במותחן המדמם החדש שלו, "בריכת האינסוף", משלב הבמאי ברנדון קרוננברג מגוון נושאים ורעיונות שונים: סקס, סמים, עינויים ורציחות, נהנתנות של תיירים מערביים, וגם תככים ומזימות באתר נופש מהזן של "הלוטוס הלבן". אבל הצופים חדי העין שנכחו בהקרנת הבכורה של הסרט בפסטיבל סאנדנס, וגם אחרי יציאתו לאקרנים בארצות הברית בסוף השבוע האחרון, הבחינו בקטע קצרצר ומוזר בו צצים לרגע דמויות של יהודים חרדים לבושים שחור, בעלי פאות מסולסלות, חובשי שטריימל, ועם אף ארוך דמוי פינוקיו המודבק לפרצופם. בלי קשר ישיר לעלילה, ולכאורה ללא הקשר הגיוני. הקטע המדובר שאורך שניות ספורות מעלה תעלומה: מה הביא את הקולנוען הקנדי, בנו של הבמאי היהודי המהולל דייויד קרוננברג, לשבץ בסרט את דמויות החרדים הגרוטסקיים?
צופים יהודים עלולים להרגיש נבוכים ואף זועמים אל מול הקטע הקצרצר, הכמעט מקרי הזה, שנראה כאילו נשלף מקריקטורות נאציות. אבל קרוננברג מבהיר שהזיקה האנטישמית המובהקת פה באה לשקף תפיסה גזענית וקולוניאליזם תרבותי נגדם הוא יוצא בסרטו. "במובנים רבים הסרט מדבר על דחפים אלימים מודחקים בחברה אשר פורצים איפה שיש אנשים שמותירים אותם ומעודדים אותם. אני מניח שחשבתי על מה שמתרחש לאחרונה בארצות הברית", הוא אומר ל-ynet ומדבר על ההשראה שקיבל מהקרנבל האנטישמי הנודע לשמצה בעיר אאלסט בבלגיה, המציג יהודים כגנבים ואף כחרקים. "התלבושות עצמן מבוססות על אלה שרואים באאסלט, הפסטיבל שדובר עליו בחדשות בשנים האחרונות בגלל התחפושות והבמות הנעות האנטישמיות שהם חלק מהבידור שמציע הפסטיבל".
"בריכת האינסוף" (Infinity Pool) הוא סרטו הארוך השלישי של ברנדון קרוננברג בן ה-43, שהולך במסלול היצירתי פורץ הדרך של אביו אמן האימה ונמשך לקולנוע של דימויים מזעזעים וגותיים. הסרט הראשון שביים, "אנטי-ויראלי" (2012), הוקרן בפסטיבל אוטופיה בתל אביב. מותחן האימה שלו Possesor מ-2020 זכה להערכה רבה, בין השאר בגלל הופעתה של אנדריאה רייזבורו. בסרט הנוכחי, הוא עולה דרגה מבחינת הליהוק ומשתף פעולה עם אלכסנדר סקארסגארד ומיה גות, שהפכה לאחרונה לכוכבת גדולה בז'אנר האימה. מיד אחרי הבכורה בפארק סיטי שביוטה, המותחן עלה בבתי הקולנוע בארצות הברית בהפצה מסחרית של חברת "ניאון" המצליחה, שעמדה גם מאחורי סרטו האחרון של קרוננברג האב "פשעי העתיד".
העלילה מלווה סופר כושל בשם ג'יימס פוסטר (סקארסגארד) שמגיע לחופשה עם אשתו האמידה אמילי (קליאופטרה קולמן) במדינת עולם שלישי דמיונית, המתנהלת כדיקטטורה פשיסטית אלימה שכלכלתה מתבססת על תעשיית התיירות. השניים פוגשים זוג תיירים אחרים, שמוצאים בסופר עניין מיוחד בגלל כשרון הכתיבה שלו ובעיקר בגלל המראה המרשים שלו. כששני הזוגות יוצאים לבילוי משותף על חוף ים מחוץ לאתר הנופש בו הם שוכנים, הם מסתבכים וג'יימס מוצא עצמו ברשות המשטרה המקומית המושחתת. מכאן ואילך העלילה הולכת ומסתבכת כשג'יימס מגלה כי זרועות החוק במדינה מצאו, מבלי לספיילר יותר מדי, דרך מקורית לפעול נגד מבקרים זרים שסטו מדרך הישר ולהענישם בלי לגבות מהם מחיר על פשעיהם. כל זאת בגלל ההישענות של הכלכלה המקומית על תעשיית התיירות.
