150 אלף הצעירים שהגיעו בתחילת החודש לפסטיבל המוזיקה גוברנורס בול, שמתקיים מדי קיץ בניו יורק, היו עדים לאחד הרגעים הכי מונומנטליים עבור הפופ הקווירי הנשי - צ'אפל רואון, מהקולות העולים בחודשים האחרונים, סחפה את הקהל האדיר שהגיע להופעתה והפתיעה אותם בענק. רואון (ששמה האמיתי הוא קיילי רוז אמסטוץ) הגיחה לבמה בתוך מבנה עצום של תפוח עץ כשהיא מחופשת מכף רגל ועד ראש (כולל צבע גוף ירוק מטאלי) לפסל החירות - ואוחזת בידה ג'וינט ענקי. זה לא היה רק רגע מאוד ניו-יורקרי, אלא גם רגע מכונן עבור הזמרת שחגגה עם המוני המעריצים את החירות המינית שלה. כשישבנה מבצבץ מבעד לתלבושת, והשירים שלה עוסקים באופן הכי נונשלנטי באהבה - נכזבת או לא - בין נשים, זה ברור. המהפכה הפרוגרסיבית של ג'ן זי הושלמה - השוליים והמרכז מתערבבים.
7 צפייה בגלריה
הרנסנס הקווירי בפופ כבר כאן. רנה ראפ, בילי אייליש וצ'אפל רואון
(צילום: GettyimagesIL, רויטרס)
עם להיט בלתי נשכח בשם Good Luck, Babe ואסתטיקה שמושפעת באופן ישיר מעולם הדראג - רואון היא רק האחרונה בשרשרת ארוכה של זמרות, כשהיא מצטרפת לאחרות כמו רנה ראפ, גירל אין רד וכמובן - בילי אייליש - שלוקחות חלק ברגע הדומיננטי הזה עבור הפופ הלסבי והביסקסואלי שמשתקף במצעדי הלהיטים ומתפוצץ ברשת.
נדמה שעד לנקודה הזו הקהל הרחב לא תמיד הגיב בחדווה למיניות הנשית כשהיא מבוצעת על ידי נשים. כשהארי סטיילס שר ב-2021 את Watermelon Sugar, להיט פופ נפלא וקליל על האורגזמה הנשית (ואם להיות ספציפיים, אז על מין אוראלי) עיתונות המוזיקה, המאזינות והמאזינים התחרמנו. אבל WAP לעומתו, שבו מייגן די סטליון וקארדי בי דיברו על Wet Ass Pussy (כוס רטוב מאוד, בתרגום חופשי), היה השיר הכי שנוא על מאזיני גלגלצ בשנת 2020. אפילו אם מפרידים את העניין הז'אנרי, ומתמקדים בהעדפה של הפופ הפסטורלי והרך של סטיילס על פני הראפ האגרסיבי של קארדי בי וסטליון, מגלים שחוסר הקבלה החברתית של העונג הנשי במוזיקה ובתרבות הוא ממש לא דבר חדש. אבל עכשיו נדמה שמשהו משתנה - ולא רק שיש יותר שירים על אהבת נשים, הם גם מבוצעים על ידי נשים.
אי-אפשר להגיד שקוויריות היא מגמה חדשה, אבל נדמה שזה המומנטום הגדול ביותר לאמנים קווירים במיינסטרים מאז תור הזהב של האייטיז. בשלושה העשורים האחרונים הקוויריות הנשית נכחה במוזיקה בעיקר במחוזות האינדי, כשרשימת האמניות ארוכה וכוללת שמות כמו פיצ'ס, טייגן ושרה, קינג פרינסס, סיינט וינסנט, בויג'ינייס ועוד ועוד, אבל אלו פונות לקהלים קטנים יותר.
