אושרה יוסף פרידמן נקלעת יום אחר יום לסיטואציות שעלולות להישמע משונות לאדם זר. אבל מדובר במציאות חייה. "בשבוע שעבר קבענו עם חברים לדרינק בתל אביב. חיכיתי שהם יבואו, ובינתיים נכנסתי לבית קפה. עמדתי בתור, וראיתי שלמלצרית נפלו הסכין והמזלג על הרצפה. באופן אוטומטי עזרתי לה להרים אותם. נראה טבעי, נכון?", היא אומרת. "ואז אישה ניגשת אליי ואומרת לי, 'סליחה, הזמנו אצלך הפוך והוא לא הגיע'. ואני אומרת לה, 'אבל אני בכלל לא עובדת פה', והיא מתעקשת: 'היית אצלנו ולקחת הזמנה'. ותבין, המלצרים לבושים שחור ולבן, ואני בכלל עם חולצה צהובה ומכנס צבעוני. אני מנסה להסביר לה את זה, ובינתיים מאחוריה כבר בא עוד בן אדם, ושואל אותי, 'אפשר להזמין?'".
כמה שנים לפני כן, כשהתארחה בביתו של הבוס שלה, הגיע מכר שהניח באופן מיידי שהיא המנקה. "הוא ראה אותי מפנה כלים, ויצא מנקודת הנחה שאני משרתת. למה? כי בתובנה שלו כל העוזרות או המנקות הן ערביות, יוצאות אתיופיה או מחבר העמים. זה מה שהוא מכיר". אבל יוסף-פרידמן ניחנה בעצבים מברזל וסקרנות ללא סוף. "לימים, היה לי חשוב לפגוש ולשמוע את האיש הזה, ולהבין מה הביא אותו למקום הזה. הוא באמת לא הצליח להבין מה היה לא בסדר בהנחה שלו, ואיך הוא בכלל יכול היה לחשוב אחרת. ואני לא כועסת, באמת שלא. כי אני אומרת לעצמי - זה סוג של בורות שצריך לנקות אותה. ואני אופטימית מלידה, מאוד אופטימית".
במקרים אחרים, המתוארים בספרה הראשון, "פנים אל פנים" (הוצאת אופיר ביכורים), היא מתארת את הרופא שחיפש את גברת פרידמן, וסירב להבין שהיא יושבת ממש מולו. הוא הניח שזוהי דווקא גברת גטהון, שם נפוץ בקרב עולים מאתיופיה. והיה גם איש מכובד לכאורה, שלאורך ישיבה שלמה לא הצליח לבלום את הצחוק המתגלגל שלו, כי לא היה מסוגל להתאים בין השם והפנים שנגלים לו. ושלל הפעמים שבהן קופאים ומלצריות בחנו אותה פעמיים, כדי לוודא שהאשראי שהיא מגישה אכן שייך לה. ויש גם זיכרון מעקצץ של אישה שהטיחה בה, ככה סתם: "מה לך וליום השואה בכלל?".
גם בסיטואציות המביכות והמקוממות ביותר, יוסף-פרידמן שואפת תמיד להיכנס לראש של מי שניצב מולה. היא נחושה להבין. "יש הבדל מאוד דק בין בורות לגזענות, זה טריקי וההפרדה מאוד מינורית. ובגלל החוט הדק הזה, אני משתדלת לא לקפוץ ישר למסקנה שמישהו גזען. כולנו גדלנו עם דעות קדומות וסטריאוטיפים, ואני מאמינה שצריך לעשות הסרה של החסמים האלה. להגיד על מישהו גזען זו איזושהי האשמה שאחר כך מאוד קשה לתקן אותה. אני לא נאיבית, אני מכירה בזה שהגזענות קיימת, ואני חווה אותה בעצמי, אבל חשוב לי להגיד שיש גם תקווה. אנחנו עוד לא בקצה של הגזענות, אנחנו כמה צעדים לפניה", היא אומרת. לשאלתי האם כל בני האדם גזענים באיזושהי מידה, היא משיבה: "מה שקובע האם יש תקווה לגזען או לא, זה אם מדובר במישהו שמכיר ומוכן לשנות, מישהו שלא מכיר ומתכחש לעצמו או מישהו שמכיר ולא מוכן בכלל לשנות, שזה כבר הקיצון. זו כבר תורת הגזע".
