השם פיל טיפט לא בהכרח מוכר לכם, אבל בתעשיית הקולנוע האמריקנית הוא מהדהד כבר יותר מארבעים שנה ומתקבל בהערצה של רבים. אמן האפקטים החזותיים נחשב לאחד מהאנשים שהשפיעו יותר מכל על הוליווד כפי שאנו מכירים אותה היום. הוא עיצב חייזרים וחלליות עבור סרטי "מלחמת הכוכבים" של ג'ורג' לוקאס, רובוטים מהלכים ב"רובוקופ" של פול ורהובן, דינוזאורים עבור "פארק היורה" של סטיבן ספילברג, ואנשי זאב בסאגת "דמדומים"; וכך תרם לעיצובו של הקולנוע המסחרי בעידן שוברי הקופות. במהלך הקריירה הארוכה שלו, טיפט זכה בשני פרסי אוסקר (היה מועמד לאוסקר חמש פעמים בסך הכל), ושני פרסי אמי. סיבה אמיתית לגאווה.
אולם למרות פריצות הדרך, ההצלחות הקופתיות והפרסים, ההישג הגדול ביותר מבחינת טיפט בן ה-70 היא השלמת היצירה האישית שלו Mad God. שלושים שנה אחרי שהתחיל לעבוד עליה בסטודיו שלו, הסרט המיוחל סוף סוף יצא לעולם, והוא מדהים כפי שהוא מגעיל, מהפנט כפי שהוא מטלטל.
Mad God - טריילר
Mad God הוא יצירת אנימציה ייחודית, אפלה מאוד, בוטה ונועזת במיוחד. לא משהו שתרצו להראות לילדיכם וטיפט עצמו ממש לא ממליץ על כך. לא מדובר על סרט אנימציה מהסוג שהתרגלנו אליו מתאגיד דיסני, אולפני לייקה או סטודיו ג'יבלי. אין פה דובוני אכפת לי, מיניונים או דמויות אנימה מתוצרת יפן. טיפט יוצר סיוט בלהות שמתמשך ומתמשך ומעמיק וחודר מתחת לעור. ופוצע אותו. הוא מתנחל בקרביים של הצופה וקורע אותם מבפנים - כמעט מילולית. זה הכי רחוק ממה שהורגלנו אליו בלהיטי האנימציה של פיקסאר. אין פה לא צעצוע, וגם לא סיפור. למעשה טיפט מתעקש שלא צריך בכלל סיפור בשביל ליצור קולנוע. כמי שהגיע לתחום מלימודי אמנות אי שם בשנות ה-70, הוא כמעט ומתריס כנגד הדרך בה נהוג לעשות סרטים בהוליווד.
עוד בערוץ הקולנוע:
"נמאס לי לעבוד על סרטים מודרניים. 'גברים בחלל' היה האחרון שנהניתי ממנו. משם הכל הידרדר, לכולם", טיפט הסביר בריאיון למגזין "פוליגון" אחרי הבכורה העולמית לסרט בקיץ בפסטיבל לוקרנו בשוויץ. "הכל יותר מדי סכריני בשבילי. יותר מדי הוליווד. הכל מאותו בית גידול, וזה ממש לא מעניין אותי. קולנוע הפך למאוד משעמם, זה הכל כסף. זה לא קשור לכישרון, לא קשור לאמנות, זה רק תאוות בצע והדרך האמריקנית. זה קוקה קולה, ורק לצבור כמה שיותר ממון כתגמול למשאבים העצומים שלך. לעשות עוד כסף, ועוד זבל".
