רוג'ר דלטרי, הסולן של The Who, אמר לא מזמן באיזה ריאיון שללהקה שהוא מוביל כבר יותר מ-55 שנה אין היום שום סיבה להוציא אלבומים חדשים. פחות כי אין לו או לפיט טאונסנד כוח או חשק לכתוב ולהקליט אותם, ויותר מכיוון שהקהל שלהם ממילא מעוניין לשמוע את החומרים הישנים שהוא מכיר ואוהב כבר עשרות שנים. דלטרי אמר בקול ברור את מה שהרבה סולנים של הרכבים ותיקים קצת מתקשים להודות בו בפומבי - הפער העצום המתקיים בין הצורך (וגם הרצון) של מוזיקאים וותיקים להמשיך ליצור, לבין מה שחלק הארי של הקהל שלהם מצפה מהם.
דייב גהאן ומרטין גור מדפש מוד חושבים קצת אחרת מדלטרי. ולראייה, שש שנים אחרי האלבום האחרון והלא ממש מוצלח שלהם Spirit, יש להם עכשיו אלבום חדש ונהדר בשם Memento Mori, שצפוי לשמח את המעריצים הוותיקים שלהם (וגם בישראל יש כידוע לא מעט כאלו) - בהנחה כמובן שאלו אכן ירצו להגיע אליו, ולא רק להיתקע שוב על עוד איזה פלייליסט שבלוני המורכב ממיטב הלהיטים של הרכב הסינת'פופ האגדי.
דרישות שלום עדכניות מלהקה שמילאה פעם תפקיד חשוב בחייך היא מאורע חיובי בדרך כלל. אבל ייתכן שלפחות במקרה של דפש מוד של אביב 2023, המילה "לשמח" אינה במקומה. למרות האלבום החדש והמאוד טוב שלהם, אין לשני אלו שנמצאים בהרכב החשוב הזה יותר מדי סיבות למסיבות כרגע. כזכור, לפני כעשרה חודשים גהאן וגור נפרדו במפתיע מאנדרו פלטשר, הקלידן הוותיק של הלהקה ואחד ממייסדיה. גם שם האלבום – שאולי יזכיר לכמה מילדי אור הירח במיל' את האלבום של אביב גפן מלפני 20 שנה, שאותו הקדיש לסבתו שנפטרה אז - לא בדיוק מרמז על סט מרים.
הביטוי הלטיני עתיק-יומין "ממנטו מורי" נועד להזכיר לאדם החי שזמנו על פני האדמה הוא קצוב. על מנת להמתיק במעט את הבאסה מהקץ המתקרב של כולנו, נהגו הרומאים להוסיף המלצה מנחמת בדמות "קרפה דיים" ("חיה את הרגע" בתרגום חופשי). ה-Memento Mori של דפש מוד משלב בין שתי המימרות המשלימות האלו. צמד הגימ"לים בהחלט מתגעגע לפלטשר, אך למרות התוגה האופפת את האלבום – שמתחילה מהעטיפה הקודרת שלו –
השניים הבינו שצריך להמשיך הלאה. המוות הטרי של פלטשר אומנם ממסגר רבים מ-12 השירים שמרכיבים את האלבום החדש, אך העבודה עליו החלה בזמן פגרת הקורונה, כשהקלידן המנוח עוד התהלך בינינו. עם זאת, פלטשר לא השתתף באף אחד מהקטעים שנכנסו לבסוף אל המוצר המוגמר.
דפש מוד יודעים להתגבר על עזיבות טבעיות – וגם לא טבעיות - של חברי מפתח בהרכב. הם עשו זאת בתחילת דרכם כשווינס קלארק המייסד נטש אותם כדי להקים את ההרכב יאזו. הם עשו זאת בהמשך, כשהחליטו לגייס את במקומו את הקלידן אלן וויילדר שהיה איתם ברגעים הגדולים שלהם מסוף האייטיז ותחילת הניינטיז, עד שגם לו נמאס ב-1995. והם עושים זאת גם עכשיו, כשהטריו שרץ כמעט שלושים שנה ביחד הפך בעל כורחו לדואו.