החתרנות של הספרייה
יוסף-פרידמן היא עובדת ציבור בכירה, פעילה חברתית ואשת תקשורת, שגם הגישה בעבר את התוכנית "מחוץ לבועה" בערוץ 10 שעסקה בסוגיות חברתיות. היא עלתה לארץ בגיל שבע, כבת זקונים למשפחה בת 13 ילדים והייתה הראשונה אי פעם במשפחתה שרכשה השכלה גבוהה. תחילה למדה תואר ראשון בקרימינולוגיה ושירותי אנוש מאוניברסיטת בר אילן, ובהמשך השלימה תואר שני בהגירה ושילוב חברתי מהמרכז האקדמי רופין. מזה כ-20 שנה היא נשואה לצחי, והיא אמא לשתי בנות ובן בגילי העשרה ("מדהימים, אובייקטיבית"). לפני שש שנים היא החלה להרגיש שהיא רוצה לחלוק את הסיפורים עם העולם, "שיהפכו לנחלת הכלל", מתוך אמונה שלכולנו יש מה ללמוד מהם. "פנים אל פנים" הוא ספר דק ומרתק לקריאה, שמקבץ מגוון של חוויות אישיות, אנקדוטות, תובנות ותהיות.
באחד הקטעים בספר את מתארת מישהי שמגיעה אלייך הביתה, רואה את הספרייה שלך ואומרת שאת "לא נראית כמו מישהי שקוראת". ואז את שואלת, איך נראים אנשים שקוראים?
"ארון הספרים באשר הוא הציל אותי. נשרתי בכיתה ח' מאולפנה, וזו גם הייתה פעם ראשונה שיצאתי ממסגרת פנימייתית, בלי הכנה מוקדמת. גדלתי בשנות ה-80 באזור נתניה בשכונות מורכבות, בלשון המעטה, ובאותה תקופה היה לי חשוב לשמור על עצמי כדי שלא אגרר לחברה לא חיובית. הייתי בורחת לספרייה העירונית בנתניה וקוראת ספרים, מגלילה רון פדר לדניאל סטיל וג'ון גרישם, you name it. ספרים הצילו אותי, מחשבתית, כי דרכם האמנתי שאני יכולה לעשות הכל ושאני יכולה לחלום בגדול. כשאתה גדל בשכונה שמצמצמת אותך, ומגוון האפשרויות שלך הוא מאוד קטן, אתה מצוי כל הזמן במלחמת הישרדות. הקריאה ניתקה אותי מהמציאות הזו, והייתה גם תרפיה, שאפשרה לי להתרגש מדברים אחרים, ברגעים מאוד קשים. זו פנטזיה נהדרת, שדרכה למדתי שגם חשובה עבודה קשה, התמדה וכו'. יש אנשים שאומרים שלא זורקים לחם, אצלי זה לחם וספרים".
לפני כמה ימים הלכה לעולמה בל הוקס, פמיניסטית ואקדמאית אפרו-אמריקנית. בעיתונים ציטטו משפט מפורסם שלה, לפיו "אחד המוסדות החתרניים ביותר בארצות הברית הוא הספרייה הציבורית".
