"כן, ראיתי אותו והוא פשוט נהדר. כולם – לכו לראות אותו, אתם תיהנו ממש. ולאלה שאוהבים את 'סיפור הפרברים' המקורי, יש שם כמה הפתעות שוות". הדובר: סטיבן סונדהיים, אחד משלושת יוצרי "סיפור הפרברים" והאיש שבגיל 91 נחשב אולי לגדול יוצרי המיוזיקלס בברודוויי, כשהגיע להתארח להופעה טלוויזיונית אחרונה בתוכנית הלייט־נייט של סטיבן קולבר בספטמבר. אם תרצו, ה"ספילברג של ברודוויי" ממליץ בחום על הגרסה הקולנועית החדשה למחזמר שלו, שביים אחד, סטיבן ספילברג האמיתי. שני הענקים, ספילברג וסונדהיים (ש"סיפור הפרברים" הייתה יצירתו הראשונה, ב־1957), הם יהודים שהגיעו לפסגות חסרות תקדים כל אחד בתחומו – והנה היצירה שמחברת ביניהם סוף־סוף.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
בסוף נובמבר הלך סונדהיים לעולמו. האורות בברודוויי כבו, ההספדים זרמו, הדמעות זלגו, ואז באותו שבוע ממש, הביקורות על "סיפור הפרברים" גרסת ספילברג – סרט שלווה בחששות מתחילת הצילומים – החלו להגיע. "פשוט נפלא", כתבו ב"אובזרבר". "קלאסיקה", הוסיפו ב"רולינג סטון". "נשען על החוזקות של המקור אבל גם מחדש אותו, וגורם לו להרגיש חדש, רענן ואפילו נועז", השתפכו ב"ניו יורק טיימס". כותב שורות אלו הצטרף גם הוא למקהלת המהללים והעניק לסרט 5 כוכבים בביקורתו בשבוע שעבר, סרט השנה מבחינתי. כולם דיברו (ועדיין מדברים) על אוסקרים: לספילברג שחגג השבוע 75 – לראשונה מאז "להציל את טוראי ריאן" – לסרט, לשחקנית המתחילה רייצ'ל זגלר שנבחרה בסיפור סינדרלה להיות מריה בגיל 16 והביסה 30 אלף מתחרות אחרות, ולאגדה נוספת שבסרט: השחקנית ריטה מורנו, בת 90, זוכת האוסקר לשחקנית המשנה מ"סיפור הפרברים" המקורי על הדמות של אניטה, שכאן מגלמת דמות חדשה ושוברת לב. ההימורים מנבאים לה סיכוי טוב לזכות באוסקר השני, ולהיות האדם הראשון שזוכה בפסלון על שני סרטים בעלי אותו שם.
ואז הגיעו התוצאות מהקופות: הקהל פשוט לא בא. בסוף השבוע הראשון להקרנתו עשה "סיפור הפרברים" – שרק הפקתו עלתה 100 מיליון דולר – 10 מיליון דולר בלבד, הקצה התחתון של התחזיות הכי פסימיות. בסוף השבוע השני, כשהוא ניצב כבר מול התחרות האימתנית של "ספיידרמן: אין דרך הביתה" שמרסק אולמות ומשתלט על כל ההקרנות, הוא הכניס, שימו לב, 3.7 מיליון דולר. "ספיידרמן" הכניס יותר מ־250 מיליון, כמעט פי 75 יותר. גם בקופות בעולם מצבו של "סיפור הפרברים" לא טוב בהרבה, ובישראל יש דיווחים על הקרנתו מול אולמות עם צופים בודדים. הסרט שנשמר יותר משנה בכספות של אולפני פוקס ותאגיד האב שלהם "דיסני" כדי לצאת בקולנוע ולא בסטרימינג, יירד כנראה מהמסכים בארצות־הברית בחודש הקרוב ויעבור בהליך מזורז ל"דיסני פלוס". והאוסקרים? דווקא שם יש עוד לספילברג תקווה, אם כי לא נוטים שם לתת את הפרס הגדול לכישלונות קופתיים מובהקים. מקסימום פרס ניחומים.