המגמה מתרחבת למיינסטרים בזכות כמות הולכת וגדלה של מוזיקאיות-כוכבות מהשורה הראשונה שמדברות בגלוי על אהבת נשים ולא מפחדות לשלב סיטואציות מורכבות בחייהן של נשים קוויריות צעירות, תוך חגיגה של היופי בקשר בין שתי נשים. בשונה מהאינדי - שפונה לקהל קטן יחסית - אותן נשים ממלאות אצטדיוני ענק, מופיעות על הבמות הכי גדולות בפסטיבלים, חתומות בחברות התקליטים הגדולות בעולם ומושקעים בהן סכומי עתק.
אפילו שמדי שנה מתקיימים מצעדי גאווה, הנראות של הקהילה הלהט"בית בפופ - הכוח המניע והמסחרי במוזיקה - הוא חסר תקדים. דור ה-Z מערער על הגבולות השמרניים שחברות התקליטים הכתיבו במשך שנים רבות, והנטיות המיניות, כמו החיים האישיים כפי שאלה מתועדים ברשתות החברתיות, משתקפים במוזיקה של אותן היוצרות.
"אני יכולה לאכול את הבחורה הזו לארוחת צוהריים"
היא אולי מהאחרונות ברשימה שעלו לסירה, אבל מתוקף מעמדה נדמה שמי שמובילה את המגמה היא בילי אייליש. הזמרת אומנם דיברה בראיונות עבר על כך שהיא "מאוד סטרייטית", עד שלאחרונה הבינה, כפי שסיפרה למגזין המוזיקה "רולינג סטון", שהיא "רוצה את הפרצוף שלי בתוך וגינה". בשיר Lunch מתוך אלבומה החדש HIT ME HARD AND SOFT היא מדברת על כמה הבחורה שהיא מאוהבת בה טעימה. "אני יכולה לאכול את הבחורה הזו לארוחת צוהריים / איך שהיא רוקדת לי על הלשון / לפי הטעם יכול להיות שהיא האחת", היא שרה.
נשמע שבביצוע שלה אייליש זורחת מרוב אושר, והביט המדבק רק מדגיש את השמחה שמרגישים כשאין צורך להתחבא עוד בארון. לעומת ההתמודדות המורכבת שחוו אמנים באייטיז, שנאלצו להסתיר את הקוויריות שלהם ולא יכלו לדבר על כך באופן פתוח בגלל דרישות דרקוניות ומתעללות מצד חברות התקליטים, הקוויריות של אייליש לא מהווה איום ממשי על הקריירה שלה, להפך, הכנות הזו חושפת אותה לקהל חדש שאולי עד עכשיו לא התעניין בה. בזכות מעמדה העוצמתי, אייליש מסמנת לאחרות את הדרך: אפשר להימשך גם לבנים וגם לבנות, וזה בסדר. ביסקסואליות היא דבר אמיתי שקיים, ואפשר ורצוי לשיר על הנושא שירים מוצלחים ממש.
לצד אייליש, שהצהירה בשירה על תשוקתה לנשים, דמות משמעותית ברנסנס הקווירי במיינסטרים הפופ היא כאמור צ'אפל רואון בת 26 שזוכה לנסיקה בקריירה שלה בחודשים האחרונים. "כולם מדברים עלייך, את מתפוצצת בעולם, איך זה מרגיש?", שאל אותה מנחה תוכנית הלילה ג'ימי פאלון. "זה מרגיש כאילו צדקתי כל הזמן הזה", חייכה רואון בניצחון.
מה הופך דווקא את אדומת השיער עם הגבות המקושתות לכוכבת של הרגע? כוכבת הדראג טריקסי מאטל תיארה את רואון כ"החולייה החסרה" בין דראג קווינז לבין כוכבות הפופ. כלומר, בעוד מלכות דראג לרוב לא מצטיינות בכישורי שירה, רואון מעניקה לקהל הצופות האדוקות של "מרוץ הדראג של רופול", את כוכבת הפופ שהייתה חסרה לו. ההשפעות על הסטייל שלה מגיעות גם מעולמות הבורלסק וסרטי אימה, והיא מצליחה להמם ולהפתיע בכל פעם מחדש. רואון לא משתמשת בתרבות הדראג וזורקת אותה כלאחר יד, את הופעותיה מחממות מלכות דראג (בניגוד לאקטים מוזיקליים אחרים) והיא ידועה בהכרת תודה לקהילת הפרפורמיות.
