קשה לחשוב על הייצוגים הפרובוקטיביים של יחסי גברים/נשים בקולנוע האמריקני של שנות ה-80 מבלי להכיר בתרומתו של הבמאי אדריאן ליין. על רקע זה "מים עמוקים" (Deep Water), סרטו הראשון מזה עשרים שנה, אמור לעורר עניין. אלו המתעניינים בקולנוע בעיקר מהזווית הרכילותית אולי יגלו עניין אחר בהפקה שבמהלכה החל הקשר בין שני השחקנים הראשיים – בן אפלק, והשחקנית העולה אנה דה ארמס. למרבה הצער, גם חובבי המותחן הארוטי בנוסח ליין וגם חובבי הרכילות צפויים להתאכזב מהתוצאה.
"מים עמוקים" – טריילר
ליין השתייך לבמאי הפרסומות הבריטיים (כדוגמת רידלי סקוט ואלן פארקר) שהביאו, החל מסוף שנות ה-70, את העשייה המלוטשת שלהם לקולנוע האמריקני. הוא פרץ בסרטו השני "פלאשדאנס" (1983), וממנו המשיך למותחן הארוטי "תשעה וחצי שבועות של שכרון חושים" (1986) - פרסומת באורך פיצ'ר למוצרי מזון צבעוניים ומוארים היטב ולישבן של קים בייסינגר. ב"חיזור גורלי" (1987) מייקל דאגלס היה בעל בוגדני שנרדף על ידי סטוץ פסיכוטי בגילומה הבלתי נשכח של גלן קלוז. ב"הצעה מגונה" (1993) רוברט רדפורד שיחק מיליונר המערער את הנישואים של וודי הרלסון ודמי מור כשהוא מציע מיליון דולר בעבור לילה בחברת האישה.
שני סרטיו האחרונים של ליין עסקו גם הם בצדדים המורכבים, לעיתים נלוזים, של דינמיקות מיניות – בין אם בעיבוד הכושל כלכלית וביקורתית ל"לוליטה" של נבוקוב (1997) או ב"בוגדת" (2002), העיבוד האמריקני ל"האישה הבוגדנית" (1968) של קלוד שברול, על בעל שהורג את המאהב של אשתו – סרט הנושא דמיון רב לעלילה של "מים עמוקים".
מלבד "תשעה וחצי שבועות", שהציג כמויות נכבדות של עירום נשי, סרטי המותחן הארוטי של ליין היו חסודים בהשוואה לסרטים מקבילים שנעשו על ידי במאים אחרים ("אינסטינקט בסיסי", "גוף הראיות"). מה שהפך את סרטיו למעניינים היא העמדה האירונית-אירופית (כבריטי עם הזדהות עמוקה עם ערכי צרפת), שממנה הוא בחן את הפוריטניות האמריקאית בכל הנוגע לבגידות בחיי נישואים. את סרטו הטוב ביותר "חיזור גורלי" ניתן להיחוות הן כמותחן אימה מיזוגני והן כסאטירה על ערכי "קדושת המשפחה". התבוננות שתמיד הייתה נדירה בקולנוע האמריקני, והפכה להיות נדירה עוד יותר בשנים האחרונות.
ביקורות סרטים נוספות:
שני העשורים שחלפו מאז "בוגדת" החלו בשנת שבתון שהתארכה כשפרויקטים עליהם ליין עבד לא יצאו לפעול (בכללם "גנב עירוני" שבוים לבסוף על ידי בן אפלק ב-2010). בינתיים הוא שגשג בשלל תחומים עסקיים – מסעדנות, מותג וודקה, קוסמטיקה, בשמים ואופנה. כל אלו הפכו אותו לאדם מאוד עשיר, אבל כנראה שהיה לו עוד מה לומר על הדינמיקה של בגידות בנישואים.
"מים עמוקים" הוא עיבוד לספרה מ-1957 של אומנית המותחן הפסיכולוגי פטרישיה הייסמית. הוא כבר עובד ב-1981 בצרפת למותחן Eaux profondes בבימויו של מישל דוויל (עם ז'אן-לואיְ טרֶנטיניאן ואיזבל הופר) (היה גם עיבוד לטלוויזיה הגרמנית ב-1983). ספריה של הייסמית עובדו בעבר לסרטים מוצלחים על ידי במאים כמו היצ'קוק, רנה קלמן, וים ונדרס ואנתוני מינגלה. העיבוד הנוכחי נכתב על ידי התסריטאי-במאי זאק הלם ("מעבר לכל דמיון") וסם לוינסון, היוצר של הגרסה האמריקאית לסדרה "אופוריה". הצפייה ב"מים עמוקים" מבהירה שליין והתסריטאים שלו לא עמדו באתגר. שלושת הרבעים הראשונים שלו מוגבלים למדי, והרבע האחרון, המשעשע במופרכותו, הוא אולי ההצדקה היחידה לצפייה בסרט.
