בחורף 2019 הלך לעולמו אחד הראפרים הפוריים והמסקרנים בסצנת ההיפ-הופ המקומית, יום אחד בלבד אחרי שחגג את יום הולדתו ה-30. נתנאל צ'ונה (המוכר תחת שם הבמה צ'ונהמאן) השאיר אחריו גוף יצירה מרשים שכלל לא פחות מ-7 אלבומים ואת הלב השבור של קהילת ההיפ-הופ הישראלית. אחרי ההלם על מותו המוקדם, משפחתו וחבריו מצאו אוצר: האלבום השמיני שלו, "צ'ונהלוגיה", שחיכה כמעט מוכן וספר עלילתי המבוסס על חייו האישיים.
הם החליטו להשלים את הפקת האלבום ואת עריכת הספר ולהוציאם לאור בפרויקט הנצחה מיוחד. במשך קרוב לשנתיים הם צללו אל החומרים ששכבו אצל צ'ונה במחשב, כואבים את לכתו, מתרגשים מיצירתו. היום (ראשון) יוצא לאור האלבום השמיני שלו ואולי סוף סוף היצירה שהוא עמל עליה זמן רב כל כך תצא מתוך הקהילה הקטנה והמחבקת, תגיע לכל בית בארץ ותיתן פה למי שחוו חיים לא פשוטים כמו שלו.
"היה לו מאוד חשוב לדבר על המצב החברתי, על יחסי הכוחות בעולם, על היחסים בין בני אדם ועל הכאב בחיים, אבל מתוך תפיסת עולם של חמלה ורצון להחזיר את הכוח לאנשים", מספר אברי צפנת, חבר בהרכב פלא אוזן, חבר קרוב של צ'ונה וממובילי הפרויקט. "מה שייחד את נתי זה שהייתה לו גישה בלתי מתפשרת לחלוטין על התכנים. הוא רצה להגיד הכול בצורה הכי קשה ואמיתית. שם לך בפנים את הכאב ואת האתגרים בחיים, היה לו רצון לאחד בין האנשים, לתת לחלשים תקווה, אפילו שהוא לא יכל לתת לעצמו. והחזון החברתי הזה בא לידי ביטוי במוזיקה. הוא היה דמות להערצה בקהילה".
כדי להבין על איזה חזון חברתי ואמנותי צפנת מדבר, צריך להקשיב לעומק. ההאזנה לאלבום של צ'ונה היא תהליך מאתגר שחושף חיים לא פשוטים באותנטיות בלתי מתפשרת. צ'ונה פורש באומץ אדיר ובפתיחות כמעט מצמררת את החיים שלו בבית בלי אבא, מספר על ההתמכרות הקשה לכדורים פסיכיאטריים, על התקפי הזעם והאשפוזים החוזרים ונשנים - הכי רחוק מראפ קליל על בחורות ועישונים. החברים והמשפחה שלו מספרים שמגיל צעיר היה לו נפש של אמן שרצה להפיץ אהבה ולחבר בין אנשים. בגיל 15 הוא נהג לתלות על הקירות תבניות ביצים ליצירת אקוסטיקה והחל לכתוב ולהקליט את עצמו כל הזמן, כשהוא מושפע מדמויות איקוניות בהיפ הופ האמריקני כמו טופאק שאקור ואמינם.
הם הכירו בצילומי קליפ בירושלים לשיר של פלא אוזן, ונרקמה ביניהם חברות. צפנת תמיד הרגיש שמדובר באחד הראפרים החזקים בישראל. "היו לנו המון נקודות השקה, מבחינת החזון למוזיקה, האלמנטים האנטי ממסדיים, לייצר מוזיקה שמאחדת בין אנשים", הוא מספר ומגלה שלצ'ונה היה פחד במה שמנע ממנו להופיע, עד ההופעה במזקקה בירושלים ב-2019. צפנת הזמין אותו להופיע, וצ'ונה שלרוב היה מסרב הסכים. "זה היה מטורף כשהוא עלה לבמה. נתנאל הביא לבמה חשמל. זה היה לא יאומן. זו הייתה הפעם הראשונה שהופעתי איתו".
