היוונים הקדמונים האמינו באלי האולימפוס, הרקולס, אמזונות וקיקלופים ושלל גיבורים ויצורים שמאות שנים לאחר מכן זכו לעיבודים קולנועיים. הוויקינגים היללו את תור, אודין ושאר שוכני ולהאלה, וגם הזהירו מהטרולים, הגובלינים וגם מהנחש הענק שיחריב את האנושות באסון המכונה רגנארוק - סיפורי עמים שכונסו כסאגות נורדיות ולאחר מכן בכתבי טולקין, בסרטי מארוול ואף בסדרה "משחקי הכס". למצרים היה את הספינקס והמומיות, לסינים את הדרקונים ומלך הקופים ולסקוטים את המפלצת מלוך נס. ומה איתנו היהודים? לנו יש את התנ"ך ועיבודיו השונים, שנועדו ברובם להראות לנו את האור. אבל בשוליים, אפילו לעם הסגולה יש צד קודר ואפוקליפטי. ולא, אנחנו לא מדברים על פוליטיקה עכשווית, אלא על המיתולוגיה העברית האפלה של מלאך סמאל, עזאזל, לילית, נעמה, אשמדאי, בהמות, לוויתן, ושאר מזיקים מעולם הקבלה. איכשהו, בשנים האחרונות, אלו לקחו את קדמת הבמה בייצוג הדת היהודית על המסך הגדול והקטן.
בשבוע שעבר עלתה הסדרה "מלאך משחית" בכאן, ניסיון מעניין של היוצרים נח סטולמן, עודד דוידוף ואביגיל בן דור ניב לרתום את המיסטיקה היהודית לטובת תוכן טלוויזיוני עדכני מתוצרת כחול-לבן: מותחן על-טבעי שלא נועד רק לעורר אימה כשרה למהדרין, אלא גם לומר דבר מה על החברה הישראלית בימינו. מחולל האימה הוא אומנם ישות דמונית מסתורית שפוגעת בקהילה ירושלמית, אולם המצוד אחרי השד הרצחני, שמובל על ידי אישה חרדית ומדען חילוני, מאיר צדדים חשוכים בחברה החרדית, כמו יחסה לנשיות ולמיניות ורתיעתה מרוח הקידמה והטכנולוגיה. זו לא הפעם הראשונה שהמיסטיקה הדתית מגויסת על ידי יוצרים מקומיים, אולם העיבוד הראשון לקולנוע של סיפורים מתוך המיתולוגיה היהודית, נעשה דווקא בגרמניה. בהשראת סחף סרטי האימה מזן האקספרסיוניזם הגרמני של תחילת המאה ה-20, החליטו פאול וגנר והנריק גלין לעבד את אגדת הגולם מפראג למסך הגדול, והאילם.
וגנר התוודע לדמותו המיתית של הגולם בביקור בבית הכנסת העתיק בפראג, שם לפי האגדה נוצר פסל חימר דמוי אדם על ידי הרב יהודה לאו, שנסך בו חיים כדי להגן על הקהילה היהודית. הסיפור הסעיר את שחקן התיאטרון הברלינאי, שהיה נחוש לעבדו למסך הגדול. הוא חבר לשותפו היצירתי גלין כדי לכתוב ולביים את "הגולם" ב-1915, ואף כיכב בו כמפלץ עצמו לצד אשתו השחקנית הצ'כית לידה סלמונובה. עלילת הסרט נהגתה בהשראת סיפור המקור מהמאה ה-16, אך מתחוללת בעת המודרנית. שנתיים לאחר מכן עלה לאקרנים סרט ההמשך "הגולם והנערה הרקדנית" שקיבל תפנית מטא-קולנועית כשאישה הצופה בסרט הראשון מתאהבת בדמות הגולם שיוצא מהמסך וחובר אליה. ב-1920, וגנר הגשים חלום כשהשלים את הטרילוגיה עם "הגולם: איך הוא בא לעולם", שהוא למעשה הפריקוול הראשון בתולדות הקולנוע ובו מתוארת יצירת הגולם על ידי הרב ומעלליו בפראג.