מאז הפיאסקו הזה עוסקת הוליווד בסיפור אחד: איך לעזאזל "סיפור הפרברים" התרסק כך. איך סטיבן ספילברג – האיש שמזוהה יותר מכל עם המושג "שובר קופות", ששלושה מסרטיו ("מלתעות", "אי.טי." ו"פארק היורה") אחזו במשך שנים ארוכות בתואר "הסרט המצליח בכל הזמנים", שזיהה יותר טרנדים קופתיים מכל יוצר אחר ובמקרים אחרים יצר אותם – לא זיהה שהוא בדרך לפלופ היסטרי. יותר מזה: איך התעשייה לא זיהתה אותם, ועוד העזה לשבץ את הסרט רק שבוע לפני יציאת "ספיידרמן".
בפרפראזה על דברי ביל קלינטון: זו לא רק הקורונה, אלא הדמוגרפיה, טמבל. ספיידרמן הוכיח שכשיש סרט שצעירי אמריקה והעולם נלהבים ממנו, הם יגיעו במאסות, אומיקרון או לא אומיקרון. אבל הקהל המבוגר יותר, "הבומרי" (בני ה־55 עד ה־75), שלא התעניין בסרטי קומיקס לפני הקורונה וגם לא אחרי הקורונה, שמכיר וגדל על "סיפור הפרברים" המקורי ופעם חיכה בשקיקה ל"סרט הבא של ספילברג" – הוא נשאר בבית. ככה זה כשלימדו השנה את סבא וסבתא להשתמש בנטפליקס.
הסיפור של "סיפור הפרברים" מפחיד את הוליווד ואת שוחרי הקולנוע בעולם, לא בגלל הכבוד של ספילברג או חשבון הבנק שלו (הוא בסדר, תאמינו לנו – עם שווי אישי של 3.7 מיליארד דולר לפי "פורבס", הוא עדיין הקולנוען העשיר בעולם בפער). אלא כי הוא לימד את הוליווד לקח עצוב מאוד: סרטים הוליוודיים שאינם המשכונים או חלק ממותג, ומיועדים לקהל שאינו מורכב מילדים או מחובבי קומיקס – ובכן, לסרטים כאלה אין כמעט קהל היום. בטח לא קהל שיצדיק השקעה בדיעבד של 100 מיליון דולר פלוס, גם אם במרכז הסרט יש כוכב או במאי מפורסם כמו ספילברג.
ויש עוד סיבות לכישלון של "סיפור הפרברים", שעם כל הכבוד אי־אפשר לתלות בווירוסים, במילניאלים ובאנשי עכביש. בראשם – חטוטרת ענקית ואות קין שהסרט לא הצליח להשתחרר מהם. ככה זה כשכוכב הסרט אנסל אלגורט מואשם בתקיפה מינית וכל הצוות מעמיד פנים שלא ראה ולא שמע. אלגורט, כוכב עולה בהוליווד שהרטיט לבבות בסרטים כמו "אשמת הכוכבים" ו"בייבי דרייבר" היה אמור להיות נקודת המשיכה לקהל צעיר. הוא מגלם בסרט את טוני – רומיאו העדין והגבוה שנופל בקסמי מריה (והוא בהחלט יודע לשיר "מריה"). אלא שלפני שנה וחצי, כשצילומי הסרט כבר הסתיימו, אישה צעירה בשם "גבי" העלתה תיאור מי־טו מחריד: לטענתה ב־2014, כשהיא בת 17 והוא בן 20, הוא יזם איתה מפגש מיני. כשביקשה להפסיק, אמר לה "צריך לאלף אותך" והמשיך במעשיו. אלגורט הכחיש כי אי פעם ביצע אקט שלא בהסכמה, אבל ההאשמה החמורה כנראה חיסלה את הקריירה שלו.
מבחינת הפקת "סיפור הפרברים" הסיפור תפס אותם ברגע הכי גרוע – כמעט שנה לאחר סיום הצילומים, לפתע התקבל מבול האשטאגים בטוויטר שקראו להחליף את אלגורט בתפקיד הראשי. מבחינת ההפקה, זה לא בא בחשבון: צילומים מחדש פירושם למעשה להוסיף עוד עשרות מיליוני דולרים על הקמת כל הסטים העצומים בניו־יורק מחדש, לצלם כמעט את כל הסרט שוב, עם שחקן ראשי חדש, ולהפוך את הסרט להפסדי עוד לפני שסיימו להכין אותו. אלגורט מצידו לא הואשם פלילית בדבר. אז מה עושים? מתעלמים ומקווים לשוך הסערה.
