בבסיס מדובר באותו סרט: נכון, הראשון זכה באוסקר לפרס הסרט הטוב ביותר וחובק בלי סוף בעונת הפרסים. השני הביא לפיטורי מנהל אולפן פוקס המאה ה-20, כי הבוס הגדול דאז רופרט מרדוק מאוד לא אהב שמישהו שם אישר להפקה את הסרט האנרכיסטי הזה. הראשון שמשי ופלסטי, מלא באסתטיקת דשא ירוק וגדרות לבנים בפרברים, השני כולו כיעור עירוני לילי ושחור מצולם היטב. שניהם נחשבים לקלאסיקות, אבל למעשה רק השני שרד את מבחן הזמן בעוד שהראשון טיפה נשכח. אנחנו מדברים כמובן על "אמריקן ביוטי" ו"מועדון קרב", שחוגגים 25 שנה בדיוק - והם אותו סרט.
מתוך "מועדון קרב"
וההוכחות, כבודו: גבר יאפי בעל משרה מכניסה אבל לא מעניינת שלא ברור בדיוק מה היא, שחי חיים בורגניים בבית מלא רהיטים מאיקאה, פשוט נשבר יום אחד. הסביבה רואה בו לוזר, הבוס מתייחס אליו כמו שיט, והוא פשוט מאבד את זה. הוא יוצא למסע לגילוי מחדש של גבריותו המידלדלת - מה שכולל מסע אימונים עם ריבועים בבטן וגילוי מחדש של מטרה בחיים, לחרדת הסביבה כולה, בסרט שברמת הפשט לפחות נראה כהטפה מהלכת למה שמכונה היום "גבריות רעילה" או "גבריות לא מתנצלת", בהתאם לדעתכם הפוליטית. אנחנו די בטוחים ששני הגיבורים שלו היו היום בוחרים בטראמפ, או לחילופין מנסים להתנקש בו בעצרת. שניהם יצאו בסתיו 99' ("מועדון" עשה את בכורתו היום - שלישי - לפני 25 שנה, "אמריקן ביוטי" יום לפניו), שניהם כוללים סצנה שבה הגיבור סוחט את הבוס שלו לקול תשואות הקהל, ושניהם נגמרים בירייה דרמטית. אה, ובשניהם הגיבור החיוור - קווין ספייסי או אדוארד נורטון, בחרו את החביב עליכם - חופר לנו בלי סוף בקריינות.
שקית פלסטיק מתעופפת ברוח
אוקיי, אוקיי, זה לא בדיוק אותו סרט. ותעיד על כך קבלת הפנים הכמעט הפוכה שלה זכו שני הסרטים, ותלאות ההפקה השונות-לחלוטין שלהם. "אמריקן ביוטי" התפרץ לחיי העולם בפסטיבל טורונטו והתקבל כהפתעה מוחלטת - סרט ראשון של במאי תיאטרון בריטי בן 33, אנונימי לעולם בנקודה הזו, סם מנדס (שהמשיך משם להיות אחד מבניה האהובים של הוליווד-פינת-לונדון, עם "סקייפול" ו"1917" בפינה לשיפוטכם). וגם הכוכבים שהובילו אותו לא היו ענקיים, ובראשם ספייסי שהיה באותה נקודה שחקן משנה זוכה אוסקר, קרי: שחקן משנה קבוע - זה שזורקים לו את תפקידי הנבל והחבר הלוזר בכל סרט, וכאן השתדרג לראשונה להיות הסטאר. המפיקים היו בני טיפוחיו של ספילברג באולפן דרימוורקס הצעיר, בלי קרדיטים מפוצצים בקנה, והאיש היצירתי החשוב באמת מאחוריו היה אלן בול.
אלן מי? ובכן היום זה כמובן אלן "'עמוק באדמה' ו'דם אמיתי', אולי יוצר הטלוויזיה החשוב של העשור הראשון של המאה ה-21" בול, אבל אז זה באמת היה "אלן מי?", כי הוא לא היה יותר מאשר תסריטאי ועורך תסריט מהשורה השלישית. בול התחנך בשלל סדרות טלוויזיה נשכחות כמו "סיביל", והסתובב בהוליווד בערך עשור כשהוא מנסה לשווק לאולפנים את התסריט שלו ל"ביוטי" (כן ילדים, אז תסריטאים צעירים חלמו עוד להפיק פיצ'רים, לא רק סדרות).
