לעמית דרורי - יוצר תיאטרון, במאי ומעצב - אין רקע ברובוטיקה. זאת אומרת, הוא כן התנסה בעבודות תיאטרון עם מנועים מכניים, אבל לא יותר מזה. ובכל זאת, יום אחד הוא החליט לאתגר את עצמו ולעבור למנועים חשמליים. "מה שהדליק אותי בזה זאת האפשרות שאני יכול לבנות דמות ולהפעיל אותה מבחוץ", הוא מספר, "להפעיל אותה כמו שחקן, וזאת אפשרות שסקרנה אותי". צפו בכתבה המלאה.
בתיאטרון הרובוטי של דרורי, שהפך עכשיו לתערוכה חדשה בשם "ספארי במוזיאון: מסע אל שמורת החיות הרובוטיות", המוצגת בימים אלו במוזיאון בת ים לאמנות - החיות לוקחות חלק לצד בני האדם ומתקיימת ביניהם אינטראקציה. לצד זה גם קורה שהחיות עצמאיות ונשארות לבד על הבמה. הוא מסביר שזה קצת דומה לסרט טבע: "במובן מסוים, כשאתה מתבונן על חיה בעולם שלה ובחיים שלה, זה כמו טבע מלאכותי. זה כמו משחק של ילד שיושב בחדר שלו וממציא עולם - והעולם הזה מתקיים ומרגיש נורא אמיתי. וגם אם לא, אז החיות האלו לרגעים מרגישות נורא אמיתיות".
כשתיכנסו לחלל המוזיאון, תקדם אתכם אווירה מסקרנת וקצת קודרת; החלל החשוך מביא איתו אווירה דיסטופית, וארגזי ענק רועשים מתחילים להכין אתכם למה שצפוי לכם בקומה העליונה - שם תפגשו לראשונה את החיות הרובוטיות. הן עלולות לעורר בכן תחושות רבות, אפילו קצת מבלבלות, וכל אחד יכול לקחת את זה למקום אחר לגמרי. התחושות החזקות האלו הן שמשכו את דרורי לבנות את החיות הרובוטיות הללו, והוא מתרגש מאוד לשתף את עבודתו בתערוכה. הספארי הרובוטי ירכז לראשונה את כל החיות שהוא בנה בעבודת יד לאורך השנים, בהן תשעה קופים, שני פילים, צב אחד, חמישה חלזונות, עש ועוד הפתעות.
החיות שבתערוכה מכילות מעל ל-700 מנועים. הן עשויות בעיקר מעץ, מתכות, אלומיניום וגריז. "זה התחיל ממשהו שמאוד דגדג לי בפנטזיה, ליצור מין חיה מלאכותית שאפשר לשלוט בה מרחוק, ועל הבמה במופע זה קצת כמו יחסים של אדם עם חיית מחמד מלאכותית. משהו בחיבור הזה קצת מוזר, מפחיד, טכנולוגי, קצת דיסטופי כזה; זה מין עולם שבו אנשים ורובוטים חיים זה לצד זה, וזה מאוד עניין אותי. מצד שני היה פה שעשוע או משחק עם חיוך וקצת הומור חבוי".
כתבות נוספות במדור אמנות:
בין הקופים שיוצרים קשר עין ישיר ובין הפילים שמרגישים יותר כמו מבט רחוק על פינת טבע קסומה, מה שמשותף לכל החיות בתערוכה הוא שכולן עם מגנונים מאוד חשופים, "ללא קישוטים מיותרים" כפי שמספר דרורי. מצד שני, מיד מזהים את החיה, ולכל אחת מהן יש סצנה. "יש רובוטים שיודעים לזוז במרחב, לנסוע או ללכת. חלקם עושים יוגה, חלקם עושים איזו תנועה נורא קטנה וחד פעמית. אני חושב שכל חיה מעוררת בנו משהו אחר, יש חיות שובבות, יש חיות שנראות קצת מטופשות אבל משעשעות, ואז פתאום יש את האלפא הגדול שהוא מבוגר ורציני נורא, אולי אפילו קצת מפחיד. שאר הקופים מאוד עצובים, קודרים ומרגשים, ומשקפים את הבן אדם בעצב שלהם או ברצינות שלהם. יש פה גם משמעות נוספת בחיבור לקופים, מאיפה באנו, והרובוטים, אולי, לאן אנחנו הולכים. אז זה איזה מין יצור שקצת מכיל את שני הקצוות האלה. ובאמת, אנחנו לומדים את עצמנו דרך המפגש עם היצורים האלה".
דרורי הופיע עם החיות בעשרות מדינות בעולם ופגש שם קהל צעיר ובוגר. "הטבע לא קשור למאיפה אתה או בן כמה אתה", הוא מסביר, "המפגש עם הטבע פוגש את האדם בצורה עמוקה ואוניברסלית לכן אנשים במקומות שונים וגילים שונים התחברו כולם ועברו חוויה מאוד חזקה במפגש הזה עם החיות. היו אנשים שחוו חוויות נורא חזקות במפגש עם החיות האלה. ואני חושב שלהרבה אנשים זה גם היה מפתיע, להרגיש רגשות מאוד חזקים. ומצד שני אתה מסתכל ואתה אומר: 'זו מכונה, למה אני מרגיש את מה שאני מרגיש?'".
מבחינתו, הוא בונה חיות שאינן אמורות לשרת אותנו: "המטרה שלי היא תרבותית: לעורר אותך להיות בן אדם חושב, מדמיין, חולם ומשחק, ולהשתעשע. המטרה של המכונה הזאת היא לעורר רגשות, מחשבות, התרגשות וסקרנות. הבנתי את הכוח המאוד אוניברסלי שיש להן".
דרורי צפה בחיות שרצה לבנות ולמד את האנטומיה והתנועות שלהן. למרות שממבט ראשון נראה שיש לכל רובוט המון מנועים, הוא מסביר שביחס לטבע זה כמעט אפסי. למשל, חדק של פיל בטבע מכיל מעל 350 אלף שרירים, לעומת הפילים של דרורי שמכילים רק שמונה מנועים בחדק. "צריך לבחור בצורה נורא מדויקת איפה תהיה תנועה ואיך התנועה הזאת יוצרת את הביטוי של החיה", הוא מסביר.
לדבריו, התערוכה לא דומה לשום דבר אחר - היא בנויה כסיור עם מדריכה, אשר לוקחת את הקהל למסע בתוך שמורה רובוטית שמתעוררת לחיים. התערוכה פתוחה לקהל עד ל-30 באוקטובר, והיא מיועדת לכל המשפחה, "כמו שביקור בספארי או בגן חיות מתאים לכל גיל. אולי לילדים קטנים מדי זה יכול להיות קצת מפחיד, כמו שלראות חיה מפחידה בגן חיות יכול להיות קצת מפחיד - אבל מגיל 4-5 זה ממש מכל גיל".