צ'ונה היה בן בכור במשפחה עם עוד שלוש אחיות קטנות ואח קטן. הוא גדל במעלה אדומים ולמד בישיבה בירושלים. אביו נכנס לכלא בעקבות שימוש בסמים ואלימות במשפחה, לכן הכיר אותו רק בגיל 12. שנה לאחר מכן אביו נפטר אחרי מאבק במחלת הסרטן כשהוא אזוק בידיו וברגליו - זו התמונה האחרונה של אביו שנצרבה בזיכרונו. המוות של האב הוביל אותו לעזוב את הישיבה ולנטוש את הדת. אז הוא גם נחשף לעולם ההיפ-הופ והראפ, שם מצא מפלט. "היא זוכרת את הרגע שאתה לקחת רגע וברגע שבחרת להרביץ לה היא שקעה / בחיים היא לא חשבה שהיא תהיה אישה מוכה", הוא שר ב"הסיפור שלי" על האלימות בבית וגם על הטלטלה הנפשית שחווה בצבא והשימוש בכדורים פסיכיאטריים: "בצבא, הם ירקו, וזרקו, רק נתנו כדורים מרדימים 'הם ממש השתדלו'".
"גם כשהיה קשה הוא ידע לעשות מהלימון לימונדה. מסתפק במועט וצנוע", מספרת דניאלה, אחותו. "יש לו משפט בשיר 'ניקח את הכל': 'יש לי את כל הסיבות בעולם להיות עצוב / אבל אני בוחר להיות שמח בתוך המאדרפאקינג כלוב'. מה שהחזיק אותו זה המוזיקה".
המוזיקה החזיקה את צ'ונה, אבל הוא נעזר גם בכדורים פסיכיאטריים שאיזנו אותו ולימים הרסו אותו. בגלל המצב בבית, הוא נטל ריטלין מגיל צעיר, אך ההידרדרות החלה בצבא. "הייתה לנתי מחלת פרקים, היו לו כאבים בעצמות ולקחו אותו לטיפול. חשבו שזה נפשי ודחפו לו כדורים, קלונקס", מספרת דניאלה. "הייתה אפילו תקופה שנתי קרא לעצמו 'קלונקס' והוציא שירים תחת השם הזה. יש לו שיר שאומר 'הייתי ילד רגיל, הצבא הזה הרג אותי'".
הקושי בצבא, ההתמכרות החריפה והרקע הלא פשוט הביאו אותו להתקפי זעם. "היו איתו תקופות מאוד לא פשוטות, אבל עם זאת הוא הכניס המון שמחה לבית. נתנאל היה העוגן של כולנו", משתפת דניאלה. "ביום יום הוא היה אדם שמח, הוא כן רצה לחיות. הוא רצה לנצל את החיים על הצד הכי טוב. אבל הוא היה עצוב מבפנים, היה לו דיכאון שאף אחד לא הבין והיה אפשר לראות את זה רק דרך השירים שלו. לאט לאט המצב שלו הידרדר. רצינו שהוא ילך לגמילה והוא לא רצה לעזור לעצמו. במהות שלו הוא אדם מאוד רגוע ושלו, והכדורים האלה עשו אותו מה שהוא לא. והוא היה מודע לזה, הוא ידע שהוא בכלוב".
"הוא לא הצליח לשלוט באיזון הכימי של הגוף שלו", מוסיף צפנת. "הרגשות והטראומות מהילדות שיבשו אותו והציפו אותו, והוא ניסה להמציא כל מיני שיטות איך להתמודד עם החיים האלה. זו הייתה משימה בלתי אפשרית עבורו, הוא הרגיש רדוף. הוא לא האדם היחיד שדפקו אותו הסמים הפסיכיאטריים. הוא חשב שזה יאזן אותו, ויגרום לו ליצור מוזיקה. הוא היה מנסה להגיע לאיזון הורמונלי כדי לשבת ולכתוב ראפ. היה לו קולות בראש והוא רצה להשתיק אותם".