אפשר להתגאות בכך שסיפורו של הגולם איכלס את פרנצ'ייז האימה הראשון אי פעם, דווקא בגרמניה, כשני עשורים לפני עליית הנאצים בדרך למימוש פנטזיות האימה שלהם במציאות. אחרי מלחמת העולם השנייה, הבמאי הצ'כי מרטין פריץ', והתסריטאים ייז'י ברדצ'קה ויאן ווריך השתעשעו בגרסה משלהם לאגדה. בסיפור המקור הדמות מזכירה את המפלצת של פרנקנשטיין (אבל כזו שקיבלה חיים מכוח המיסטיקה היהודית, ולא מהמדע), ואילו ב"הקיסר והגולם" מ-1951 העלילה הקומית מתנהלת יותר בהתאם ל"המומיה", כשהקיסר רודולף השני נחוש למצוא את שרידי איש החימר ולהחיותו. צוות היועצים הגויים שלו נכשל שוב ושוב. הם לא מודעים לכך שעל פי המדריך למשתמש של הקבלה, הגולם מופעל בשלט רחוק על ידי צירוף האותיות העבריות "שם". יותר משישים שנה הגולם נח על משכבו בשלום, עד שדורון ויואב פז הצליחו להעירו במותחן האימה "הגולם" (2018) שעודכן ברוח אימת האנטישמיות.
"הגולם" שצולם באוקראינה בכיכובם של חני פירסטנברג וישי גולן, המשיך את העניין המוגבר של האחים פז בזוועות כשרות, כפי שאלו באו לידי ביטוי בזוועתון הפוסט-אפוקליפטי "ג'רוזלם" מ-2015, שבו מימשו את חזון אחרית הימים הנורא ביותר שניתן להעלות על הדעת. בהפקה העצמאית השובבה של צמד הבמאים, יון תומרקין, יעל גרובגלס ודניאל ג'יידלין מגלמים תיירים אמריקנים-יהודים שמבקרים בישראל. הם מגיעים לירושלים ערב יום כיפור ואווירה של קדושה נחה עליהם, כשלפתע שער אל הגיהינום נפער במרכז העיר העתיקה וממנו בוקעים יצורי שאול מכוערים ומפחידים במיוחד. הסרט דובר האנגלית זכה להצלחה לא מבוטלת בקרב הקהל הבינלאומי, שעל הדרך זכה לקורס מזורז במסורת יהודית. זה עבד קצת יותר טוב מ"המשימה X" מ-2011, שביימו פרוספר מלכה ואור ישר ובהשתתפות דני שטג, שרון רג'יאנו ויובל עובדיה, ובו ניסה לשלב את תורת הנסתר עם שירותי הביטחון הישראליים דרך אמונות מהקבלה ואמנויות לחימה.
"כמו כל הילדים שגדלו בישראל, כבר בגן הילדים לומדים על חגי ישראל וסיפורים מהתורה. ואיכשהו, גם השירים העליזים וחוברות הצביעה לא מסתירים את הצד האפל והמדמם שמסתתר מאחוריהם", אומרים האחים פז ל-ynet. "תינוק שנשלח לבד בתיבה כדי להציל את חייו? כל הילדים הבכורים מתים בלילה אחד? קרבות מדממים של המכבים? כל ילדי המן נתלים בכיכר העיר? פחד אלוהים! וזה רק ממשיך וממשיך- כמעט כל פרק בתנ"ך יכול להיות תקציר לסרט אימה.
"כיוצרי קולנוע, תמיד נמשכנו לסיפורים שיש להם גם צד אפל - זאת דרך נפלאה לאתגר את הדמויות ולהביא את הדרמה למקסימום במינימום זמן. בשלב מסוים הבנו שלא צריכים להרחיק עד למיתולוגיות אירופיות או נוצריות - יש כל כך הרבה כאן אצלנו. וכך עשינו את 'ג'רוזלם' - תחיית המתים בעיר העתיקה בירושלים ואת 'הגולם', הלוא הוא הפרנקנשטיין היהודי. אבל ישנם עוד כל כך הרבה יצורים, מפלצות, שדים ורוחות שהם לגמרי משלנו. עשרות סיפורים המסתתרים בין הדפים ורק מחכים שמישהו ייקח אותם למסך".
הדיבוק הגיע אפילו עד הודו
הגולם, גיבור שיצא משליטה, הוא התגלמות גשמית של הפתגם "הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות". מולו אפשר להגדיר את הדיבוק כמקרה שבו "הדרך לחיים הגשמיים רצופה כוונות זדוניות". הקונספט התגבש לאורך השנים בשטייטעל של מזרח אירופה כסיפורי עמים, שכינס הסופר הפולקלוריסט היידישאי שלמה זיינוויל רפופורט (הנודע בכינויו ש. אנסקי) לכדי עלילה על לאה הצעירה בשטייטעל באוקראינה שישות זרה התנחלה בנשמתה. מדובר ברוחו של תלמיד ישיבה שהתאהב בה וסירב לשחררה גם אחרי מותו. הדרמה במחזה "בין שני עולמות" מתעצמת תוך כדי ניסיונות אנשי הדת לחלץ את לאה מאחיזת הטפיל. חיים נחמן ביאליק תרגם את המחזה לעברית, והוא עלה ב-1922 בהצגה בתיאטרון הבימה. ההפקה ההיא, בכיכובה של השחקנית האגדית חנה רובינא, נחשבת עד היום לציון דרך בדברי ימי התיאטרון הישראלי, אולם רוח הסיפור התפשטה ברחבי העולם בגלגולים שונים כהצגות בשלל שפות, בלט, אופרה וגם שלל סרטים.
