם באשר הם, ותמונת הסיום הנהדרת שלו מעניקה לגיבוריו הצעירים את גן העדן הפרטי שלהם.
