לליאור דיין היה רגע של התפכחות במהלך הצילומים לעונה ה-11 של "גולסטאר" ביוון, שעולה בימים אלה ב-HOT. בשלב מסוים הוא הביט סביבו וראה את עצמו ואת שאר הקולגות שלו לעונה על מגרש הכדורגל, כולל אחד, שחקן חיזוק מחו"ל בשם איאן זירינג - סטיב מ"בוורלי הילס", בשבילכם- מחופשים לגמדים ומשחקים כדורגל על הברכיים. דיין לקח את הנייד שלו וצלצל בשיחת וידאו לילד שלו בן העשר, ארד. "אמרתי לו תראה, זה הכול בגללך", הוא מספר בראיון ל-ynet, "אני שולח לך את זה ואתה תשמור את זה. כשאני אהיה מבוגר ואתה תצטרך לקחת אותי כל יום לקופת חולים לבדיקות, וכשאני אתקשר אליך ארבע פעמים ביום, אם תסרב אני אראה לך את התמונה הזאת. אם אתה היית מסכים שאני אשלח אותך לפנימייה, כל זה לא היה קורה".
אבל כל זה, ואפילו העובדה ששבר את היד בשלב די ראשוני של הטורניר, לא הפריע לדיין ליהנות מהסיבוב השני שלו במסכת ההשתטות של "גולסטאר" (שזמינה לצפייה החל מיום א' הקרוב). הפעם הראשונה שהצטרף לקאסט נרשמה בעונה הרביעית, שצולמה במקסיקו, אז נבחר באופן מפתיע למצטיין העונה. עמדת הצופה-מהצד שלו הפעם הביאה אותו למסקנה הבלתי נמנעת: "יש ל'גולסטאר' איזה כוח ופופולריות בלתי מוסברים, שגורמים לי לחשוב שאחרי המלחמה האטומית יישארו פה ג'וקים ו'גולסטאר'. מדינת ישראל כבר לא תתקיים, אבל 'גולסטאר' יישארו. אני את הבן שלי רשמתי כבר ל'גולסטאר' 800".
מתוך "גולסטאר יוון"
(באדיבות: HOT ו-ADD)
אי אפשר להתכחש לעובדה שהחיבור בין ליאור דיין, איש הרוח והעט, והריאליטי שהוא מגדיר כ"אירוע פסיכוטי שלוקח אנשים ממש לקצה שלהם", אינו מובן מאליו. מצד שני, דיין הוא חובב כדורגל ותיק ואוהד מושבע של קבוצת בני יהודה, הפוקד לעיתים קרובות את הקבוצה במשחקיה בליגה הלאומית. בשנים האחרונות הוא העביר את החיידק גם לצאצא, ארד, והם מבלים שעות ארוכות בנסיעות ברחבי הארץ בימי שישי, עידוד אינטנסיבי ולפעמים גם בניחומים עגמומיים הדדיים כשהקבוצה מפסידה.
בהופעה הראשונה שלו בפורמט, בעונה ששודרה לפני שמונה שנים, נרשם אצלו הלם תרבות מסוים שחזר על עצמו גם הפעם. "הם העלו את רמת ה'גולסטאריות'", הוא מאבחן, "דברים שלפני כמה שנים לקח להם שבוע לקרות, קרו הפעם תוך שעה. הרעיון מאחורי התוכנית זה טיול שנתי שיצא מכלל שליטה, ואנשים שנמצאים שם כבר הרבה זמן מבינים את הדינמיקה הזאת של בית ספר תיכון בגרסת ההיפר. תחשבי שיש שם בערך עשרה אנשים שמבחינת רובם זה הרגע הגדול שלהם, והם חייבים לעשות הכול כדי לבלוט. זה יוצר מצב של היפר-מציאות, ויש אנשים שמתחרים בזמן אמת על תשומת הלב של המצלמה ומי יהיה יותר קיצוני. אני מניח שזה חלק מהדבר עצמו".
ואיך אתה משתלב בזה?