"זה נכון. תראה, יש שם ידע עצום. כשאתה קורא ויש לך מקורות ידע, זה מאיים על כל מי שיוצא מנקודת הנחה שאתה לא בקיא ולא מקצועי ולא מודע לנתונים. כי קריאה נותנת לך כח שאתה יכול רק להתפתח ממנו. בכיתה י', כשהגעתי לכפר הנוער הדסים, משרד החינוך נתן הזדמנות לעשות חמש יחידות בגרות במדעי החברה והחלטתי לעשות עבודת מחקר. ידעתי שבפיזיקה אני על הפנים. שלחו אותי לעשות עבודת מחקר אוניברסיטאית, עם המכון לחקר פיתוח החינוך באוניברסיטה העברית בירושלים. אני זוכרת שהגעתי לשם, והייתי בשוק. אז ככה נראית אקדמיה? הדבר הגדול הזה? עמדתי שם ואמרתי, 'אני במקום טוב. מפה אני רק יכולה להתרומם'. והייתי עולה לשם כל יום רביעי בשעה חמש בבוקר, לעשות עבודת מחקר של אקדמאים. זה נתן לי ביטחון עצמי ותחושה של מסוגלות".
המחקר שערכה אז יוסף-פרידמן עסק בקשר המשולש שבין הורים, תלמידים במסגרות והצוות במוסדות הלימודים, והוא הושפע מהשבר האישי שחוותה היא עצמה באותה תקופה. "רציתי שהעבודה תהיה מצוינת וחשובה, בשביל שהיא תוכר ככלי שאפשר לעשות בו שימוש אחר כך ברמת הפרקטיקה".
יש צורך עמוק בשינוי חברתי, והשאלה היא כיצד יוצרים אותו. לצד החשיבות העצומה שיש לחינוך ולמודלים לחיקוי, יש גם כאלה שמאמינים בדרך של מחאה.
"תראה, כל החיים שלי הייתי נגד עוולות חברתיות באשר הן, לא משנה באיזו סיטואציה. אני חושבת שצריכה להיות הוגנות ומתן שוויון הזדמנויות לכולם. יש מחאות צודקות, אבל אני לא יודעת אם הסוגיה של מחאה בפני עצמה מביאה את הפיתרון להכל. צריכה להיות גם מטרה ספציפית, ואנשים צריכים להתברג למקומות שהם יכולים להשפיע בהם, בין אם זה זה שולחנות עגולים של המפכ"ל או כל מיני גורמים בין-מגזריים, לראות איפה אפשר לפתור את הדברים בצורה כזו או אחרת ולעשות כל מה שאפשר, בכל מקום, כדי שזה לא רק ישאר בגדר מחאה".
"אני פחות מאמינה במחאות שהן רק קהילתיות. אני חושבת שהמחאות האחרונות, שהוגדרו כמחאות של יוצאי אתיופיה, היו צריכות להיות מחאות של כל החברה הישראלית", היא אומרת. "אם יצא מהן משהו טוב זה שהכירו בעובדה שיש גזענות יתר כלפי יוצאי אתיופיה. נקבעה מדיניות באמצעות הדו"ח של פרמור וההכרזה של נתניהו דאז כראש ממשלה, ובכל הארץ ובכל העולם רצו ללמוד איך בפרק זמן קצר, קהילה כל כך קטנה עשתה רעש ויצרה דבר כזה. אז בסדר, יצרה. אבל עכשיו בואו ניקח את זה לפרקטיקות ובואו נראה איפה זה פוגש אותנו הלכה למעשה. איך עושים את זה בצורה הכי טובה כדי להגיד שבעוד עשר שנים לא נצא לאותה מחאה חוזרת. ואגב, סביר להניח שכן נצא".
יוסף-פרידמן מספרת שהתקופה של ההפגנות וחסימות הכבישים אתגרה אותה מבחינה אישית. "הייתי במחאות האלה והיה לי קשה מכל הבחינות - רגשית, חברתית, מנטלית", היא אומרת ומסבירה שהיא חווה אירועים כאלה באופן שונה מאז שיש לה ילדים. בניגוד למוחים צעירים יותר, היא חשה מידה רבה של אחריות. "פתאום אני חרדה לגורל של הילדים שלי, ועולות בי מחשבות: איזה עתיד אני רוצה לילדים שלי, של כולנו? אני רוצה לייצר חברה טובה יותר, בשביל שהילדים שלי לא יעברו את מה שאני עברתי. זה אמור להיות להם קל יותר. ואני חייבת להודות שהילדים שלנו לימדו אותנו שיעור. באחד הערבים חזרתי מרוסקת מהמחאה, ביום האחרון שחסמו את איילון, וכבר לא הייתי מסוגלת לעמוד על הרגליים. תוך כדי החדשות הכנתי ארוחת ערב, ושמעתי את הילדים מדברים ביניהם, והם אמרו, 'זו המציאות, צריך להתמודד איתה'. ואמרתי לעצמי, מצד אחד, 'וואו, כמה הם חסינים ומבינים', ומצד שני, 'למה ילדים בגיל הזה בכלל צריכים לחשוב על דברים כאלה?"
