בשנה הבאה תתווסף קטגוריה חדשה לאוסקרים, לראשונה מזה 20 שנה. אבל בניגוד לציפיות של רבים, זו לא תיוחד לאיש או אשת הפעלולים הטובים ביותר אלא לליהוק, עניין חשוב כשלעצמו. ההכרזה הזו, והאכזבה שהיא הנחילה לציבור לא מבוטל בתעשיית הסרטים בהוליווד, מעידה על כך שאמנות הפעלולנים מתקשה לזכות בחשיבות שהיא ראויה לה, עוד מראשית ימי הסרט. אמנים שידעו איך ליפול, לזנק, לבעור, לדהור ומה לא, ויצרו כמה מהרגעים המסעירים בתולדות הקולנוע. הקולנוע בתורו גמל לאנשים האלה: "איוול קניוול" (1971) על הפעלולן המיתולוגי שהתמחה בקפיצות אופנועים; "הופר" (1978) שבו גילם ברט ריינולדס כפיל מזדקן; "הכפיל" (1980), יצירת המופת של ריצ'רד ראש על צעיר במנוסה מהמשטרה שנקלע לסט מהגיהינום ונשכר לשמש בו בתפקיד שבכותרת תוך עימותים חוזרים ונשנים עם הבמאי העריץ (פיטר או'טול); וכמובן "היו זמנים בהוליווד" (2019) שהציג את דמותו הבלתי נשכחת של קליף בות' (בראד פיט), כפילו וחברו הטוב של כוכב סרטי שנות ה-60, ריק דלטון (לאונרדו דיקפריו).
"הכפיל" – טריילר
(באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
והייתה גם סדרת טלוויזיה, The Fall Guy. לא סדרה זכורה במיוחד, אבל היא רצה חמש עונות (1981-1986), וכיכב בה האיש השווה מיליונים, לי מייג'ורס, בתפקיד קולט סיוורס, כפיל שהוא גם לוכד פושעים לעת מצוא. עתה מגיע "הכפיל" שמבוסס באופן חופשי על הסדרה, ובו מגלם ראיין גוסלינג את דמותו של קולט, שבתחילת הסרט חווה תאונה קשה על סט הצילומים ונאלץ לפרוש. לא לאורך זמן. האקסית שלו, ג'ודי (אמילי בלאנט), צלמת שמקבלת הזדמנות לביים סרט משל עצמה, סרט מדע בדיוני בתקציב גדול שנראה בדיוק כמו מה שהייתם מצפים לו מהוליווד של היום – זוועה – מזעיקה אותו לסייע לה. כוכב הסרט, טום ריידר (אהרון טיילור ג'ונסון, אולי ג'יימס בונד הבא), נעלם בנסיבות מסתוריות, וקולט, ששימש כפיל שלו בסרטים רבים, מתבקש לאתר אותו ובמקביל לשוב ולעבוד ככפילו על הסט, בתקווה שהכוכב יימצא במהרה.
"הכפיל", הבנתם נכון, הוא מסוג הסרטים שמבקש לספק בידור יעיל ומהנה ובה בעת להעניק הצצה אל מאחורי הקלעים של עולם הקולנוע. הבעיה היא שדבר מכל אלה לא קיים בו. הבמאי דיוויד ליץ', שרשימת הקרדיטים שלו כוללת את "מהיר ועצבני: הובס ושואו" ו"רכבת הקליע", היה בעברו פעלולן בלמעלה מ-60 סרטים, אבל לעובדה הזו אין כל משמעות בסרט. אין בו שמץ של התלהבות שמקורה בצפייה באנשים המסכנים את חייהם ונהנים מזה. חישבו על הפעלולים המלהיבים שצפיתם בהם באינספור סרטים בעבר. אף לא אחד מהם מעורר את הפיהוק נוכח ביצועיו של קולט. חמור מזה: יש משהו משעשע בכפיל שנקלע לסיטואציות "אמיתיות" שבהן הוא נאלץ להפיק את המיטב ממקצועו. ישנן כמה סצינות כאלה בסרט, שבהן קולט מגייס את ניסיונו ככפיל כדי לשרוד, אבל הן מבוימות באופן כה מסורבל עד שמידת ההנאה מהן נותרת מצומצמת.