Mad God לא יוקרן בבתי הקולנוע, הוא בוטה ומורכב מדי, אבל הוא כן מעורר הדים בקרב אוהבי קולנוע אדוקים וחובבי אתגרים, שציפו להשלמת הסרט שנים. חלקם אף זכו לצפות בו בסבב הפסטיבלים היפה שעשה (אני זכיתי לצפות בו, פעמיים, בפסטיבל סלוניקי האחרון ואני מייחל לכך שגם לקהל הישראלי תהיה הזדמנות לחזות בו). בלי סיפור מובנה, או דמויות מוגדרות, כל מה שניתן לעשות כדי לתאר את הסרט בפני מי שלא צפה בו, זה לספק הקשר ליצירה יוצאת הדופן הזו אשר מתרחשת כל כולה במעין גיהינום אינסופי שופע זוועות בלתי נדלות. כמו "התופת" של דאנטה אליגיירי, כך אנחנו נעים פנימה אל לב המאפליה החשוכה, המדממת והקשה מנשוא. אכזריות חסרת טעם או כוונה. ובמקרה זה היא באמת כזאת. אין עלילה ולכן גם אין הסבר או היגיון. טיפט דוחף אותנו עד לקצה גבול היכולת שלנו. כמה דם, יזע ומיצי קיבה אנחנו יכולים להפיק בתגובה למראות על המסך, שהם מפתים כפי שהם מזעזעים. וכולם מתממשים לנגד עינינו באנימציית סטופ-מושן ולייב אקשן. מציאות סוריאליסטית במקום ריאליסטית.
כפי שאפשר אולי להניח משם הסרט, הוא עוסק באלוהים זועם, ובמידה רבה יש פה ביטוי של חרון אפו של היושב במרומים, או שמא בירכתי השאול. קשה לדעת. הסרט נפתח בציטוט מתוך ספר ויקרא. "וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם - וְהֵבֵאתִי מֹרֶךְ בִּלְבָבָם, בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיהֶם; וְרָדַף אֹתָם, קוֹל עָלֶה נִדָּף, וְנָסוּ מְנֻסַת-חֶרֶב וְנָפְלוּ, וְאֵין רֹדֵף. וְכָשְׁלוּ אִישׁ-בְּאָחִיו כְּמִפְּנֵי-חֶרֶב, וְרֹדֵף אָיִן" (ויקרא כ"ו, ל"ו). דברים כתובים אלו מתוך המקרא הם הביטוי המילולי היחיד בטריפ המתמשך אליו מושכת היצירה בעוצמתה הוויזואלית והקולית. למסע אל תוך התופת לוקחת אותנו דמות מסתורית המכונה "המתנקש". הוא עוטה מסיכת גז, קסדה ומעיל ארוך, חודר לבניין עצום ממדים, דמוי מגדל בבל, ובעזרת חבל הוא משתלשל פנימה אל המבנה האפל. ואנחנו איתו.
התנועה התמידית של המתנקש מניעה גם אותנו, ומנקודת המבט שלנו אנחנו חוזים בזוועות מסביב במה שאפשר להגדיר כמטחנת בשר בלתי פוסקת. זוועה בהשראת הציירים הסוריאליסטיים הירונימוס בוש ופיטר ברויגל. מפלצות מגעילות למראה תוקפות זו את זו, אברי גוף קטועים, קרביים חשופים, ניתוחים פתוחים ביצורים חסרי אונים וצבא של "אנשי זבל" כפי שמכנה אותם טיפט, ישויות דמויות אדם אבל ללא פנים או נשמה, והן מבצעות פעולות מחזוריות חסרות תכלית. הם כביכול עובדים עבור מישהו, אבל לא ברור למי ולא ברור לאיזו מטרה. העיקר שהם עובדים, ומקפחים את חייהם בתאונות כאלה או אחרות. המתנקש שמעוצב בסגנון סטימפאנק (תת-סוגה של מדע בדיוני) מייצג ככל הנראה את עוצמתה של הטכנולוגיה המתקדמת, הקרה, המתכתית. ואפשר להבין שמטרת משימתו היא הרחבת מפעל המוות העצום הזה. בעזרת מפה מתפוררת, בה הוא מציץ מדי פעם, הוא חותר להגיע לאתר הרגיש ביותר, בו יוכל להטמין פצצה שברשותו. אלא שבשלב מסוים הוא עצמו הופך להיות קורבן לכאוס המוחלט השורר במקום.