"אני יוצא הדופן שם, זה לא הפורטה שלי. אני רחוק מימי בית הספר שלי ומדינמיקות חברתיות של גבריות. לפעמים זה מרהיב, לפעמים זה כבר מעייף. היו רגעים שהסתכלתי וחשבתי שאפשר לחבר את זה לסצנה מ"נשיונל ג'יאוגרפיק", על איך גורילות מנסות להחליט מי זכר האלפא, או כששני זכרים מנסים להערים על הזכר השלישי הנוכחי ולהוריד אותו בשרשרת המזון, וזה אחד לאחד. כשאני רואה בסקרי הבחירות שהליכוד נחתך בחצי, אני מבין שהמוני ליהוקים פוטנציאלים ל'גולסטאר' עומדים להתפנות בעונות הקרובות.
11 צפייה בגלריה
"כמו גורילות שמנסות להחליט מי זכר האלפא". מתוך "גולסטאר" יוון
(צילום: אוהד רומנו באדיבות HOT)
"החיים לימדו אותי להסתגל להכול אז אני ביחסים ממש טובים עם כולם, ועם כל אחד יש לי שעות ברמה האישית. הקטע הוא, לטוב ולרע, שאני לא יודע להשתנות בשביל עולם הבידור, בגלל זה 'מחוברים' כל כך התאימה לי. יש הרבה אנשים שהמצלמה נדלקת והם משתנים, משחקים דמות. בעולם החדש אנשים מגיעים עם הדמות שלהם כבר מהבית. קיי.אס. הוא דמות, דניאל יונה הוא דמות".
גם אתה מגיע עם דימוי מסוים, בכל זאת השושלת שלך מאחוריך.
"אבל אני לא ממציא דמות. ואת יודעת מה מצחיק? כל החיים אני מקבל המון תגובות ברחוב, והתגובות על 'גולסטאר' הן היחידות שאין להן קשר לייחוס המשפחתי שלי. אנשים ברחוב קוראים לי 'ליאור דיין' כי ככה כתוב על המסך, אבל אין להם מושג. אני מרבה להתלונן שהתגובה אליי תמיד קשורה לאבא או לסבא שלי, אבל זה המקום הנקי היחיד בקריירה שלי, זה המקום שבו אני 100% בזכות עצמי, באופן אירוני לחלוטין. המקום היחיד שבו אני עובר את מחסום המשפחה".
אולי זאת הסיבה שנמשכת לכדורגל מלכתחילה.
"אני חושב שזה מרד הנעורים שלי, שנמשך עד היום. לאהוב כדורגל במשפחה האמנותית שלי זה להיות פרסונה נון-גרטה. זה הדבר הכי לא חשוב בעולם, אבל כדורגל זאת זהות מבחינתי. כדורגל עכשיו זה גם מערכת היחסים עם הבן שלי, זו מטרה משותפת של שנינו, לי לא היה את זה. מעבר לזה, הקסם של כדורגל והסיבה העיקרית שהוא הכי פופולרי בעולם זה כי הוא מצריך הכי פחות אביזרים. רק כדור. אתה יכול להיות ילד עני בארגנטינה ולשחק כמו מראדונה, שגדל במקום כל כך עני שאין בו אפילו סלים. זה קצת כמו כתיבה, שזה המקצוע שאתה צריך הכי פחות ציוד בשבילו".
שמחת כשהציעו לך להגיע לעוד עונה של "גולסטאר"?
"כן, כי קרו שני דברים: הראשון הוא שהבן שלי התחיל לראות את הסדרה ונטרף מזה והתחיל לשאול אותי שאלות, ואני חייב להודות שזה יצא בתקופה שגם כלכלית זה מאוד השתלם. בתעשייה ידוע ש'גולסטאר' זה הדבר הכי בטוח, זה תמיד יקרה. העונה של 'גולסטאר' באפריקה זה הדבר היחיד שהמשיך להצטלם אחרי שהתחילה המלחמה. היו רגעים בצילומים שאמרתי לעצמי, 'אם לא היו לי ילדים היה לי מאוד נחמד, כי לא הייתי צריך לפרנס אותם ואז לא הייתי פה'. יש אנשים שחיים על זה, עונה אחרי עונה. ירון ברלד, רז זהבי, חמימו. בפרפרזה על חנוך לוין שאמר שבישראל יש שלוש עונות - קיץ, חורף ומלחמה, אז יש אנשים שהעונות שלהם זה קיץ, חורף ו'גולסטאר'. שמעתי שזה הולך גם לסרט קולנוע, ואני לא אתפלא אם זה ייגמר במחזמר".