כמו ליידי גאגא לפניה, רואון יצרה לעצמה דימוי איקוני שמבוסס על תפיסה קאמפית - כמה שיותר מוגזם, לא צפוי, קיצוני ומשונה - כך ידברו עלייך יותר. בהופעותיה היא משתמשת בהמון איפור, פאות עצומות וכל מה שלא מקובל חברתית ללבוש מחוץ לבמה. הלוק שלה זועק "אייקון" עוד לפני שהיא בכלל שרה תו אחד. היא הילדה הדחויה-מגניבה ממגמת תיאטרון שסוף-סוף מקבלת את תשומת הלב שהגיעה לה כל הזמן הזה.
הלהיט האימתני שלה Good Luck, Babe! הוא שיר פרידה מאהובתה שאכזבה אותה - אבל בלי להאשים אותה. רואון מתייחסת לבחירה של האקסית לעזוב אותה כדי להיות במערכת יחסים עם גבר, ועל הדרך היא מנרמלת את זה שיש נשים שנמשכות גם לגברים וגם לנשים, בלי להעניש אותה על זה. השיר נשען על מלודיית אייטיז רגועה ובטוחה, כשרואן מתעלת בשירתה את פלורנס אנד דה מאשין ולטענת המאזינים גם את קייט בוש ואת מדונה. ההשפעה האחרונה ניכרת במיוחד באופן שבו רואון מערבבת בין אסתטיקה נוצרית עם הקשרים קתוליים לבין תוכן שעוסק בסקס.
Good Luck, Babe! הוא השיר הראשון שלה שנכנס למצעד הלהיטים מגזין המוזיקה "בילבורד" והוא זכה למעל 200 מיליון האזנות ברשתות הסטרימינג מאז שיצא באפריל האחרון. אחריו היא כבר הספיקה להכניס למצעד שני להיטים נוספים מאלבום הבכורה שלה בעל השם היומרני The Rise and Fall of a Midwest Princess ("עלייתה ונפילתה של נסיכה מהמידווסט").
נדמה שיש לה את כל המרכיבים להצלחה: סיפור אישי "מרגש" שכולל חתימה בחברת תקליטים עוד כשהייתה תיכוניסטית - החתמה שהובילה לכישלון, תוך התעקשות אמיצה על האוטונומיה שלה כאמנית; שירים חכמים (גם אם פשטניים) שתופסים את תשומת הלב של המאזינים והשקעה אדירה בפלטפורמת הטיקטוק - שאותה היא מינפה במומחיות. רואון אלופה בלהפוך את ההופעות שלה לאירועים ובדומה להופעותיהן של ביונסה וטיילור סוויפט, שמות השירים שלה הופכים לקוד לבוש שהוא פתח לעולם אסתטי שלם - כמו Pink Pony Club ("מועדון הפוני הוורוד"), לדוגמה.
"לשתינו יש קראש על רג'ינה ג׳ורג'"
אם רואון היא הילדה שיושבת בשורה האחרונה בכיתה עם מחברת שירים, רנה ראפ היא מלכת הכיתה המוחצנת, שהיא במקרה גם לסבית. בת ה-24 מקרוליינה התפרסמה בגיל 19 ככוכבת המיוזיקל "ילדות רעות" בברודווי, יצירת המופת שכתבה טינה פיי, ולאחר מכן כיכבה גם בגרסה הקולנועית. ראפ ונכנסה לנעליה של רייצ'ל מקאדמס כמלכה הבלתי מעורערת וגילמה את הפלסטיקית המרושעת הראשית, רג'ינה ג'ורג'. לטענתה של ראפ אגב, ייתכן שרג'ינה ג'ורג' עצמה בארון - כמי שמתנהגת בבריונות ונטפלת לאחרים על בסיס נטיותיהם המיניות.