העלילה מתרחשת בניו אורלינס, המוצגת כמקום בו בני המעמד הבינוני-גבוה לא צריכים לעבוד, אלא רק לכלות ימיהם במעבר ממסיבת יום למסיבת לילה. ויק ואן אלן (אפלק) פיתח צ'יפ לכטב"מים התקפיים שהפך אותו לאדם עשיר (אלמנט "פוליטי עכשווי" מגושם ומאוד לא מפותח) ולכן הוא לא צריך לעבוד. התחביבים העיקריים שלו הם רכיבה על אופניים וגידול שבלולים בחממה – יצורים שישמשו כאביזרים עם פוטנציאל דרמטי לא ממומש, וכדימוי ביזארי למיניות האנושית.
בין ויק לאשתו היפה והצעירה מלינדה (דה ארמס) מתקיים הסדר מפוקפק. לנגד עיניו היא מפלרטטת, ובהמשך אף בוגדת, עם שלל גברים מתחלפים. הוא, מטעמים שנותרים אמביוולנטיים, לא מנסה לעצור בעדה באופן ישיר, אלא צופה מהצד בזעף. מהר מאוד מתעורר החשד שהוא נוקט גם בצעדים אקטיביים להביע את מורת רוחו. הסרט מתחיל כשההסדר בין השניים כבר בוסס ואיננו יודעים מה מידת ההסכמה ההדדית בדינמיקה המינית האפלה. אחד מהמכרים הקודמים של האישה כבר נעלם, והחשדות הרווחים בקרב המעגל החברתי הן שלויק הייתה יד בדבר, אבל לא נראה שלמישהו זה מפריע יותר מדי. הוא עצמו רק מלבה חשדות אלו כשהוא מבהיל את ג'ואל (ברנדן סי. מילר), הגבר הראשון והמטומטם למדי שאיתו מלינדה מתחילה בסרט, ומספר לו שהוא זה שרצח את המאהב הקודם של אשתו. האם זו התבדחות מרושעת של גבר שאינו מסוגל לעצור את אשתו, או שזו הודאה של פסיכופת? למערכת החברתית נכנסת דמות של תסריטאי הוליוודי בשם דון ווילסון (טרייסי לטס), שלא רק חושד בויק אלא פועל כדי להוכיח את אשמתו בדרך שמניעה את העלילה.
מעשיה של מלינדה אינם נעלמים מהזוגות האחרים החולקים את אותו מעגל חברתי. חבריו של ויק מנסים בזהירות להתערב אך נראה שלויק יש מחשבות משלו. כשהייסמית כתבה את הספר גירושים היו דבר פחות טריוויאלי, 65 שנים קדימה ונראה שהתסריט היה צריך לספק סיבה או לכל הפחות התייחסות, מדוע גירושים אינם עומדים על הפרק.
השילוב בין הדינמיקה הפנימית והאפלה של זוג נשוי והעיסוק (הלא מפותח) באלמנט הבדיה מזכיר את "נעלמת" (2014), סרטו המורכב, המוצלח והמעניין הרבה יותר של דייויד פינצ'ר. נקודה נוספת המשותפת לשני הסרטים היא נוכחותו של אפלק בתפקיד הבעל המתייסר.
לא ניתן לפרט כיצד מתפתחת העלילה ומה מתגלה, אך אפשר לומר שהסדקים הופכים לשברים, והשברים לקירות שמתפרקים. ככל שהסרט מתקדם, העניין בו גובר, לא בגלל המבנה המתהדק, אלא דווקא בגלל שהסרט הופך למגוחך ומשעשע יותר. לחובבי סרטיו של ליין משנות ה-80 זה עשוי להספיק.
אפלק מפגין משחק מוגבל למדי. עם גוף חסון וגבוה של "באטמן", והפרש יחסית צנוע של 14 שנים בינו לבין ארמס, זוהי דינמיקה מאוד שונה מזו שהייתה בין טרֶנטיניאן והופר (עם הפרש של 24 שנים מאוד מורגשות ביניהם). דה ארמס, שבג'יימס בונד האחרון משכה לא מעט תשומת לב בהופעה קצרה ורבת חן, אמורה ומצליחה להיות הלטינית הפרועה, המפתה והבוטה בשלל שמלות צמודות. חרף חולשותיו הניכרות של הסרט היא יוצאת ממנו יחסית בסדר (ליין אולי לא פמיניסט גדול, אבל שחקניות קיבלו תפקידים מוצלחים בסרטיו). לא נפגעה הציפייה לכיכובה ב"בלונדינית" הסרט של הבמאי אנדרו דומיניק, שאמור לצאת השנה ולהיות טיפול נועז ושאפתני בביוגרפיה של מרילין מונרו.