התאכזבת שנשברה לך היד?
"כן. הייתי שם אבל זה הוריד את כל החשק, קשה פיזית עם יד שבורה. את יודעת איך זה קרה? מבעיטה של ליאם גולן. אני לא יודע מה אייל גולן נותן לילדים שלו לאכול שהם בועטים ככה, אבל מה שקרה זה שהוא בעט לי כדור ליד והיא נשברה. אם את מסתכלת על תולדות ארץ ישראל, בשנת 1918 שמואל דיין עולה ארצה ומקים את הקיבוץ העברי הראשון, דגניה, ב-1967 משה דיין נכנס לשער האריות, ובום, 2024, הנכד שלו שובר את היד מבעיטה של ליאם גולן. אלה תולדות הצניחה התלולה של הישראליות ב-70 שנה. זאת הנפילה של האליטה הלבנה, תיאוריית ישראל הראשונה והשנייה - אני עם גבס על היד".
11 צפייה בגלריה
"אני לא יודע מה אייל גולן נותן לילדים שלו לאכול שהם בועטים ככה". ליאור דיין עם ליאם גולן
(צילום: אמיר מאירי)
כמי שהתבגר מול "בוורלי הילס 90210", דיין בהחלט שמח על הקלוז'ר כשצפה בזירינג מתפלש בישראליות ומקשיב באורך רוח לאנגלית השבורה של חמימו. הוא לא בטוח כמה הקהל הצעיר-מאוד של 'גולסטאר', שלא ידע את ברנדה וברנדון, בכלל יזהה את זירינג, אבל הוא בהחלט מעריך את המחווה. "כשהוא נחת שאלתי את עצמי אם הוא יודע למה הוא נכנס", הוא משחזר, "בהתחלה הוא שאל, 'לאן הגעתי?'. נראה היה שהוא זרם, אם כי אתה לא יכול לדעת אם זה נימוסים אמריקניים כאלה. זה עשה לי פלאשבק לימים שלי בארצות הברית, לנימוס האמריקני הבלתי נלאה הזה, וואו. איזה בן אדם טרחן ואמריקאי, שזה מאוד אופייני להם, במיוחד לאנשים בלוס אנג'לס. אבל יש לו גם איזה חיבור עם היהדות והישראליות, אז כנראה שזה היה לו חשוב".
או שהוא פשוט מילא אחר החוקים הלא-כתובים של החלטורה, "תהיה נחמד, קח את הכסף ותשכח שזה קרה".
"בוודאי, אם אתה שחקן בסדרה מהניינטיז אז אתה יכול להיות רוס גלר ולהופיע בפרסומת של חברת השקעות או סטיב ב'גולסטאר'. בסוף כל הניינטיז מתנקזים לפריים-טיים הישראלי, ושניהם עושים את זה תחת הסכמים שאלה דברים שמשודרים רק פה. כשישראלים רואים את מורגן פרימן בפרסומת למזגן, הם לא מבינים שבחוזה שלו מותר לזה להיות משודר אך ורק בישראל. הגיע לשני ימי צילום, קיבל פי ארבעה ממה שסטאר ישראלי היה מקבל וטס חזרה. אבל כל הכבוד ל'גוסלטאר' שהצליחו לשכנע את זירינג להגיע למשימה שהוא מתחפש לגמד ובועט לשער בעיניים קשורות, ואחר כך ברלד מפליץ עליו או משהו כזה".