כבר ב-1937 הופק בפולין סרט בשם "הדיבוק". העיבוד של הבמאי מיכל וואשינסקי נותר נאמן למחזהו של אנסקי והוא אף דובר יידיש. ב-1968 יצא בישראל "הדיבוק" בבימויו של אילן אלדד ובהשתתפותם של השחקנים כריסטין וודצקי, טוטי למקוב, דייויד אופטושו, מוטי ברקן, פיטר פריי, אבנר חזקיהו, רפאל קלצ'קין, שמוליק סגל ומייק בורשטיין. סיפור המקור היה בוודאי השראה גם עבור וויליאם פרידקין. הבמאי האמריקני המהולל, בן להורים יהודים ילידי אוקראינה שנמלטו לארצות הברית בעקבות הפוגרומים בארצם, שעומד מאחורי קלאסיקת האימה "מגרש השדים" מ-1973, הזכור לטוב (בקטע רע), בעיקר הודות להופעתה של לינדה בלייר כילדה אחוזת השד, שראשה סחרחר עליה - ולא רק מילולית. אף על פי שהעלילה מבוססת על מקרה של גירוש שדים מהכנסייה הקתולית, כפי שתואר בספרו של וויליאם פיטר בלאטי, אפשר לשער שסיפור הדיבוק היהודי, דמיוני ככל שיהיה, התנחל בעצמו בתודעתם של הסופר והבמאי.
עוד ועוד סרטים, ארוכים וקצרים, התווספו לרשימה הולכת ומתארכת של עיבודים קולנועיים ל"הדיבוק". בארץ יצא ב-1997 "אהבה אסורה" של יוסי זומר בכיכובם של איילת זורר, יחזקאל לזרוב, ומשה איבגי ואילו בפולין הקולנוען מרצ'ין ורונה הוביל את צילומי "הדיבוק" בכיכובו של איתי טיראן לצד צוות שחקנים מקומי. היפוך מגדרי של הדמויות מעמיד במרכז דווקא את החתן (טיראן) שהשד אוחז בו. לקראת יציאת הסרט לאקרנים ב-2015, נדמה היה שהשד אחז גם בבמאי עצמו ששם קץ לחייו במפתיע. עוד בולטת ההפקה ההוליוודית המצליחה "הדיבוק" (The Possession) של הבמאי הדני אולה בורנדל, שבה ילדה מוצאת תיבה מסתורית ובה מוצפנת רוח רעה שמשתלטת עליה.
12 שנה לאחר מכן, קולנוען דני אחר, גבריאל ביר גיסלאסון (בנם של הבמאית היהודייה סוזן ביר ובן זוגה הקולנוען תומאס גיסלאסון), יצר גרסה עדכנית משלו לעלילת הדיבוק במותחן האימה שלו Attachment, שהוקרן בבכורה אשתקד בפסטיבל טרייבקה ושילב מסורת יהודית עם סיפור אהבה לסבי. שלוש דמויות נשיות עומדות במרכז העלילה - צעירה בריטית יהודייה עם תסמיני דיבוק קלים, אמה, חרדית עם תחושת רדיפה ואמונות תפלות, והמאהבת הגויה שמתקבלת בחשדנות כדיבוק מסוג אחר. מי שמצליח בסוף להתיר את התסבוכת הוא דווקא גבר, רב מקומי המתמחה בקבלה.
סיפור הדיבוק זכה לפופולריות מפתיעה גם בהודו, שם ביים ג'וני קיי את המותחן "עזרא" (2017), במרכזו תיבה, שעליה כתוב בעברית "אברהם עזרא" לזכרו של יהודי קוצ'יני בשם אברהם עזרא שהותקף על ידי בני משפחת אישה צעירה, שאיתה ניהל רומן סודי. בפעולת תגמול, אביו יעקב משתמש בתורת הנסתר כדי לשמר את נשמת בנו המת בתוך תיבת הדיבוק, וזו משתלטת על הגיבור שמוצא אותה במקרה. הלהיט הבוליוודי זכה לרימייק מעודכן בשם "דיבוק" ארבע שנים לאחר מכן. אברהם עזרא המנוח ואביו יעקב שוב מוזכרים, וכך גם תיבת הדיבוק שהותירו אחריהם ונמצאה על ידי זוג נוצרים הודים שנרדפים על ידי הרוח המיוסרת על לא עוול בכפם. ויש גם את הרב בנימין, שעומד בראש בית חב"ד במומבאי ובנו מרקוס, שנחוש לגרש את הדיבוק ביום כיפור באמצעות נשק יום הדין: חמסה.