"זו לא אשמתי שהיא תעזוב את המסיבה איתי", שרה ראפ בשיר שליווה את הסרט Not My Fault עם מייגן די סטליון - שמי שמאזינים לשיריה מבינים בין השורות שייתכן שגם היא לא בדיוק סטרייטית - למרות שמעולם לא הצהירה על כך. ראפ לא מתביישת בזה שהיא נמשכת לבנות - אלא עפה על זה, והעיקר בשיר הוא הקלילות שלו. אין פה ניסיון לייצר המנון גאווה נוסח Born This Way. השיר מרים באופן אורגני ואותנטי, כמו שפופ אמור להיות.
אבל חוץ מבלדות, ראפ יודעת גם לרגש. בשירה Pretty Girls "בנות יפות" מתוך אלבום הבכורה שלה Snow Angel, שיר שזכה ליותר מ-4.2 מיליון האזנות ביוטיוב, ראפ שרה בלי בושה: "את אומרת שאני המועדפת עלייך, כשהיד שלך בין הירכיים שלי [..] את מתקרבת אליי יותר, ואומרת שלחבר שלך לא אכפת. את חושבת שזה יחמיא לי, זה פתטי כי את צודקת". בהמשך היא מודה ש"החבר שלך חמוד, וטוב לעזאזל, הוא יכול לבוא גם".
יש בשיר הזה ממד של כשלון: ראפ כמו מודה בכך שהבחורה שהיא חושקת בה לא רוצה אותה מספיק, אז היא מוכנה "לוותר" ולצרף את בן הזוג שלה. לא מדובר כאן בניסיון לפנות לדימוי פורנוגרפי שנועד לגרום לקהל המאזינים להתחרמן מול השלישיה המדומיינת, אלא דווקא במעין הצהרה של - לא אכפת לי אם הוא יבוא ותרגישי יותר בנוח, כי את זו שאני באמת רוצה. זה סוג המבוכה שמוכר לכל מי שנמשכה לבחורה הלא נכונה, ונדמה שעכשיו הוא זוכה לייצוג הראוי גם בפופ.
בריאיון למגזין הקווירי them סיפרה ראפ שלקח לה זמן להגדיר את עצמה כלסבית. בעבר היא הזדהתה כביסקסואלית, אבל אפילו שכבר לא הרגישה שההגדרה מייצגת כראוי, לא רצתה להתרחק ממנה כדי לא "לגרום לביסקסואלים להרגיש רע", לדבריה. "עדיין יש לי מחשבות מאוד הומופוביות כלפי עצמי, הרגשתי שאני 'לא מספיק גיי'", היא הודתה. "המילה 'לסבית' לא הייתה מילה טובה עבורי כשאמרו לי אותה כילדה. אבל היום זה משהו שיש לי קשר רגשי חזק אליו"'.
בשיא הצלחתה, ראפ חגגה את המיניות הלסבית שלה על אחת הבמות הגדולות בעולם בפסטיבל קואצ'לה שהתקיים באביב האחרון באינדיו, קליפורניה - כשעל הבמה מאחוריה היה פסל אדיר של מספריים חדות, שנראו קצת כמו סכינים. מספריים הן סמל מוכר בקהילה הלסבית למין בין נשים. זוהי בחירה לא שגרתית: התפאורה הבימתית הזו יכולה לאפיין אמניות קיצון כמו פיצ'ס, אבל פחות מובן מאליו לראות את זה על הבמה של כוכבת פופ וקולנוע עולה שמופיעה מול קהל אדיר. היא אף אירחה על הבמה את המוזיקאית טואה בירד - בת זוגה - והתנשקה עימה מול מאות האלפים. כדי להיות הכי לסבית שיש, היא גם הביאה את השילוש הקדוש של הלסביאניזם - שיין, טינה ואליס מהסדרה הלסבית The L Word. לא צריך הרבה יותר מזה כדי לשמח לבבות קווירים של דורות שגדלו על הסדרה.