"אני לא חושב שישראל כשירה לגידול ילדים, צריך לגדל אותם בקפריסין עד גיל 20 ואז לבוא איתם"
אם צריך לנסח את הרזומה או מסע החיים של דיין במשפט או שניים, זה כנראה ההליכה על החבל הדק המתוח בין המורשת המשפחתית שלו, בין ראיית העולם שזכה בה בירושה ושבאה לידי ביטוי גם בכתיבה שלו, ובין הניסיון שלו להיאבק בה או לפחות לא ליפול למלכודות המאמללות שלה. ההיסטוריה שלו ידועה: הוא נולד לאסי דיין וקרוליין לנגפורד בצעירותם, בתקופה שבה איש מהם לא היה זוכה לחותמת של יצחק קדמן ככל שזה נוגע לגידול ילדים. כשהיה בן שלוש הוא נמסר לאימוץ על ידי משפחה אומנת, ואת הקשר עם ההורים שלו חידש רק בגיל מאוחר יותר.
לנגפורד הספיקה לעבור לגור בארצות הברית ואילו מערכת היחסים עם אביו התגלגלה, לפחות כלפי חוץ, למחוזות פחות בריאים שהתמקדו בעיקר בהתמכרות לסמים חוקיים וחוקיים-פחות. זה נגמר בגמילה ארוכה בלוס אנג'לס ובהתפכחות מאתגרת של דיין הבן מצילו של אביו. בשנות הניקיון שלו הוא התחתן עם רוני זילבר, מערכת יחסים שתועדה בפרוטרוט ב"מחוברים". הם הביאו לעולם את ארד והתגרשו לאחר עשר שנים. זמן קצר מאוד לאחר מכן הוא חבר לחופית לוסנה, אקסית, מערכת יחסים שהובילה להיריון מהיר ולפרידה מהירה לא פחות אחריו, שלושה חודשים לאחר לידת בתם הקטנה, אלינור, כיום בת שלוש.
11 צפייה בגלריה
"אני לא יודע להשתנות בשביל עולם הבידור, בגלל זה 'מחוברים' כל כך התאימה לי". רוני זילבר וליאור דיין מתוך "מחוברים"
(צילום מסך: HOT)
את כושר הביטוי, השקפת העולם הייחודית שלו והיכולת הגנטית להיחשף רתם דיין לשלל פרויקטים, שנעו בין פאנלים בתוכניות זניחות להשתתפות בסדרה "מחוברים", שם הפך לאחד המתועדים הפופולריים ביותר בתולדות הפורמט. הוא כתב ועדיין כותב טור אישי שבועי על חייו ובדיווחים מאזורי מלחמה כמו עיראק וצפון קוריאה. הסדרה שכתב בהשראת הביוגרפיה שלו, "נורמלי", שודרה ב-HOT לפני כמה שנים ועלתה ממש השבוע לנטפליקס, שם נכנסה לעשר הסדרות הנצפות ביותר בישראל. דיין, ש"נורמלי" היא אולי הפרויקט הכי אישי שלו, מגלה אופטימיות זהירה לקראת האפשרות שהסדרה תקבל חיים וצופים חדשים.
"עשיתי בחיים שלי הרבה דברים בטלוויזיה, רובם לא היו טובים", הוא מודה, "'נורמלי' היא מהדברים שעשיתי ואני גאה ועומד מאחוריהם. אני חושב שזאת יצירה טובה שקצת חמקה מתחת לרדאר. הפער בין כמות ההודעות שאני מקבל מאז שהיא עלתה לנטפליקס לעומת ההודעות שקיבלתי כשהיא שודרה בארץ הוא לא יאומן". "נורמלי" שודרה בארץ בעיצומה של הקורונה, ודיין מצביע על העובדה שהיעדר הנורמליות שתקף את ישראל אז רלוונטי גם היום.