הפתיחות של הקהל ההודי למיסטיקה היהודית כפי שבאה לידי ביטוי בסיפור הדיבוק מורה על המתח המהותי שבין שני העולמות - של החיים והמתים, לצופים שונים בכל העולם, במנותק מהיידישקייט של יהדות אשכנז. זה גם בא לידי ביטוי בדרמה הישראלית "שחור" של שמואל הספרי, ובה מעין גרסה צפון אפריקאית לדיבוק. התסריט, שכתבה חנה אזולאי הספרי ומתבסס על המורשת האישית שלה, חודר למשפחה מרוקאית מהדרום, ובמתח בין שתי אחיות: האחת (אזולאי הספרי) השתלבה בהצלחה כאשת תקשורת בישראל ואילו השנייה (רונית אלקבץ) סובלת מפיגור שכלי. יש המייחסים את בעיותיה הקוגניטיביות והמנטליות ל"שחור", כישוף שמקורו בהרי האטלס ושלופת את תודעתם של אלו שהוטלה עליהם קללה.
עלילות הדיבוק והגולם, וגם כישוף השחור, הינם פיתוחים של פולקלור יהודי שהלכו רחוק יותר מהמשלים המוכרים, קצת כמו מעשיות האחים גרים וההיבטים הנוצריים שבהן. אבל למיתולוגיה היהודית יש שורשים קדומים יותר, מסתוריים לא פחות וחלקם הנביטו דמויות מפלצתיות בדיוניות. בהמות, לוויתן, נחש עקלתון ויצורים מיתיים מעוררי אימה אחרים, שאינם מוכרים לנו מהאנציקלופדיות לחי ולצומח, אבל מוזכרים בשמם במקרא, במקום מחקר של זואולוגים, הם מתוארים דרך פרשנות הרבנים. בניגוד ליוצרי סרטי טבע, קולנוענים מז'אנר האימה יכולים להסתפק בכך. כמו במקרה של וו.די הוגן, שבסרט הטלוויזיה שלו "בהמות" מ-2011, מפיח חיים במפלצת עצומת ממדים, שמנמנמת לה במשך מיליוני שנים מתחת לאדמה, והיקיצה שלה עלולה להביא לקץ האנושות.
בניגוד לשעשועים הטראשיים הללו, דארן ארונופסקי לקח את סיפורו של נוח ברצינות רבה יותר ב"המבול" מ-2014. כדי לשחזר בדרכו את נסיבותיו האישיות של הצדיק המקראי על רקע האפוקליפסה הממשמשת ובאה, הוא נעזר בצוות שחקנים מרשים, שכולל את ראסל קרואו, ג'ניפר קונלי, אמילי ווטסון ואנתוני הופקינס. אבל על מנת להעצים את הדרמה והאימפקט הפנטסטי שלה זימן למסך גם ענקים עשויי סלע, שגובשו בגרפיקה ממוחשבת, וככל הנראה נהגו בהשראת הנפילים המוזכרים בספר בראשית כבני כלאיים נבזיים של מלאכים ובנות אנוש. בשובר הקופות של ארונופסקי, הנפילים הם נשמות אבודות של מלאכים העומדים לצד נוח ומסייעים לו בבניית התיבה, אולם על פי הגרסה המקראית הרשמית, הם שבגדו באלוהים, הילכו אימים על פני האדמה ונמחו מעליה במבול.
כשמדובר במיתולוגיה יהודית, ובמורשת הקבלית בעיקר, דומה שהדמות הפופולרית ביותר בקולנוע האמריקני היא זו של לילית, שדה ערמומית לפי גרסה אחת, אשתו הראשונה של אדם לפי אחרת. ועל פי הפרשנות של יוצרי האימה די ברור שמדובר באישה שטנית ורצחנית, כך לפחות היא מוצגת בלא מעט זוועתונים שנעשים בהשראתה. בסרט But Deliver us from Evil של ג'וש קואטס (2017), היא מגיעה לנקום בבני האנוש על העול שגרם לה האדם הראשון שהביא לסילוקה מגן עדן. גישה פמיניסטית למדי, שמתחברת לאפיונים שופעי המיניות והאלימות של השדה הפתיינית בשלל סרטי אימה דלי תקציב אחרים כמו "לילית" של אלכסנדר הואנג מ-2018, שטובחת בגברים חרמנים שנופלים ברשתה או ב"לילית" של לי אספוזיטו מ-2019, ובה היא מזומנת על ידי אישה נבגדת לצורך פעולת תגמול.