כתבות נוספות במדור קולנוע:
התעלול החוקי הערמומי, המגובה בטכנולוגיית שכפול ייחודית, נועד לקדם פעילות נופש עבור התיירים המשתכנים בריזורט, ושמעוניינים בקצת יותר מהפינוקים הרגילים שהוא מציע. הם משתעבדים לפורקן סאדיסטי חסר רסן ומתענגים על הפשעים הנוראיים ביותר: שוד, אונס ואלימות. כל זאת מבלי לשלם עליהם מחיר. גם ג'יימס נסחף עם הפיתויים הללו, וחובר לקבוצה של תיירים מבוגרים ומשועממים עוטי מסכות גרוטסקיות, ובראשם אישה צעירה ומושכת (מיה גות). יחדיו הם יוצאים למסיבה חסרת גבולות של מין ורצח. בלי ענישה, או הרתעה, הם נהנים מהאפשרות להתעלל בתושבים מקומיים כאוות נפשם, ללא נקיפות מצפון. כשאלו מתחילות לצוץ אצל ג'יימס, הוא מנסה להימלט ולחזור הביתה, אבל מגלה שהוא לכוד בסבך של התת-תרבות העבריינית הנהנתנית שאליה הצטרף.
הקטע שבו מבליחות לרגע הדמויות של היהודים החרדים מגיע לקראת סיום, כשג'יימס עוזב את הריזורט ויוצא לשדה התעופה של המדינה הדמיונית. הוא מסתכל סביב ומבחין מרחוק בשלושה חסידים לבושי שחורים שבמרכז פרצופם אפים ארוכים דמויי פינוקיו בצבע ורוד. שתיים-שלוש שניות לאחר מכן, הוא ממשיך בדרכו. על פי קרוננברג, זוהי התייחסות נוספת לאורך הסרט, שלישית במספר, לאופן שבו תעשיית התיירות העולמית מאמצת מאפיינים תרבותיים אקזוטיים כדי להסב עונג מזויף ללקוחות משלמים מחו"ל. תחילה שני הזוגות יוצאים לארוחה במסעדה סינית יוקרתית, שבה מלצרים מקומיים מתלבשים כאסיאתיים כדי לבדר את האורחים. בהמשך, הם משתלבים במופע הווי ובידור בסגנון בוליווד. הקטע שבו מופיעים החרדים נועד, לטענתו, להמחיש את אותו קו רעיוני: ניצול תרבותי וולגרי כנופש אקטיבי מזויף.
"הסצנה במסעדה הסינית הייתה משהו שחוויתי בעצמי בריזורט, כשחברי הצוות, לבנים כולם, לבשו תחפושות האלווין בדמות גברים סיניים סטריאוטיפים", נזכר קרוננברג. "זה זכור לי כמשהו שהשתלב כאילו בפסיכולוגיה של אתרי נופש, בין השאר כי זה היה סוג של בידור אנכרוניסטי ביותר, אבל גם בגלל שאותם מקומות מרבים להציע לאורחים גרסאות דומות של מוצרים תרבותיים שאמורים לשקף את המדינה מתוך עדשה של בידור תיירותי. רציתי לשלב בסרט את הקו הרעיוני הזה: המסעדה הסינית, הריקודים ההודים, ולבסוף התחפושות היהודיות. מהצד היהודי, זה היה הגיוני שהריזורט בסרט יאמץ תפיסות אנטישמיות. ולו רק בגלל שהוא מתנהל במדינה אוטוריטרית, ואוטוריטריות הולכת יד ביד עם אנטישמיות".