הוא נושא עימו אובססיה קלה למלחמת יום כיפור, בין היתר בגלל ההקשר המשפחתי: משה דיין, סבו, היה אחד מאנשי הצבא שהפכו לכוכבי-על, כשתפקד כשר הביטחון בימי מלחמת ששת הימים, אבל התמודד עם זעם ציבורי בעקבות המחדל של מלחמת יום כיפור, שש שנים מאוחר יותר. 7 באוקטובר תפס את דיין הצעיר אחרי שבוע שבו הוא בלע, כהרגלו, את מבחר הפרוטוקולים החסויים והדעות המתפרסמים מדי שנה, שמנסים לפצח את המלחמה ההיא.
"השנה זה היה יותר מתמיד, כי ציינו 50 שנה למלחמה", הוא נזכר, "וכל השבוע רק דיברו על הלקחים שהפקנו. אני מכיר היטב את מלחמת יום כיפור ואת הקונספציה, ולא ייאמן שזה קרה שוב. למרות שצריך לציין שכבר ביום הראשון עלו פרשנים כמו אמנון אברמוביץ' ואמרו שזה סיפור אחר לגמרי. אני זוכר שאחד הדברים שסבא שלי אמר פעם, בדרכו הלא תמיד מוצלחת, מול הפגנה שאנשים עשו מול הבית שלו: 'הטעות שלי היא שהרגלתי אתכם לששת הימים. ששת הימים היא לא מלחמה. מלחמה נראית כמו יום כיפור, כמו וייטנאם'.
11 צפייה בגלריה
"גם "היום אנחנו מבינים שמה שקורה לנו הוא בכלל לא מלחמה". סבו, משה דיין (במרכז) וגולדה מאיר
(צילום: דוד רובינגר)
"היום אנחנו מבינים שמה שקורה לנו הוא בכלל לא מלחמה. מלחמת יום כיפור הייתה מלחמה של צבא מול צבא, ולא מול ארגון טרור שאין לו אפילו מדים תואמים. מלחמת יום כיפור נגמרה בניצחון ישראלי אדיר וזה לקח חמישה שבועות. עכשיו אנחנו מול ארגון שיחסית לצה"ל הוא בדיחה, וכבר חמישה חודשים ולא רואים את הסוף. יצא לי להיות במזרח התיכון ובלחימה מול דעאש ובמוסול, צריך להבין שלחסל ארגון טרור בעולם לוקח בממוצע עשר שנים, במקרה הטוב. לרוב מה שקורה הוא כמו באפגניסטן - האמריקאים קמים והולכים כי הם סופגים המון אבדות".
7 באוקטובר שינה את התפיסות שלך?
"אני חושב שהוא שינה את התפיסות של כולם. יש דברים שאני חייב להודות שסוחבים אותך יותר ימינה. אבל היה לי ברור שהכול יוביל לזה שייכפה עלינו הפתרון שאי אפשר להתחמק ממנו, וזה שתי מדינות לשני עמים. לפני 7 באוקטובר עוד חשבתי שזה יהיה נחמד לעשות את כל המשלחות סטודנטים ישראלים ופלסטינים יושבים בגבעת חביבה. אחרי 7 באוקטובר אני יכול להגיד שזה לא עבד, ואני לא יודע אם יהיה זמן לשבת יחד בגבעת חביבה. זמן להסדר ושתי מדינות, בהחלט, אבל אני מבין שהחלומות של שנות ה-90 לא יתגשמו, ומה שיקרה הוא הסדר על בסיס הבנה הדדית שמגיעה מחוסר ברירה. החלום שנשבר הוא מכה גדולה מדי לחזון האוטופי. בסוף יש רק אופציה אחת להסדר ואפשר להגיע אליו בכמה דרכים, יש דרכים נעימות של פרויקטים ומיזמים ישראלים ופלסטינים ויש דרך שהיא בלי, ולשם זה כנראה הולך.
"הנה משהו שלא סיפרתי לאף אחד, והוא קשה לי. סבתא שלי שנפטרה הייתה בקשר ממש טוב עם סוהא ערפאת ואמא שלה, רמונדה, וגם אני הייתי איתם בקשר. ואחרי 7 באוקטובר כתבתי לסוהא מכתב ארוך, אמרתי לה שאני רוצה לשבת ולדבר ושאני חושב שהייתי רוצה לשמוע ממנה איך היא רואה את הדברים, והיא אפילו לא החזירה לי הודעה. ואני עוד בא וכותב בתור הנכד של רות, ואני בעד דו-קיום ודיאלוג. התאכזבתי מאוד שלא קיבלתי אפילו פידבק.