אמרנו הפתעה מוחלטת? ובכן, במידה. יותר הפתעה קצת מהונדסת. הסרט עשה את בכורתו כאמור בטורונטו, לא פסטיבל תחרותי אלא יותר הצגה שנתית בצפון אמריקה לסרטים שידברו עליהם בעונת הפרסים. הוא זכה שם בפרס חביב הקהל - הפרס היחידי שבאמת חשוב שם, ולמעשה מאותה נקודה הפך הפסטיבל לאחד המנבאים המדוייקים לאילו סרטים יהיו הזוכים האפשריים בפרס הסרט הטוב ביותר באוסקר (זוכים עתידיים: "נער החידות ממומביי", "נאום המלך" ו"הספר הירוק"). כמובן שהרבה סרטים בטורונטו באים ונעלמים, אבל "אמריקן ביוטי" הקליק ישר עם הקהל והמבקרים. הוא היה הסרט הנכון לתקופה: מרדן וחוצפן במידה, בועט בבורגנות האמריקאית ובשכונות עם הגינות עם הגדרות הלבנים - דבר שדייויד לינץ' וטים ברטון כבר עשור פלוס לפני כן - אבל גם מסתיים במונולוג מנחם על חשיבות המשפחה. עמיתי המנוח אורי קליין מ"הארץ" כינה אותו בשעתו "כבש בעור של זאב", וקשה לי שלא להסכים איתו. והיה את הפאקינג שקית פלסטיק שם, זוכרים? איזה קשקוש ניו אייג'י על שקית שמתעופפת ברוח ובה ניכר כל היופי בחיים (תרומה מפוקפקת מהאמונה הבודהיסטית של בול התסריטאי). אז, בתחילת שנות ה-2000 זה נשמע כמו דבר שנכון נורא לצטט בחיבורים ובהצגות של ילדים רגישים בכיתה. היום, אחרי אינספור פארודיות, קצת מביך אפילו להיזכר בזה.
ולמרות שזה אולי לא ניכר בצפייה ראשונה, ב"ביוטי" גם שורה רוחו של מנהל האולפן הרלוונטי ספילברג. נכון, הוא לא היה מעורב ישירות בהפקה - אבל הוא כן מי שהביא לשם את הבמאי (ספילברג התרשם מאוד מגרסת מנדס ל"קברט" בביקור בלונדון, עדיין אחת מהפקות התיאטרון המדוברות בכל הזמנים, שגילה לו ולעולם שמנדס הוא גאון ויזואלי), וכן נתן אוקיי לתסריט ולמפיקים בכל שלב - כולל הבטחה "לא לעדן את הקצוות הנושכים של הסרט". הייתה לספילברג נטייה אז, בשבתו כ"ילד הטוב" של הוליווד, לייבא במאים אחרים לעשות גרסאות קצת יותר אפלות של החלום האמריקני שהוא לא הרגיש שהוא יכול להגיש לקהל (עיין ערך "הגרמלינס"). ובסוף "אמריקן ביוטי" הוא סיפור קצת עצוב אבל מאוד מנחם בסוף על גבר-ילד בודד בפרברים שמוצא משמעות ויופי בחיים, גם בחייו שלו. מה יותר ספילברגי מזה?
7 צפייה בגלריה
מה יותר ספילברגי מקווין ספייסי? אה, עזבו, לא משנה. מתוך "אמריקן ביוטי"
(צילום: באדיבות yes)
כך או כך, התוצאה זהה: "אמריקן ביוטי" היה להצלחה מיידית, הסרט הכי מדובר בעונת הפרסים של 99'-2000, שזכה בחמישה פרסי אוסקר, כולל לבמאי מנדס (הזוכה הצעיר בתולדות הפרס בשעתו), לבול ולספייסי - אוסקר שני שכבר מיצב אותו יפה כאחד הכוכבים הגדולים בהוליווד, עם הקרחת והכל, ג'ין הקמן של שנות ה-2000, האיש שמוכיח שלא רק חתיכים יכולים להצליח בעיר הסרטים. איך זה נגמר, כולם יודעים. נאום הזכייה של ספייסי באוסקר, אגב, שבו ברבר על החלקים האפלים בנפשו, היווה במידה רבה פרומו להמשך, וצץ שוב באינטרנט עם התפרצות כל הגילויים עליו.