וראפ לא הייתה הזמרת היחידה שניצלה את אותה הבמה הגדולה למחוות לסביות שונות; בילי אייליש חשפה לראשונה את השיר Lunch בדיג'יי-סט, ולאחר מכן התנשקה עם היוטיוברית קוונלין בלקוול לעיני המצלמות; הכוכבת הברזילאית לודמילה - שם מוכר בכל בית בברזיל - רקדה והתנשקה עם האישה שלה, ברונה, על הבמה מול ההמונים; צ'אפל רואון הקדישה שיר לאקסית שלה ואמרה לה "ביץ', אני יודעת שאת צופה במופע!"; הזמרת ויקטוריה מונה התחרמנה עם הרקדניות שלה ללא הפסקה ובשלב מסוים השתמשה במיקרופון שלה כדי לחקות סטראפ און, ודוג'ה קאט - שהייתה הד-ליינרית בפסטיבל - גילמה עם הרקדניות שלה קלישאה פורנוגרפית מהאייטיז והתמרחה איתן בבוץ בשיא המופע שלה בשיר Wet Vagina במופע ששודר למיליוני צופים בבתים.
הקודים החברתיים של בנות הקהילה
עוד כשהייתה בת 17 גירל אין רד (נערה באדום, ששמה האמיתי הוא מארי אולבן) כבר מיצבה את עצמה כאייקון בקאנון הקווירי. כמתבגרת היא החלה להקליט מוזיקה בחדר השינה שלה בנורבגיה כמיטב מסורת הלואו-פיי. היא העלתה לפלטפורמת המוזיקה סאונדקלאוד את השיר הראשון שלה, "אני רוצה להיות הגירלפרנד שלך", עוד בשנת 2016. כשהתחילה את הקריירה שלה היא לא נשמעה כמו שום דבר שהיה לפני - ההגשה שלה הייתה מרוחקת, אדישה וכמעט מונוטונית, ובו בזמן מתפקעת מרגש.
כיום, אולבן בת ה-25 ממשיכה להצטיין בכתיבת פזמונים קליטים ופופיים, שמלווים בהפקה בוהקת מלודית, שירים צנועים אומנם בהפקתם אבל יכולים להרקיד מועדוני ענק. בטקסטים האישיים שלה היא מביאה את עצמה - ואת אהבתה לנשים - לפרונט. כך האופן שבו אולבן משלבת רגישות טקסטואלית וכישרון חריף לפזמונים גדולים מהחיים, הוביל אותה אל אוזניו של פיניאס, מפיק העל הלוא הוא אחיה הגדול של בילי אייליש, שליטש את הצליל שלה בסינגל Serotonin.
כיוון שהיא לסבית מובהקת עוד מתחילת הקריירה שלה, גירל אין רק הפכה לסוג של מימ, מעין קוד עתיק: "את מקשיבה לגירל אין רד?" שאלה שכמו אומרת - "את מהקהילה?", ניסיון לבדוק אם הבחורה בצד השני מבינה עניין. סרטונים שמלווים בהאשטאג של המימ-הקוד ממלאים את הרשת והטיקטוק כבר משנת 2021.
לקידוד מסוג זה שורשים היסטוריים בקהילת הלהטב"ק. "חברים של דורות'י" היה ביטוי ידוע בקהילה, שמקורו בדמות שגילמה האייקון הקווירי האהוב ג'ודי גארלנד. הקוד היה נחוץ במשך עשורים רבים בהם גייז סבלו מאפליה משטרתית וחוקתית. כלומר, המסורת הזו נטועה בימים שבהם היה מסוכן להזדהות כגיי, והזיהוי הזה היה עלול לעלות לאדם בקריירה או בהשלכות על חייו האישיים. כיום, השאלה משמשת לפלרטוט חמוד ברשת, בהודעות פרטיות, וכאופציה נוחה לדרך לא מביכה או מאיימת להתחיל בשיחה.