"אני לא איתי אנגל אבל אני הולך לאזורי לחימה כי המציאות הרבה יותר מורכבת ממה שנדמה, ואני חושב שצריך לעשות הפרדה גדולה בין החמאס והרשות. יצא לי להיות הרבה ברמאללה, הפלסטינים מפולגים בינם לבין עצמם להמון פלגים. כמונו. נכון, החמאס הוא מאוד פופולארי, וחמאס הוא ארגון דתי פסיכוטי שמתעניין בכל העולם, אנחנו רק ההתחלה. זה לא ארגון לאומני, הוא ארגון איסלאמיסטי קיצוני כמו דעאש, זאת אותה תפיסת עולם ברברית וחסרת אנושיות. אבל יש לי גם מכרים בצד השני שהם ריאליסטים, ואני תוהה עד כמה הם נדירים. יש לי חברים עיראקים, כורדים ופלסטינים שמבינים שחייב להיות הסדר, שאף אחד לא ינצח פה, כמו שאני לא חושב שהמדינה שלנו צריכה להיות רק יהודית. זאת האמת".
יוצא לך לדבר על זה עם שירה גפן, בת דודה שלך, או עם אנשים אחרים שעדיין מחזיקים בחלום ההוא?
"אני מאוד מעריך ואוהב את שירה, ברמה האישית וגם את התפיסות שלה. לא יצא לי לדבר איתה על הנושא הזה. אני מסתכל על דברים מהצד שלנו כרגע, ואני מבין את חוסר היכולת הישראלית להכיל את הצד השני. אני חושב שלנו, כלומר למחנה השלום, מאוד קשה שאנשים שנרצחו ונחטפו הם אנשי שלום. בחלומות האוטופיים שלי, הייתי מצפה שאם קורה משהו כזה, את החבר'ה שכל השנים העניקו סיוע ועשו פסטיבלים של עפיפונים בעד דו-קיום, לפחות יגידו שהם בסדר. שיעשו את ההפרדה בין מי שרואה אותם למי שלא. וזה לא קרה".
מה אבא שלך היה אומר על המצב?
"יש שני אנשים במשפחה שלי שאני מאוד שמח שהם כבר לא נמצאים איתנו כרגע, אבל אני חושב שהיה מאוד מעניין לשמוע מה הם אומרים, אחד זה אבא שלי והשני זה יהונתן גפן. אני שמח שהם לא היו צריכים לחוות את זה ואני שמח שזה היה נחסך מהם. מצד שני, היה מעניין אותי לראות את הקולנוע שיגיע בעקבות זה, ולקרוא את מה שיהונתן היה כותב. במהלך החודשים שקדמו לזה, במחאה על הרפורמה המשפטית, המציאות נראתה כמו 'החיים על פי אגפא'. אנשים דיברו על זה שהנה, עוד רגע החזון של 'אגפא' קורה והכל מתפוצץ. אף אחד לא לקח בחשבון שזה יתפוצץ, אבל מבחוץ.
"אני יכול להגיד לך שלאבא שלי יש קול מאוד שונה מזה של יהונתן. יהונתן היה מאוד אופטימי ואבא שלי היה פסימי בתפיסה שלו. הוא לא העניק למדינת ישראל הרבה זמן והוא תמיד אמר שזה ייגמר לא טוב. יהונתן האמין שאפשר לחיות בטוב ושמרכז פרס לשלום ישרוד לנצח".
איך אתה מתווך את זה לילדים שלך בתור הורה?