גיבורנו האנושי חסר הפנים הופך לפונדקאי למפלץ גועלי וחלקלק. בדרך ללידתו הלא טבעית מתוך בטנו של המתנקש, הקרביים שלו מתרוקנים ואברי הגוף הפנימיים מושלכים על הרצפה. אלו מראות מזעזעים ונוזליים מאוד. לעיתים צריך לעצור לרגע ולהיזכר שמדובר בחתיכות פלסטיק, גומי וחומרים אחרים מסניף האופיס דיפו הקרוב לביתו של טיפט. ממש לא בשר ודם. מכאן ואילך מתעצמת מלחמת הכול בכל, המפלצות והיצורים תוקפים אחד את השני, אוכלים זה את זה, נוברים זה בזה. כמו ב"תופת" של דאנטה או ברעיון החזרה הנצחית של ניטשה, הזוועה היא מעגלית ומתמשכת. ואנחנו בתוכה. בתוך הערבובייה הנרטיבית הזו משתלבת גם סגסוגת סגנונית. לתוך טכניקת הסטופ-מושן המסורתית מתמזגות אנימציה מודרנית ולייב אקשן. דומה כי המערבולת הזו יוצאת מכלל שליטה, וכך הבלבול, שאט הנפש וקיבולת המידע של הצופים. יהיו צופים שיפרשו מחוויית המסע הקולנועי המסויט, אבל אלה שישרדו ימצאו הנאה במה שייראה להם טריפ הזייתי מטורלל. זהו תגמול הולם מהסוג שקשה לקודד ולפענח, אבל נשאר איתך בלב, בראש, בכיס המרה ובתריסריון.
אפשר להבין מדוע אף אחד בהוליווד לא היה מעוניין לתמוך ב-Mad God. עם כל הכבוד ליוצר ותהילתו הנוצצת, הסרט הזה בלתי ניתן לשיווק למטרות מסחריות. וטיפט עצמו מעולם לא התכוון שהוא יהיה כזה, וגם לא בנה עליו כמקור הכנסה. מכיוון שבכל זאת היה עליו להתפרנס, הוא הציע את שירותיו לאולפנים הגדולים ולהפקות אדירות התקציב שלהם. את טבילת האש ההוליוודית שלו עשה ב-1977 כשעיצב את משחק השחמט הגלקטי של צ'ובאקה ב"מלחמת הכוכבים". לוקאס ראה כי טוב ומינה אותו לעמוד בראש חברת האפקטים שהקים ILM. טיפט המשיך לתרום למורשת של מלחמת הכוכבים כשיצר את החייזר טונטון ואת הרובוטים האימפריאליסטים המהלכים ב"האימפריה מכה שנית" ב-1980. הוא זכה באוסקר של כבוד לתרומה אמנותית בקולנוע על פועלו בסרט השני בסאגה, ואז הניח ידיו בשנית על הפסלון המוזהב ב-1983 בקטגוריית האפקטים החזותיים בעקבות עבודתו על "שובו של הג'דיי" (במהלכה יצר בין השאר את ג'אבה דה-האט). כאחראי אפקטים מטעם ILM, תרם מכשרונו ל"קוטל הדרקונים", "אינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור", "הווארד הברווז", "ווילו והנסיכה" וסרט הטלוויזיה "הרפתקת האיווק" עליו זכה באמי. הוא פרש מתפקידו ב-1984 והקים סדנת אפקטים משלו - סטודיו טיפט, איתה השתלב בהפקות סרטי "רובוקופ" ו"גברים בחלל". אחרי שיצר בעצמו סרט קצר בשם "חיה פרהיסטורית", טבעי שיוזמן לעצב את הדינוזאורים בסדרה "דינוזאור!" עליה זכה באמי שני, ואחר כך ב"פארק היורה" (עליו היה מועמד לאוסקר).
