בשיתוף עברית
שלומית עולה לאוטובוס. חם, היא נושפת למעלה אל השיער שנדבק למצח. היא יצאה מוקדם מדי מהבית וחיכתה יותר מחצי שעה בתחנה שהצל מתעקש לא לכסות אפילו לשנייה אחת ביום. עכשיו גם כרטיס הנסיעה עושה עניינים, היא אף פעם לא באמת התרגלה אליו והוא כנקמה לא מצפצף. הנהג המיוזע מביט בה כאילו מי יודע מה כבר עשתה לו, רצחה את סבא שלו, היא עומדת בפיתוי לחייך כדי להתחנף את הסיטואציה ומצמידה שוב את הכרטיס לקורא המגנטי. המכונה מצפצפת והאור משתנה לירוק. שעשית לי ישועות קטנות עלובות.
היא מושכת אחריה שתי מזוודות כבדות בצבע אדום צעצוע. הן הכי גדולות שהיו לה בבית, אבל עכשיו כל האדום הזה מרגיש לה כאילו הקרקס הגיע העירה וכולם מסתכלים. בואו, בואו, גבירות, אדונים וטף, לחזות בפלא - אישה רגילה לגמרי נוסעת מהחיים הרגילים לגמרי שלה. האוטובוס נופח וזז. היא גוררת אחריה בקושי את המזוודות במעבר שבין הכיסאות. הן באמת איומות, אבל יש בתוכן את כל מה שיש לה, כל מה שתצטרך. ומה שלא, זין על זה. היא תסתדר, והיא תהיה בסדר. הם יהיו בסדר. הם מוכרחים להיות.
שלומית אוהבת לחלק את הדברים למשימות קטנות, פיסות בגודל שאפשר לגלגל ולבלוע בלי להיחנק עליהן. אז כרגע היא רק צריכה להצליח להגיע אל אמצע האוטובוס, איפה שתוכל לעמוד לרגע, ולמחות את הזיעה מהפנים, ולאסוף מחדש את השיער. זאת משימה אחת. יופי, שלומית, יופי, מיצקי, כל הכבוד. היא משתדלת לזכור לדבר לעצמה יפה, לעשות מעקף סביב הקול הפנימי המתרשע. אחרי זה היא תשלח ליונתן הודעה. אימוג'י אוטובוס, אימוג'י מזוודה, אימוג'י מזוודה, אימוג'י חץ, אימוג'י בית, אימוג'י לב. הוא יבין, הם לא צריכים יותר מזה. היא מתבוננת במסך עד ששני ה-V נהפכים לכחולים ומחייכת לעצמה.
הרבה פעמים קודם לכן חשבה לעצמה - נו מה אבל, הרי זה איפה שאנשים מטומטמים, כשהם חושבים שהם מעל למקריות, כשהם חושבים שדווקא הם מוגנים תחת גלימת המיוחדות שלהם. למה, זאת בעיה גדולה להציץ בפלאפון שלהם? של שניהם, כל אחד מהם? איפה שהם מחליפים הודעות וחיוכים ולבבות, סתומים וברורים כמו טינאייג'רים. אלף פעם השאירה את הפלאפון גלוי מדי, למרות הסיסמה. לא שמרה על עצמה, לא שמרה על יונתן, לא שמרה על שניהם, הדבר השלישי הגדול יותר שהוא שניהם. אם יש משהו שהחיים לימדו אותה, זה שנקודת המוצא לכל מה שאנחנו עושים צריכה להיות שהכול מתגלה בסוף, כולם נתפסים, תמיד. אבל זה כבר לא משנה עכשיו, היא מרגיעה את עצמה, אף אחד לא ממציא כלום, כולם עושים את אותם הדברים וחושבים שהם משהו אקסטרה אורדינר. בסוף אנחנו אותה החיה, מאותו הסוג. את שומעת, שלומית? - היא משוחחת עם עצמה שיחה ערנית בראשה כמו גרבילים לגרבילים, רקונים לרקונים, אותה חיה עם אותן צרות. מסריחים באותו אופן, הכול בסדר. תכף זה נגמר. תכף זה מתחיל.
היא מביטה קדימה, ישר אל הדלת האחורית. לא מסכימה לעצמה ליצור קשר עין עם אף אחד על האוטובוס, בשום פנים ואופן. רק זה מה שחסר לך באמת, היא חושבת לעצמה, איזו סימה מהמכולת שבמקרה גם כן - איזה קטע - נוסעת לבקר את גיסתה שבמרכז ועכשיו אתן חברות הכי טובות לשעה וחצי הקרובות. ממש לא. וכל מי שעכשיו, בשעה 10:22, נמצא על קו 978, הוא עד לחיים שלה, והיא לא צריכה שום סימה כעדה. מישהי שתלך אחר כך בכל המדרחוב ותלחש בקול רם שתראי מה זה, רק אתמול פגשה את שלומית מהחנות ספרים על האוטובוס שיצא מהמושבה. ועוד עם מזוודות אדומות, לא פחות. ומיד היא הבינה, מיד, למה שאותה לא עשו באצבע.