"זה הנושא הכי קשה. ילדים שואלים דברים מאוד פשוטים כמו 'למה הם עושים את זה?', ואתה לא יודע מה להגיד. יש קושי מאוד גדול ונדיר מבחינה היסטורית, שילד יהיה במצב שיש ילד חטוף בגיל שלו. ממילא מול הילדים שלנו אנחנו בעיקר מכחישים, הרי לא ישבנו איתו להסביר לו על הסכסוך הישראלי-פלסטיני לפני שזה קרה. הספיק לי שבבני יהודה, אחרי שני משחקים, הוא שאל אותי 'מה זה אשכנזי? אנחנו אשכנזים?'. הוא חי במציאות סטרילית. הייתי שמח לפטור אותו ולהגיד 'בוא תקרא טור דעה של מישהו והכול יסתדר', אבל המציאות הרבה יותר מורכבת. אני לא חושב שישראל מדינה כשירה לגידול ילדים, לא טוב לגדל אותם פה. צריך לגדל אותם, נגיד, בקפריסין עד גיל 20 ואז לבוא איתם לפה".
"כשאתה גדל יש שתי אפשרויות - השחזור והתיקון, ואני רחוק שנות אור מההורים שלי"
לקראת יום הולדתו ה-41, אימו קרוליין שיתפה אותו בלבטיה בנוגע למתנה שהיא מעוניינת להעניק לו. "היא סיפרה לי שהיא חיפשה פרטים לגבי ניתוח לקשירת צינור הזרע, אבל הבעיה היא שאחוזי התמותה מניתוח כזה קצת גבוהים, אחרת היא הייתה קונה לי את זה", הוא מתמוגג, "היא מאמינה שזה יעשה את החיים שלי הרבה יותר פשוטים".
אתה מתכנן עוד ילדים?
"לא לא, ממש לא בקרוב. במשפחה הבריטית שאני מגיע ממנה מסיימים את זה בשני ילדים, ואני מסתפק במה שיש. שניהם מדהימים".
אתה בזוגיות?
"לא, והיא אומרת שזה הדבר הכי טוב שיכול היה לקרות לי. זאת תקופה מאוד משונה בחיים שלי מהבחינה הזאת, אבל בקטע טוב. רוב החיים שלי הייתי בזוגיות עם נשים או עם סמים, וכרגע אני לא עם אף אחד מהם".
11 צפייה בגלריה
תכננה לקנות לו ניתוח לקשירת צינור הזרע ליום הולדת. קרוליין לנגפורד
(צילום: צביקה טישלר)
דיין גר היום לבד בביתו שבשכונת ביצרון התל אביבית. לא רחוק ממנו גרה פרודתו, חופית, ובמרחק של קילומטרים בודדים "אבל עשרות דקות של פקקים" מתגוררת גרושתו, רוני, עם בן זוגה הנוכחי, הבמאי ציון רובין ("תאג"ד"). את ארד ואלינור הוא מגדל בהורות משותפת. "אלינור גרה קרוב יותר אליי ואני רואה אותה בכל יום, אבל בכל מקרה אני מעורב מאוד בחיים של שניהם, ואני בעיקר רחוק שנות אור מההורים שלי. כי כשאתה גדל יש שתי אפשרויות - השחזור והתיקון. זה אף פעם לא שחור או לבן, אבל אני יותר בצד של התיקון. וזה אחד הדברים שאני גאה בהם, שאני רחוק מהם. אפילו קשה לי להבין אותם. זה מגיע מתוך ידיעה ברורה שאני לא רוצה להיות כזה. ואני גם שונה מהם, אני יחסית מאוד טוב עם הילדים שלי. את מדברת עם מישהו שביום שבת, בשעה הזאת, תמצאי אותו בקטיף תותים במושב נידח בשרון. זה האדם שהפכתי להיות".
הפורמט הזה, של זמן שלך לבד מול זמן עם הילדים, מתאים לך יותר מהורות טוטאלית?