הפרויקטים ההוליוודיים הללו פרנסו את טיפט, אבל ממש לא סיפקו את חדוות היצירה שלו, ומפה התחיל המסע שלו אל Mad God למימוש החלומות, או שמא הסיוטים שלו. בריאיון לפוליגון הוא סיפר כי הרעיונות נשאבו מתוך מהדורות החדשות לאורך השנים. "יש המון מהירונימוס בוש וברויגל בחדשות בכל יום", אמר, "אנחנו חיים במצב של חרדה גדולה, כולנו, עם כל החרא שקורה. הכל מגיע מתוך הצייטגייסט. אתה אפילו לא חושב על זה, זה כמו לנשום. זה העולם בו אנחנו חיים. אני די השלמתי עם העולם והאנשים שבו. אני מאוד מיזנטרופ. אין לי כל תקווה לאנושות, וזה מרכיב די גדול בסרט. אני פשוט לא רואה אותנו שורדים לנצח. נהיה ברי מזל להיות פה בעוד אלף שנה".
6 צפייה בגלריה
מהפנט, אבל אפשר להבין מדוע אף אחד בהוליווד לא היה מעוניין לתמוך בסרט. מתוך הסרט Mad God
(יח"צ)
טיפט מספר שלא פעם תהליך העבודה המתמשך והמקוטע על Mad God הרגיש כמו אלף שנה. אבל הוא לא יכול היה להקדיש את כל זמנו לתשוקה האמיתית שלו, ולכן הוא נעשה בין משימות בשכר, בין חלטורה אחת לאחרת. וכך, אחרי יום עבודה הוקם דגם בלילה אחד, יצור חדש נברא מבובת ברבי אחרי שופינג בחנות צעצועים או בשוק הפשפשים המקומי. פה סצנה בסטופ-מושן, שם צילום בלייב-אקשן של אחות לא רחמנייה עשר שנים אחרי; או יצירה של נמלים טורפניות באנימציה דיגיטלית עשרים שנה אחרי, ולבסוף שילוב של הכל לסרט אחיד שעומד בפני עצמו (מלכתחילה הפרויקט היה אמור לצאת במתכונת של שלושה סרטים קצרים נפרדים, אולם לבסוף הורחב והועמק לכדי גרסה אחת של 80 דקות כפי שהוצגה השנה בפסטיבלים).
"אני לא נוטה להמציא את הגלגל, אבל זה משהו שנאלצתי לעשות לא פעם בעבר", אמר טיפט. "בכל פעם שהטכנולוגיה משתנה, הכל משתנה, כך שעליך ללמוד דברים מחדש. אבל מה שיש לנו כאן הן טכניקות מאוד ישנות שהטכנולוגיה הדיגיטלית איפשרה לנו לעשות בהן שימוש יותר בזול". אולי זה עניין של יכולות כלכליות או אולי התרסה כלפי עסקי הקולנוע בהוליווד, ואולי פשוט מכיוון שהוא מודע לכך שהקהל הטבעי לסרטו מאוד מצומצם - כך או כך, טיפט הותיר את תהליך היצירה של Mad God על אש קטנה ובעלויות מזעריות. הוא נעזר בסטודנטים ואנשי צוות שעבדו בהתנדבות בשלבים שונים של הפרויקט, ובשלב מסוים יצא בקמפיין מימון המונים כדי להשלים את המסע בעודו בחיים. עתה התינוק שלו יוצא לעולם אחרי היריון ארוך כל כך, בניתוח קיסרי לא טבעי ומדמם (כמו באותה סצנה גועלית מתוך הסרט), חזיון הבלהות שלו הופך לפומבי. פומבי, אבל לא מסחרי. וטיפט בסדר עם זה. את שלו הוא עשה.