בעיה נוספת קשורה בכימיה שבין גוסלינג ובלאנט. בטקס האוסקר האחרון השניים עלו יחד לבמה, ואחרי שורה משעשעת של עקיצות הקשורה ליריבות "ברבנהיימר", הצדיעו לקהילת הפעלולנים. הקליפ המלהיב שהגיע לאחר מכן הבהיר היטב מדוע אנשי הפעלולים העניקו לקולנוע כמה מהרגעים הזכורים ביותר בו: סטיב מקווין רכוב על אופנוע ומזנק מעל גדר ב"הבריחה הגדולה" (1963), למשל. הדינמיקה המשעשעת בין גוסלינג ובלאנט במהלך נוכחותם המשותפת והקצרה על הבמה הציעה הרבה יותר מחילופי הדיאלוגים הקלושים בסרט הזה. כן, "הכפיל" מבקש להיות גם סוג של קומדיית "סקרובול", משהו שמזכיר את הקומדיות הרומנטיות הפרועות שהופקו בהוליווד בשנות ה-30 וה-40. זו הייתה יכולה להיות הברקה לו, כאמור, הרגעים המשותפים לשניים בסרט לא היו הדלים ביותר בו. הכימיה ביניהם כל כך מסורבלת עד שהדבר האחרון שאכפת לנו הוא אם הלהבה הרומנטית תשרוד.
ומה שמשונה עוד יותר: זוהי אחת מהופעותיו הירודות של גוסלינג, שנדרש להוכיח יכולות קומיות במקום שבו הדבר לא ממש מתאפשר. למשל, כאשר הוא מנסה להימלט מ"הרעים" בעודו מסומם, או מנהל קרב הישרדות בביתו של הכוכב הנעדר. סצנות קומיות שלא עובדות הן משהו ששום פעלולן לא יכול להציל, ובמהלך הצפייה בכמה מהן שמשלבות פעולה אי-אפשר שלא לתהות מיהו כפילו של גוסלינג והאם באיזשהו שלב הסרט יחווה לו. בייאושו, ליץ' מנסה ליצור אפקט קומי באמצעות מסך מפוצל שבו מופיעים גוסלינג ובלאנט, אבל חוץ מהתמיהה לשם מה צריך את זה בעצם – אין בכך שום דבר מצחיק.
2 צפייה בגלריה
נדרש להוכיח יכולות קומיות במקום שבו הדבר לא ממש מתאפשר. מתוך "הכפיל"
(באדיבות: טוליפ אנטרטיינמנט)
"הכפיל" אינו בזבוז זמן מוחלט, בעיקר לא למי שרוצים לחוות סרט שמציע סצנות פעולה שגרתיות. אבל אם אתם מצפים לסרט שבאמת יהיה מחווה לאמני הסכנה בקולנוע – הוא ממש לא מספק את זה, וחבל. כשצפיתי בסרט נזכרתי בבמאי אחר שהיה פעלולן לפני שפנה ליצור סרטים: האל נידהאם שביים בשנות ה-70 כמה סרטים משעשעים ומצוינים עם ברט ריינולדס וסאלי פילד, "הפרחח ובת השריף" ו"הופר". אצל נידהאם יכולת לחוש את ההיקסמות מפעלולי מכוניות, וכל אחד מסרטיו כלל לפחות סצנה מלהיבה אחת שכזו. וכך אתה נותר תוהה: אם כבר עושים סרט על כפילים, מדוע הוא כל כך חיוור בהשוואה למה שהאנשים האלה עושים באמת?