מחר הסודיות הגדולה סביבם כבר תתפוגג, אפילו תיראה מגוחכת. היא לא תהיה חלק מההווה שלהם, לא חלק מהעתיד שלהם, היא תהיה רק אנקדוטה אחת מתוך הרבה אחרות, בחיים החדשים האלה, של שלומית ויונתן, שמי יודע מה יהיה איתם, מה יהיה בהם. חופשות בסיני אולי, הלוואי. נסיעות למשתלות בשבת בבוקר. סדינים לחים מהבל סקס. אולי איזו מריבה אחת איומה ונוראה שממנה כבר לא מתאוששים אותו הדבר. פרקי אצבעות שמלטפים גב חשוף מוקדם בבוקר במיטה. ארוחות ערב קטנות של מקושקשת וסלט וקוטג'. פתאום היא קולטת שאף פעם עוד לא אכלו אפילו ארוחת ערב יחד. יש עוד כל כך הרבה שמחכה להתגשם בסוף הנסיעה של קו 978. איזה אושר, איזה פחד אלוהים.
היא פוכרת את כפות הידיים, הן עדיין כואבות מהאחיזה בידיות. לפתע היא קולטת קצת מההשתקפות שלה במראה העגולה שבצד, מעל לדלת, והיא קצת מצטמררת, מי האישה שנהייתי? שיער שאין בו כלום, סתם חום כלום, לא לפה ולא לשם. ונראית רדופה, העיניים קרועות לרווחה. כל הפחד שבעולם מהבהב בהן, מכפיף אותה, מזקין אותה. בניסיון לשלוט במה שאפשר היא כמעט מְחַקה את התנועה ההיסטרית של אמא שלה, להרטיב אצבע ברוק וליישר שוונץ. טוב, חאלס, תכף תוציאי פינצטה, תסדרי גבות באוטובוס, היא נוזפת בעצמה.
היא קשה עם עצמה. סוהרת שגוררת את האלה באיום על הסורגים גם כשהאסירות משחקות קלפים בנחת. אבל היא לא טועה עקרונית, אפשר לראות עליה את הפחד, זה כן. תמיד נראית כאילו נלכדה. כאילו המהלך הבא היחיד זה לכרסם לעצמה את הגפה כדי להיחלץ משיני המלכודת. וחוץ מכל אלה, היא חמודה. לא בהכרח יפה, אין דבר, רובנו לא בהכרח יפים. היא טיפוס כזה שיגידו עליו חמודה - ויצדקו. יש לה חיוך מתוק כשהיא מחייכת מכל הלב, העיניים שלה לפעמים זוהרות בעליצות ששוכחת להסתייג מעצמה, ולפעמים אפשר לראות בה את הילדה שהיתה פעם מזמן. היא מנומשת בנמשים קטנטנים שכאילו פוזרו אקראית בקצה דקיק של עט כתום. זה מותק. מאז שנפגשו, היא ויונתן, לפעמים היא רואה חלקים מזה. לפעמים היא מצליחה להביט דרך העיניים הרכות שלו ולהזכיר לעצמה לדבר לעצמה יפה.
"תשבי, נו, למה את לא יושבת."
"אני בסדר. תודה ר-"
"איך בסדר? זה עוד הרבה לבני ברק. את לבני ברק?"
"לא."
"לרמת גן?"
"כן."
"איך ניחשתי? את לא נראית של בני ברק. אפילו לא מאלה שאוף דה דרך."
"אולי אני על הדרך."
"כולם על איזה דרך, נו. זה לא אומר איזה סוג זה. בואי תשבי לידי."
"טוב לי לעמוד, זה בסדר."
"הנה, קחי אחד משמש, הבאתי הרבה מהעץ."
"תודה, אני לא אוהבת."
"אלרגית? אני יודעת על אלרגיות."
"לא אלרגית, סתם."
"את מהמפונקות, את. בת כמה? שלושים וחמש? עוד יותר?"
"ארבעים."
"לא נראית, קַיין עין הרע. ילדים אין?"
"אין."
"בגלל זה לא נראית. בינינו, כל ילד שמגיע לוקח איתו כוח של שנה ומביא עשרה קמטים. בעזרת השם בקרוב אצלך."
"כמה לך יש?"
"שבעה שיהיו בריאים. הייתי מביאה עוד אפילו, אבל הגוף לא רצה."
"שיהיו בריאים."
"בעזרת השם. ואת עוברת דירה, את? ככה לבד, את ומזוודות, בלי בעל? יש בעל בכלל?"
"יש."
"ברוך השם. גם הרחם תיפתח בעזרת השם. אני אתפלל עלייך."
"בסדר. אני אשמע עכשיו מוזיקה, בסדר?"
"תשמעי לך המוזיקה. אני אתפלל עלייך, איך את אומרת שקוראים לך?"
"אין צורך."
"מהמפונקות את. תשמעי לך המוזיקה שלך ושאלוהים יעזור לך."
רוצים לקרוא את ההמשך? לחצו כאן
"הטיטניק טובעת אבל הבופה פתוח", לילך וולך, ידיעות ספרים, 176 עמודים.
בשיתוף עברית