צ'ונה לא התחבא מאחורי מילים מעודנות, מסרים נסתרים או מטאפורות. את הסיפור שלו אפשר לשמוע במילותיו לפרטי פרטים. מה שהיה לו על הלב, עבר ישירות לדף, ללא פילטרים. הוא חשב גם על המוות, כתב עליו ואפילו חזה את מותו שלו. "הוא כל הזמן אמר שהוא חייב להספיק דברים כי הוא ידע שזה הולך להיות הסוף", מספר צפנת. "בשיר האחרון שלו 'עדיין במבוך' יש משפט שאומר: 'מרגיש את הנשמה שלי מרגיש את האדמה'. וזה קצת מספר על הסוף שלו. גם כשהוא היה בן 22, הוא כתב על המוות. על זה שזה ייגמר. היו לו כל מיני שירים כמו 'בדרך להירצח' או 'בדרך לגיהינום' והוא מחק אותם מהיוטיוב כי הוא אמר 'ילד שישמע שיר כזה, איזה מין מסר זה מעביר לו?'"
רגע לפני שנפטר עוד הספיק לחגוג את יום הולדתו ה-30 בחיק המשפחה. הוא היה מאוד מרוגש מהחגיגות ומהפרסום הקרוב של האלבום. באותו היום הבטיחה לו אחותו שהם יחגגו גם בנפרד. יום למחרת, המשפחה והחברים ניסו לתפוס אותו אך לא היה מענה. לבסוף, אימו נסעה אליו לבדוק מה מצבו והביאה איתה קופסאות אוכל. כשנכנסה לחדרו, הוא כבר היה ללא רוח חיים.
"הכדורים שהוא לקח היו מאוד קשים, הוא היה מאוד רזה, והוא לא אכל טוב. הוא היה יושב רק על המוזיקה ולא אוכל. הוא קיבל דום לב מהכדורים", מספרת דניאלה.
"הייתי בקשר איתו בימים האחרונים כי קבענו שהוא יגיע אליי להקלטות של השיר שלנו ביום רביעי", משחזר צפנת. "ביום שלישי התקשרתי לוודא שהוא מגיע והוא לא ענה לי כמה שעות. ובערב כשהייתי באולפן, התקשר אליי חבר להגיד שהוא נפטר. התפרקתי ברגע ששמעתי. לא חשבתי שאשכרה זה נגמר. זה היה מאוד קשה וכואב לכולנו שאיבדנו בן אדם כזה טוב וטהור. זה תפס אותי לא מוכן בכלל, איבדתי את אמא שלי שבועיים לפני וכמעט כל יום דיברנו, ידעתי שקשה לו. אבל לא ידעתי שזה הסוף".
אחרי מותו החברים הבינו די מהר שיש הרבה מאוד מוזיקה ששוכבת אצלו במחשב, אבל הם חיכו לזמן המתאים. "בפעם הראשונה שישבתי עם אמא של נתי אחרי שהוא נפטר, היא העלתה את העניין הזה שיש לו אלבום שצריך לצאת". מספר צפנת. "היא סיפרה שנתנאל השאיר מדבקה של פלא אוזן על הארון ושזה סימן שאנחנו צריכים לעשות את זה".
כמה ימים לאחר מכן, אברי הגיע לדירתו של נתי וגילה עשרות הקלטות ופרויקטים. "ישבנו משש בערב עד שבע בבוקר על המחשב המקורי של נתנאל, הורדנו כל פרויקט, לפי תיקיות, לפי טמפו של השיר, אקפלות, הכול. עברנו על כל תיקייה במחשב, מצאנו משהו בין סקיצות לשירים גמורים. התוכן של החומרים היה מרתק. לשמוע שירים של צ׳ונה שעוד לא יצאו זה כמו לראות סרט לפני כולם. אין ראפרים כאלה, זה אחד בדור".