אלא שגהאן וגור לא לבד כאן. לאלבום המוצלח הזה יש עוד שני הורים שתרמו לו רבות, בין אם בהפקה ובין אם בנגינה. הראשון הוא ג'יימס פורד, איש הלאסט שדואו פאפיטס ומפיק מוכשר שעבד בין היתר עם ארקטיק מאנקיז, פלורנס אנד דה מאשין, גורילז, קיילי מינוג ופט שופ בויז. עבור פורד, שנהנה לשלב בהפקותיו סאונדים אייטיזיים שדפש מוד היו בין המנסחים הבולטים שלהם, העבודה המשותפת עם גהאן וגור פה היא מין סגירת מעגל מתבקשת, ועוד כזו ששני הצדדים יוצאים נשכרים ממנה. השנייה היא מרתה סלונגי האיטלקייה - עוד אחת שמבינה דבר או שניים בערבובים בין רוק אלטרנטיבי לבין אלקטרוניקה, ועבדה בין היתר עם ביורק ופרנק אושן.
בעזרת צמד המפיקים האלו גהאן גור רושמים לאורך 50 הדקות שמרכיבות את Memento Mori הישג כפול. מחד, הם מצליחים לעדכן פה ושם את הסאונד המוכר שלהם – אבל לא במידה שירחיק מהם את הקהל הוותיק. מאידך, הם בהחלט הצליחו לנפות פה את המשקל העודף והיומרנות שנלוו לרבים מהאלבומים המאוחרים והלא מספיק אחידים שלהם. המסקנה העולה משלושת סשני ההאזנה – ובעת כתיבת שורות אלו אני מתקרב לקראת סופו של הרביעי - היא שהוא האלבום הכי טוב של דפש מוד מאז Ultra ב-1997. Ultra המאוד אלקטרוני היה הקאמבק הראשון של ההרכב שהפך בראשית הניינטיז למופע אצטדיונים מבוקש, והגיע לאחר תקופת שפל וההתמכרות לסמים כבדים של חלק מחבריה, שבהלכה לא היה ברור אם דפש מוד יכולה להמשיך יחד. הקאמבק הנוכחי, המלווה בסיבוב הופעות עולמי (שלא יעצור אצלנו), מגיע לאחר שהם קמו מהשבעה על חברם הטוב - ובחרו בחיים המוזיקליים מחדש.
הסינגל הראשון שיצא מהאלבום, Ghosts Again, שלווה בקליפ שחור-לבן יפהפה שרפרר ל"חותם השביעי" של אינגמר ברגמן, היה בדיעבד הפרומו לאלבום גדול באמת של דפש מוד, שהצליח להחזיר את ההרכב לימי השיא של Violator. למרות שהוא אחד מהשירים הכי טובים שיצאו השנה - וגם כאן הוא ניצב מעט מעל ליתר לחבריו לאלבום - Memento Mori הוא אסופת שירים משכנעת וחפה מנפילות, ולא אלבום של להיט בודד שלצידו 11 פילרים.
כמו בכל אלבום טוב של דפש מוד, גם זהו תקליט שעוסק באובדן גדול אבל מוצא את הדרך אל הנחמה שבגאולה. People Are Good למשל, זורק גם הוא לימי הזוהר של Violator. גם ל-Never Let me Go היפה, עם הגיטרה של גור, יש פוטנציאל להרים כל אצטדיון שאליו יגיע הצמד הקיץ. Soul With Me היא בלדה נהדרת שמזכירה במשהו את מה שאלכס טרנר עושה כל כך טוב בארקטיק מאנקיז. ואם במחוות ובהשפעות ההדדיות עסקינן – אז Caroline's Monkey – עוד אחד מהרגעים היותר טובים פה – משלב יפה בין שירה אפלה ומדודה של גהאן שהופך לרגע למין ניק קייב, ושר על מהלכי קלידים ובס שזורקים קצת לניו אורדר המוקדמת.
אין הרבה הרכבי-על שידעו לקום מהקרשים ולרשום הישגים שכאלו. דפש מוד של Memento Mori עושים זאת כעת בפעם השנייה בקריירה הארוכה שלהם. מבין 15 האלבומים שההרכב הוציא ב-42 השנים שבהן הם מקליטים יחד, החדש והנהדר שלהם מדורג במקום טוב בחמישייה השנייה. אז במקום לטחון שוב את Just Can't Get Enough או את Enjoy the Silence, תנו צ'אנס ל-50 הדקות הטריות האלו של דפש מוד, הנפרשות בין My Cosmos Is Mine הפותח לבין Speak to Me המרטיט. זהו אלבום נהדר שיזכיר לכם – עם חיוך ודמע – למה התאהבתם פעם בדפש מוד, ומדוע כדאי לחדש את הנדרים הישנים ביניכם לבינם.