יש שטענו כי דחיית הקרנת הסרט בשנה כמעט אינה רק תוצר של קורונה, אלא גם של "הפרשה" ותקווה שאנשים ישכחו. נוכחותו של אלגורט בקמפיין הראיונות שלפני יציאת הסרט צומצמה משמעותית, כשבראיונות הספורים והמלטפים הנושא לא הועלה. אלא שהתגובות הזועמות בטוויטר וביוטיוב, למשל אחרי הופעה נוטפת דבש של אלגורט אצל המנחה ג'יימס קורדן, הראו שציבור הגולשים לא שכח ולא סלח. "מה הם חושבים, שאנחנו מטומטמים?" כתב גולש אחד. ספילברג עצמו הקפיד לא להתייחס לאירוע, מבוכה לבמאי שלא פעם התייצב לצד תנועת "מי־טו" ודרש נניח לסלק את רומן פולנסקי והארווי וויינשטיין מהאקדמיה. אגב, עם קשר או בלי קשר לאלגורט, גם ספילברג – "הכוכב" הכי גדול בהפקה – לא הרבה להתראיין הפעם, וזאת על אף שזה סרט אישי מאוד שהוא הקדיש גם לאביו, שהכיר לו את המחזמר המקורי כשהיה בן 11.
ויש עוד שלל נקודות ונימוקים שמעלים עכשיו בדיעבד ללמה "סיפור הפרברים" לא הצליח: למשל, ההחלטה הנועזת מאוד של ספילברג לא לתרגם את הדיאלוגים בין השחקנים הלטיניים בספרדית, כדי "לא לתת לשפה אחת מעמד מעל שפה אחרת" בארה"ב (אף שלגמרי אפשר להבין מה נאמר רק מהטון ומהבעות הפנים). זו החלטה פוליטית מאוד של ספילברג, דמוקרט ידוע, בסרט שממילא עוסק בשנאה בין לבנים להיספנים בארה"ב אחרי נאום הבכורה של טראמפ על "האנסים שמגיעים לפה ממקסיקו". מה לעשות, שזה טריק שעובד רק בארה"ב (בישראל נניח, הקהל לא מבין למה הדיאלוגים מספרדית לא מתורגמים וחלקו חושב שמדובר בתקלה) – וגם אצל חלק גדול מהקהל האמריקאי הוא עורר רתיעה. יש קהל שמרן שנרתע גם מזה שספילברג כלל הפעם דמות של טרנסג'נדר, משהו שרק נרמז בהפקה המקורית. ויש כמובן גולשים ימנים שהאשימו את ספילברג ב"ווקנס", ניסיון לחנך את הקהל, להעביר מסרים בכוח – כאילו במקורי לא היו מסרים פוליטיים על אמריקה וקבלת האחר (למען השם, לשיר הכי מפורסם בסרט קוראים "אמריקה"). בכל מקרה, לא חסרים אנשים שכועסים על "סיפור הפרברים" מבלי שראו אותו.
אל כל אלה מתלווים שלל טענות על הפצה לא נכונה של "סיפור הפרברים", בתקופה לא נכונה, עם שיבוץ לא נכון שימנעו ממנו להפוך ל"להיט מתגלגל", כזה שצובר עוצמה בקופות לאורך זמן. כפי שקרה לפני כמה שנים עם "האמן הגדול מכולם", המיוזיקל בכיכוב יו ג'קמן, שהחל את מסעו בקופות ככישלון והפך תוך כמה חודשים, הודות לקהל אוהד שהמליץ לחבריו והוריד את השירים המעולים שלו, ללהיט לא קטן. זה מודל שיוצרי "סיפור הפרברים" עוד נשאו אליו את עיניהם בשבוע הראשון, אבל הדריסה המאסיבית של "ספיידרמן" את כל הסרטים האחרים כנראה גנזה את התקווה הזו.