במהלך החיפושים, נמצא גם ספר שצ'ונה כתב על חייו. "אחרי שהוא נפטר, אמא שלו מצאה דפים בכתב יד בחדר שלו, ובמחשב שלו מצאנו את הקובץ הסופי. המשפחה ידעה שהוא כותב ספר, הוא חיפש כל הזמן הוצאה לאור", מספר צפנת. "זה סיפור עלילתי בהשראת החיים שלו. יש קווים מקבילים בין הדמויות לבין החיים האישיים שלו. זה כואב לי שהוא לא קיבל את ההכרה הזאת בזמן שהוא היה בחיים".
חודש אחרי שצ'ונה נפטר ובמשך קרוב לשנתיים עבדו החברים על פרויקט ההנצחה שמתוכו יוצא לאור היום האלבום. כדי לממן אותו הם השיקו קמפיין מימון המונים שעדיין רץ. מטרת העל הייתה לערוך את הספר, ולהפיק, להלחין ולעבד את כל השירים מחדש עם הפקות מקוריות של מפיקים מסצנת ההיפ-הופ. צפנת ניהל מוזיקלית יחד עם הראפר תותי (איתמר פוליטי). בהפקה השתתפו גם איתמר בריל, אורי גואטה, צוקוש, אוריאן וגה (נינג'ה 420), אסף אשרי, פאס, תומי רותם ונבו שיראזי.
איך הייתה ההרגשה לעבוד על חומרים של נתי בלעדיו?
"העבודה על האלבום הרגישה בעיקר כשליחות ועבודת קודש", מספר אברי בהתרגשות. "זה היה לעבוד עם שערות סומרות ובכי. האלבום נפתח בהקלטה של נתי כשהוא בן שמונה חודשים ואבא ואמא שלו מדברים איתו. דגמתי את זה מקסטות שאמא שלו הביאה לי והיא לא ידעה מה יש עליהם. זה כמו להרכיב פאזל כזה, הכול מתחבר לאט לאט ופתאום גיליתי עוד דברים על נתי, דרך המשפחה. זה כואב שהוא לא כאן לראות את זה. שהוא לא כאן להופיע עם החומרים האלה. המון אנשים מחכים לאלבום הזה ומעריכים את נתי, אין שיחה על היפ הופ שהשם שלו לא עולה".
מה הוא היה אומר על האלבום?
"אני בטוח שהוא היה גאה באלבום הזה. אני מרגיש אותו בכל הגוף שלי. אנחנו גם הלכנו עם הקו המוזיקלי שלו, זה נאמן לצ'ונה. לאסתטיקה שלו. אין שום אלבום שדומה לאלבום הזה. גם הסיפור שלו שמייחד את הכול. אני לא אעיד על עיסתי וזה גם לא שלי, זה החומרים של צ׳ונה - זה האלבום הכי טוב שיצא בהיפ הופ הישראלי. נקודה".
מה נתי השאיר בכם?
"מבחינתי הוא השאיר סוג של צוואה לדגול באהבת חינם", אומרת דניאלה. "לא לשפוט אף אדם, להסתפק במועט ופשוט להיות שמח במה שיש לך. לתת תקווה לכל בן אדם, גם לאנשים השקופים, בעיקר לשקופים".
"העיניים הטובות שלו, זה משהו שאני מאמץ אליי", מוסיף אברי. "את המבט שלו לתוך הנשמה של בן אדם. הוא תמיד אמר "תהיה טוב לעצמך, תהיה טוב לאחרים". בזמנים האלה, ספציפית עכשיו, היצירה והמהות של צ'ונה ממש נחוצות. הסדר העולמי שחיינו בו ממש מתפורר והוא זקוק ליצירה מחודשת ומפוכחת".