זוועות מדממות אחרות מובאות למסך באנימציית רוטוסקופ על ידי ראיין גיטרמן במותחן "קנבס", שבו שד ערטילאי המכונה "הצייר" מעיד על עצמו בלטינית כבן טיפוחיהם של "אלוהים" והשטן "הלל בן שחר", שנדחה על ידי שניהם בגלל שאיפתו היומרנית ליצור חיים. הניסיונות לתרגל את הכישורים הללו בכוחות עצמו מסתיימים בכישלונות חוזרים ונשנים שמשמעותם אובדן חיי אדם בנסיבות מזוויעות. במקום ליצור חיים, הוא מותיר אחריו קירות מלאי כתמי דם ואיברי גוף. נציגי החוק שמנסים להתמודד עם מסע הרצח הבלתי פוסק הזה, מגלים כי הם עומדים חסרי אונים להתמודד עם האיום העל-טבעי החמקמק בזה בכלים העומדים לרשותם, מה שמוליך לתפנית עלילתית לעבר קונספירציה וטיוח. ובכל זאת, רוחה של הישות המיתית המאיימת מרחפת על כולם.
"כשהתחלתי לכתוב את 'קנבס' היו לי קשיים ליצור עבור הנבל הדמוני שלי מיתולוגיה שתהיה גם מגובשת וגם מסעירה", מספר גיטרמן ל-ynet. "על אף שניסיתי להגות פנטזיה מקורית, המאפיינים השונים לא הצליחו להשתלב יחדיו. רק כשהתחלתי להעמיק ולקרוא את אגדות חז"ל וטקסטים קדומים מן הקבלה, הצלחתי לעצב נבל שהוא ייחודי ומפחיד ברוח מסורת בית אברהם".
יש אולי מי שעלול לחשוב שהגל האחרון של סרטי אימה בהשראת המורשת היהודית הוא תסמין של התגברות האנטישמיות בארצות הברית, אך למעשה מדובר בביטוי של ביטחון עצמי. גיטרמן נמנה עם קולנוענים יהודים בארצות הברית שגאים במורשת שלהם, ובמקביל משתעשעים עם הפינות האפלות שלה. כאלה הם גם ג'יי.די. ליפשיץ ורפאל מרגוליס, צמד מפיקים יוצאי הקהילה האורתודוכסית בניו יורק, שייסדו את חברת בולדר לייטס המתמחה בסרטי אימה. לצד "ברברי", שהיה לאחד מהלהיטים הגדולים של הז'אנר אשתקד, הם הוציאו תחת ידם את המותחן "השומר" (The Vigil), המתחולל קרוב לבית בשכונת בורו פארק החרדית בברוקלין, ובו צעיר חוזר בשאלה נשכר להשגיח על גופת אדם שנפטר לאחרונה, חווה מפגשים לא קרואים עם מזיק - ישות על-טבעית זדונית, שבניגוד לדיבוק לא מעוניינת להשתלט על נשמתו אלא רק להתעמר בה.
אל כל אלה מצטרפת השנה הסדרה הישראלית "מלאך משחית" של סטולמן ובן דור ניב, וגם סרט האימה החדש "הקורבן" שביים אוליבר פאק, לתסריט של היהודים הקנדים הנק הופמן וג'ונתן יונגר ובהפקת חברת מיליניום ההוליוודית של אבי לרנר הישראלי. כמו ב"השומר", העלילה מתחוללת בבורו פארק וגיבורה הוא גבר שהפנה גב לקהילה כשהתחתן עם גויה אשר מצידה מציגה בטן הריונית. אי הקפדה על כללי טהרת המת מביאים לכשל נורא, שמזמן שד רצחני החומד את העובר טרם לידתו. העלילה מתכתבת עם עקידת יצחק, אך במקום להמתין לחסדי השם, הגיבור ואנשי הדת סביבו צריכים להפגין פרו-אקטיביות ולפעול בעצמם נגד האיום. את הכביסה המדממת הם מכבסים בבית, בית הכנסת. התוצאה, כמו שאר סרטי האימה הללו, נועדה לזעזע את הצופים ללא הבדלי דת, גזע ומין. יהודים או לא, הם מחפשים קבלה בקהלים רחבים.
