בתחילת השבוע, אחרי הופעה, ניגש אליי זוג.
הגבר סיפר לי שהוא חזר מעזה אחרי כמה חודשים של מילואים.
"קשוח", הנהנתי לעברו.
"האמת? יותר קשוח לחזור".
הוא סיפר לי על ההתמודדות שלו עם החזרה לחיים האמיתיים.
בועת המילואים התפוצצה לו באיזשהו שלב, ואז הוא חזר לשגרה, עם כל מה שהיא מביאה איתה - סמנטיקה שונה. סדר יום שונה. דפוסי התנהגות שונים.
שם, הוא היה מוקף באנשים ובמשימות. פתאום הוא נפלט החוצה עם המחשבות והמסקנות והתמונות. בדידות נוראית.
הוא המשיך לשתף אותי שהמילואים – קשים ככל שיהיו - מייצרים מצג אידילי של החברה הישראלית.
"נראה לך שעניין לי ת'תחת מי לוחם לידי? אם הוא ימני או שמאלני, דתי או חילוני, מה הנטייה המינית שלו או מה הוא חושב על הרפורמה המשפטית? כולם נלחמים ביחד בלי ההפרדות האלה. אבל אז אתה יוצא וקולט את השנאה. את הפילוג. את הקרע. זה מתפוצץ לך בפרצוף".
הוא סיפר לי על הריקנות.
כל כך הרבה חודשים הוא היה עסוק במשימות גורליות - הפלת בניינים. גילוי מנהרות. חיי אדם. איפה תמצא משמעות כזאת בחיי השגרה "הקטנים" שלך באזרחות? פתאום אתה מרגיש ריק. שום דבר לא חשוב כמו מה שעשית שם.
"המעבר. המעבר הוא הכי קשה", אשתו הוסיפה.
"לא רק שלו. גם שלי. שלנו כמשפחה".
היא סיפרה לי על הקושי שכרוך בנוכחות החמקמקה שלו.
רגע אחד הוא פה. רגע שני הוא לא.
כל פעם שהוא חוזר צריך להתרגל אליו שוב.
המערכת נדרשת לאתחל את עצמה מחדש.
התא המשפחתי כולו מתערער.
אפס יציבות.
הוא מגיע עם המטען שלו אחרי מה שעבר שם.
היא בינתיים לבד עם הילדים כבר חודשים.
כשהם נפגשים, הם כבר לא באותו המקום וצריך למצוא את הדרך חזרה זה לזו.
לא יכולתי שלא להזדהות עם המילים שלה ונזכרתי שעד לא מזמן חיימקה היה במילואים, ואני הרגשתי בדיוק ככה.
השיחה איתם גרמה לי לחשוב על הופעה אחרת שהייתה לי השבוע, מול מערך הנפגעים של צה"ל. אנשים שעושים עבודת קודש הכרחית שנראית לי כמעט בלתי אפשרית.
ציפיתי לפגוש קהל עצוב ומאופק. אמרתי לעצמי – אחרי מה שהם עברו השנה, למה אפשר כבר לצפות?
ואז הגעתי אליהם, והם יקדו מהתלהבות. הרגשתי בכל נים בגוף את הצמא שלהם לשמוח. להתנחם. לשנות אנרגיות.
עד עכשיו לא הבנתי איך הם מצליחים לשאת את המעברים התכופים האלה - הלוך-חזור - מהשכול לחיים. מהחיים לשכול.
משם המחשבות שלי נדדו לפגישה שהייתה לי השבוע עם הצלם זיו קורן, שהרים מצלמה ב-7 באוקטובר ומאז לא הניח אותה.
ישבנו בסטודיו שלו, מוקפים בציוד-צילום, ועברנו על תמונות שהוא צילם בשנה האחרונה.
הלסת שלי נשמטה.
"איך אתה עושה את זה?", שאלתי אותו.
"רגע אחד אתה יורד לדרום ומצלם את הבתים השרופים בניר עוז, או את אביגיל הקטנה שנחטפה וחזרה, או נמצא בלב שטח הלחימה במנהרות בעזה. ורגע שני אתה יושב איתי פה על אספרסו בדירה שלך במרכז תל אביב".
הוא רק לקח עוד שלוק מהאספרסו ולא השיב.
חשבתי על המעברים הקטנים-גדולים שגם אני נדרש אליהם.
רגע אחד בשיחת ניחומים עם אם שכולה שבנה נפל בקרב בדרום לבנון.
רגע שני בהדלקת נרות חנוכה עם המשפחה בעפולה.{
רגע אחד עומד מחובק עם הקטנה שלי בממ"ד בשתיים בלילה כשברקע אזעקה.
בבוקר קם והולך לאימון, כאילו לא היו הדברים מעולם.
זו הייתה שנה של מעברים.
כל כך הרבה מעברים דרמטיים, בלתי נתפשים, שהנפש כמעט לא עומדת בהם.
כמו גשר שקוף ורעוע שאנחנו נאלצים לחצות בכל פעם מחדש.
נדידה בלתי נלאית במנעד האינסופי הזה שבין עצב לשמחה.
בין ייאוש לתקווה.
בין פסימיות לאופטימיות.
בין שני היקומים האלה - המלחמה והשגרה - שהם אינם מקבילים אלא מצטלבים זה בזה. מתנגשים. זולגים זה לתוך זה. נובעים זה מזה. מתערבבים לנו לצונאמי רגשי.
כמו להתכנס לשבעה.
ואז לקום ממנה.
ולהתכנס שוב.
ולקום.
והעם שלנו הרי עשה דוקטורט במעברים קיצוניים.
אנחנו עוד לא בסוף.
האירוע נמשך.
החטופים עוד שם.
חיילים עוד נהרגים.
אין קלוז'ר.
אין פרספקטיבה מלאה.
כולי תקווה שבקרוב נגיע לאיזשהו קו גמר, ואיתו נקבל את האפשרות לעכל. היכולת לעבד. להתרומם. להתחיל לשקם את עצמנו. את המשפחה. את העסק. את החיים.
אני מסיים לכתוב את השורות האלה ונוסע לאזכרה של חייל.
ישר משם אני לוקח את הפיצית לשיעור שחייה.
בערב אני מופיע מול קציני שריון.
והנפש, הנפש כבר מתורגלת, אבל אף פעם לא באמת יכולה להתרגל.