אלבומה השני של הזמרת, I’M DOING IT AGAIN BABY!, יצא לפני כשלושה חודשים בחברת התקליטים קולומביה, ובין היתר בשירים שבו היא עוסקת בחוסר הביטחון שמעוררת בה העובדה שבת זוגה מזדהה כביסקסואליות. לפי אותו פחד, כשזו מזדהה כמי שנמשכת גם לגברים וגם לנשים, יש איום מדומיין לפיו קיים הסיכוי שתבגדי עם המין השני. זו תסמונת של בי-פוביה, כלומר פחד מביסקסואליות. כך בשיר Pick Me ("תבחרי בי") אולבן מגוללת את הקושי שלה להתמודד עם העובדה שבת הזוג שלה נמשכת גם לגברים. "תבחרי אותי על פניו", היא שרה. "תני ללוזרית לזכות / יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה להגיד / אבל לא יודעת איך לתקשר. אני תמיד מחכה שתגידי / שחוסר הביטחון שלי הוא זה הבריח אותך".
בריאיון ל-Gay Times אולבן הסבירה את מילות השיר, והקשר לבושה לא מתוך נטיות מיניות - אלא מתוך התמודדויות ורגשות שצפים במערכות יחסים: "היו לי רגשות קנאה וחוסר בטחון וידעתי שזה לא קשור אליה [בת הזוג שלה, נ"פ]. אני חושבת שיש הרבה בושה שמגיעה עם קנאה. חשבתי פעם, 'או, אני אף פעם לא אהיה מספיק גבר בשבילה', או 'אני אף פעם לא הולכת להיות הכול בשבילה'. אבל עכשיו אני חושבת, 'למי אכפת? I'm a motherfucking cool girl'". בשנתיים האחרונות גירל אין פורצת מגבולות חברי הקהילה למחוזות המיינסטרים הרחבים, כשזכתה לחמם, לצד שמות נוספים, מקטע במסע ההופעות הגדול ביותר של תקופתנו - The Eras Tour של טיילור סוויפט.
בעוד היציאה מהארון של אייליש התקבלה בזרועות פתוחות, לא תמיד הקהל מגיב באותה ההתלהבות. כוכבת הילדים ג'וג'ו סיווה, שהתפרסמה כבר בגיל 10 בסדרת הריאליטי "רקדניות קטנות", נתקלה בקשיים עם מיתוגה המחודש כאמנית קווירית מוצהרת. כשזו אמרה למגזין "בילבורד" שהיא עושה "משהו חדש, והוא נקרא גיי-פופ", היא עוררה את זעמן של אמניות קוויריות רבות ששנים פועלות בתוך מחוזות הז'אנר המוזיקלי הזה, שהיא לפתע טוענת שהמציאה. מאז סיווה חזרה בה, וציינה את מדונה, לידיי גאגא ומייקל ג'קסון, כדוגמאות לאמנים שהגיעו לפניה. אך המקרה של סיווה מדגיש שלקהל לא מספיק שהאמנים מביאים לקדמת הבמה ולשיח את הנושאים הבוערים, אלא שאיכות השירים, ההשפעות המוזיקליות והאופן שבו אלה מתווכחים לקהל - חשובים לא פחות.
וגם בישראל, למרות היעדר שוויון הזכויות של חברי הקהילה, הפופ הקווירי הנשי עושה את דרכו לקהל רחב יותר, לאט-לאט. באלבום הבכורה שלה, "מי אני חושבת שאני", ליהי טולדנו כותבת שירי אהבה לגברים ונשים כאחד. מירב הלינגר מספרת על קבלת שבת עם בת הזוג שלה בשיר "אלוהים שישמור לי אותך" שיצא במרץ. בהיפ-הופ, צליל אברהם ועדי אגאי מדברות על אהבת נשים. אומנם הרנסנס הקווירי עדיין לא הגיע למיינסטרים אצלנו, אבל עם תחייתו במחוזות הפופ מעבר לים - וכמו הרבה דברים שמיובאים מאמריקה, אפשר להאמין שגם פה נראה שינוי. ואפילו אם קולות שמרניים וקיצוניים מאיימים על הקהילה, אפשר לקוות שבסוף המוזיקה תביא את הקדמה והיא זו שתנצח.