"זה פורמט נחמד. אני לא דוגמה כי המצב שלי נוצר לאור נסיבות, אבל בגנים תל אביביים תפגשי הרבה הורים שמגיעים עם הסכמי הורות משותפת והם מספרים שזה פתרון מדהים. אם את שואלת אותי, הייתי מעדיף משפחה נורמטיבית. לא אמרתי לעצמי שחשוב ללכת בדרך האבות המסורתית ולפרק כמה שיותר תאי משפחה. אבל לאור הנסיבות זה נותן לי זמן לעצמי, והם מקבלים אבא יותר טוב. הפרידה שלי מרוני עשתה טוב לשנינו וארד קיבל הורים יותר טובים. אני לא יודע אם זה תמיד ככה, אבל במקרה שלנו כן".
ובמקרה שלך ושל חופית?
"חופית זה סיפור שונה. גרנו יחד זמן קצר אבל הזוגיות שלנו המשיכה קצת גם אחרי שהפרדנו כוחות. אני וחופית מגדלים את אלינור הרבה יותר צמוד, ולא פחות משמעותי - אלינור היא ילדה שנייה. בילד הראשון אתה עושה את כל הטעויות, אתה בהלם מזה שמישהו גזר גזר-דין מוות על החיים שלך, שכל מה שאתה מכיר איננו יותר. אני זוכר ששלושה שבועות אחרי שארד נולד הבנתי שאפילו להתאבד אני כבר לא יכול. שאני מפיק בפועל של הפקה שלא נגמרת. עם ילד שני אתה פחות ממורמר על אובדן החופש שלך, ויותר מעריך את זמן האיכות עם הילד".
11 צפייה בגלריה
"לא תכננתי לפרק כמה שיותר תאי משפחה, אבל לאור הנסיבות - ככה הם מקבלים אבא טוב יותר". ליאור דיין וחופית לוסנה
(צילום: עופר חן)
אתה חושב שאתה בנוי לזוגיות ארוכת טווח ומשפחה נורמטיבית?
"מחר הייתי אמור לציין 12 שנות נישואים עם רוני. הפרויקט כשל ואני לא יודע להגיד אם זה בגלל שאני לא בנוי לזה, או שהתנאים לא היו נכונים. לא איבדתי תקווה מוחלטת ברעיון הזוגיות והתא המשפחתי, אבל העובדה היא שמחר אני לא אהיה נשוי 12 שנים. אני עדיין בשלב שאני תוהה מי לא מתאים למי, אני למוסד או המוסד לי, או שזה עניין של עם מי אתה נכנס אליו".
יש תהייה לפעמים אם זה פשוט עניין משפחתי, שאתה הולך בעקבות אבא שלך?
"אבא שלי נפטר בגיל 68 לבד, בבדידות זוגית גדולה מאוד. בין היתר זה היה כי הוא החליט בחיים שלו למצות את כל האפשרויות. ב'תוכנית אסי', אם אתה מרגיש שאתה מבזבז את הזמן והזוגיות טיפה לא מתאימה לך, אתה קם והולך. אבא שלי קם והלך וחי את עצמו והאפשרויות שלו במאה אחוז, אבל בסוף נפטר לבד בבדידות איומה. הוא נפטר וסביבו היו מלא פוסטרים של הסרטים שלו וכל הפרסים, והחדר היה עמוס בפרסים והוקרות, אבל היה ריק מאוד מאהבה. אם את שואלת אותי, זה לא העתיד שאני מאחל לעצמי אפילו במחיר ההצלחה שלו. אבא שלי עוד בחייו אמר שאם זה המחיר שצריך לשלם אז זה המחיר".
11 צפייה בגלריה
"אבא נפטר בבדידות זוגית גדולה מאוד, זה לא העתיד שאני מאחל לעצמי". ליאור ואסי דיין
(צילום: דנה קופל)
אז הוא שילם אותו במודע.
"לא ממש, הבדידות הזוגית שלו בשנים האחרונות הייתה קשה. אני חושב שבדיעבד הוא כן היה משנה דברים, שהוא היה שמח להישאר עם ורד (טנדלר-דיין, גרושתו. ס"ש), ואולי הוא עשה את זה בפזיזות האופיינית שלו. אני משתדל לבחון דברים במדד הזה ולא להיות פזיז, כי התוכנית-אב שלי אינה למות בגיל 68 לבד".