ובסוף, אחרי כל הטענות, ההסברים, התירוצים והווריאנטים יכול להיות שיש אמת אחת פשוטה: הקהל לא רצה לבוא. הצעירים לא רוצים לראות יותר מיוזיקלים עם שירים ישנים (הפסד שלהם) והקהל המבוגר לא רצה לראות עוד "סיפור הפרברים". במוחו – בצדק או שלא – הגרסה מלפני 60 שנה הייתה ונותרה האולטימטיבית, לא משנה מה אמר סונדהיים. "בדיעבד, לשים 100 מיליון דולר על סרט כזה היה הימור פסיכי גם בלי הקורונה", כתבו באחד מעיתוני התעשייה. תודה על חוכמת הבדיעבד הזו.
למה סרטים יקרים ומהוקצעים, שזוכים לאהדת המבקרים ומסומנים כזוכים פוטנציאליים באוסקר, נכשלים שוב ושוב במבחן הקהל? "מה שקורה הוא שהיום הצופים מביאים את הפאקינג טלפונים סלולריים האלה. המילניאלים לא מוכנים ללמוד משהו אלא אם זה לא על הנייד שלהם". הדובר: לא סטיבן ספילברג, שנחשב לאחד האנשים הנחמדים בתעשייה, אלא בן דורו – הבמאי הבריטי האגדי רידלי סקוט ("הנוסע השמיני", "בלייד ראנר"), שבגיל 84 ידוע כבעל הפה המלוכלך בעיר.
"סיפור הפרברים" לא לבד: בחודשים האחרונים נכשלו בזה אחר "הדו־קרב האחרון" סרט ימי ביניים מרהיב שביים סקוט עם מאט דיימון ובן אפלק שהתרסק בקופות, "סמטת הסיוטים" עם בראדלי קופר וקייט בלאנשט, ו"משפחה מנצחת" עם וויל סמית. כולם סרטים יקרים, מהוקצעים, שסומנו לאוסקר וקיבלו ביקורות מעולות. בשנות ה־90 הם היו מגיעים לראש טבלת שוברי הקופות בקלות, אבל הסרטים האלה קיבלו נוקאאוט בחודשים האחרונים במקום הכי חשוב – האולמות. אם אפילו ספילברג לא מסוגל להביא לקולנוע את הקהל שנהר לראות סרטים שלו בשנות ה־80 וה־90, מי כן? במילים אחרות, אם היום היו יוצאים לאקרנים "גלדיאטור", "פורסט גאמפ" או "אפולו 13" כנראה שהם היו נכשלים.
יש מי שכבר פנו להאשים במשבר הנוכחי את דיסני. התאגיד הגדול בעיר הסרטים השתלט לפני שנתיים על אולפני "פוקס המאה ה־20" בשעה ששורה של סרטים יצאו להפקה, ובהם "הדו קרב האחרון" ו"סיפור הפרברים". דיסני הם אולפן המתמחה בהפקת סרטי ילדים וקומיקס (מותגי "מלחמת הכוכבים" ו"מארוול" בבעלותם), לא בסרטים עטורי כוכבים ובמאים שרצים לאוסקר. הם מרכזים בשנים האחרונות כוחות בעיקר בהפקת סדרות בת למותגים המצליחים שלהם ל"דיסני פלוס". סרטים עם כוכבים, במאים מפורסמים ותסריט בנוי לתלפיות, שקהל היעד שלהם הוא בני 30 פלוס, פשוט לא מעניינים אותם.
אז האם זו טעות או מדיניות? רידלי סקוט עצמו אמר שכל הטענות לקונספירציה הן שטויות, והבעיה היא הקהל. הרשתות ליגלגו עליו ומציגות אותו כישיש נרגן ששכח לקחת את הכדורים – עוד זרד למלחמת האזרחים הבלתי נגמרת בין "מילניאלים" ל"בומרים". אבל מעבר לאייג'יזם ולתפיסה הקפיטליסטית השטחית שהלקוח תמיד צודק, ואם ביימת סרט שהקהל לא בא אליו אז כדאי שתסתום, מתפספס פה סיפור חשוב יותר, על שינוי תעשייתי מהותי – שהופך את הקולנוע ל"לא ארץ לזקנים".