לדבריה, בתקופה של ההפגנות הגדולות, "אנשים אמרו שצריך לעזוב את המדינה. ואני אמרתי, תרגיעו. אני בטוח לא אעזוב. בשביל מה עשינו את המסע הזה? למה ההורים שלנו בכלל טרחו להגיע לפה? בשביל מה אנשים חלמו במשך 2,500 שנה להגיע לירושלים, בשביל לעזוב? זו בריחה, לא התמודדות עם המציאות. ומצד שני, הכי קל לצאת לרחובות ולזעוק, עד כמה שזה נשמע אבסורדי. ההתמודדות הקשה היא להבין מה השלב הבא, וזה הכי מאתגר, כי זה מאלץ אותך להיות קשוב ולעשות שיתופי פעולה בניגוד לרצונות שלך. לשבת בשולחנות עם אנשים שמכעיסים אותך ושטורקים לך כל הזמן את הדלת. אז אני מודה, היו לי ימים שהתהלכתי מאוד סהרורית ומוטרדת, אבל תודה לאל, לרגע לא איבדתי את האופטימיות שלי. אני מאמינה שאחד על אחד, אנחנו מצליחים למצוא פתרונות, כשיש את ההכרות האישית. בסופו של דבר, יש בינינו יותר דומה מאשר שונה".
את כותבת בספר על "תסביך פרידמן". תסבירי לקוראינו?
יוסף-פרידמן צוחקת, ולאחר מכן מעלה על צג הטלפון שלה תמונה של שלושת הילדים שלה ושל צחי. "יש הנחה שאם התחתנת עם מישהו מחוץ לעדה, זה פותח לך דלתות ומקדם אותך. זה חרטא. ובמקביל, אנשים אומרים לי: 'איך יכול להיות שאת פרידמן? לא הגיוני'. עם הילדים זה עוד יותר ככה. כשאני מסתובבת עם הבנות שלי, אני באופן אוטומטי המטפלת, לא האמא, ושואלים אותי 'כמה את לוקחת לשעה?'. כשצחי בעלי הולך עם הבן שלי, חושבים שהוא אימץ אותו. רק אם שנינו נלך איתו יחד, זה יהיה ברור מאליו. השם פרידמן יוצר אדוות של סיטואציות, שאתה אומר לעצמך - יותר גרוע מזה לא יכול להיות".
לדבריה, במשך כ-20 שנים היא עצמה לא ממש נתנה את הדעת על התופעה, אך התסביך הלך והחמיר עם הזמן. "ככל שחולפות השנים, אנשים חשים איזו תחושה שאפשר להגיד מה שהם רוצים, וזה פשוט מתפרץ בתגובות גזעניות. משפטיים הזויים, שאני אחסוך ממך".
וגם כאן, היא מבהירה שברוב המקרים, ההערות האלה לא נובעות מרוע, אלא מתוך בורות של אנשים תמימים, שפשוט לא עוצרים לחשוב. ובהקשר הזה, יוסף-פרידמן נותנת טיפ טוב למי שתוהה איך להתנהג ברמה האישית. וזהו למעשה האיחול שלה לכולנו, כחברה. "תהיו אהבלים רגע. תהיו טיפשים ותבואו טאבולה ראסה (לוח חלק - י"פ), כאילו שום דבר לא נמצא לכם בראש", היא אומרת. "ואז תתחילו לאצור את זה מחדש, מלמטה למעלה ולא מלמעלה למטה. הלוואי".