בול המשיך ל"עמוק באדמה" - שבמובנים רבים היא השכלול/הבן החורג של "ביוטי", עם אותו מבט מקאברי אבל גם מנחם ומחבק על החלום האמריקאי והמשפחה האמריקאית שמתפרקת ומתאחדת ושוב מתפרקת ומתאחדת. בסדרה שלו בול גם עסק בצורה גם יותר ישירה בסוגיות הלהט"ביות שב"ביוטי" רק רפרר אליהם (בול הוא גיי מוצהר, שלא לומר אחד מהיוצרים הלהט"בים החשובים בכל הזמנים, מי שקידם את השיח על הנושא אבל גם את "הנורמליות" שלו במיינסטרים האמריקאי אולי יותר מכל יוצר אחר).
אז רגע, ל"מועדון קרב" יש מסר או אין?
על תלאות ההפקה וההפצה של "מועדון קרב", מנגד, אפשר לכתוב ספר שלם, די מצחיק וקצת עצוב. אבל לצד הציניות ההכרחית, מה שדי מדהים לגלות הוא כמה אנשים מעונבים בהוליווד היו בסוף בעדו וקידמו אותו. אחד מהם היה ארנון מילצ'ן שלנו, עדיין אחד המפיקים הנועזים בעיר הסרטים, שרתם את חברת ההפקה שלו לדחוף את הסרט הלא-פשוט הזה קדימה (הוא אמנם איים בנקודה מסויימת למשוך את ההשקעה, אבל השתכנע לסגת אחרי שראה צילומים מההפקה והבין כמה זהב יש שם). ובכלל, די בלתי נתפס שאולפן הוליוודי נכנס למסע מטורף של לעבד את הספר של צ'אק פלאניוק, שנחשב עוד בניינטיז לנשכני במיוחד ובלתי ניתן לצילום; עם במאי גאון כמו דייויד פינצ'ר שכל ההפקות הקודמות שלו היו שיט-שואו ברמה כזו או אחרת וכללו צעקות ומאבקי אגו ואיומי פיטורין (תקראו יום אחד את הכתבה שנעשה על "שבעה חטאים"); עם תקציב שהכפיל ושילש את עצמו ועם 138 ימי צילום, כשחצי מבכירי האולפן שונאים את הסרט ומנסים להרוג אותו באמצע הדרך ולשווק אותו בכלל כסרט אקשן. וכל זה באולפן שנמצא תחת שליטה של ברון השמרנים רופרט מרדוק, שלא הבין מה ומי מסתובבים לו בין הרגליים.
ובסוף הבמאי הפסיכי פינצ'ר עוד איים בהתפטרות אם לא יקדמו הסרט באמצעות פוסטר של סבון - מיצוי של בדיחת השואה הכי אפלה באמצע הסרט, ויש תחרות (על כך שמשתמשים בשומן של עשירות מניתוחים פלסטיים כדי לרקוח סבון כדי שינקו את עצמן). אתם מדמיינים מישהו בהוליווד בכלל מתקרב לחומר כזה היום? לממן סרט אפל בתקציב ענק, עם במאי קפריזי, בלי ז'אנר ברור (מחבר הספר טען שזו "קומדיה רומנטית", פינצ'ר טען שזה היפוך של "הבוגר"), כשצריך לוודא את מי לא מעליבים בסרט ואין שום פרנצ'ייז שאפשר להוציא מזה באופק? No way, Jose.
דבר אחד בטוח, מבכורתו בוונציה "מועדון קרב" היה "אירוע". זה לא אומר שהוא הצליח. המבקרים והצופים נחלקו מיד. מסיבות העיתונאים היו קטסטרופליות. התוצאות הקופתיות אכזבו למרות בראד פיט והקוביות. רוג'ר איברט, המבקר החשוב באמריקה בשעתו ומי שהוא במידה רבה הברומטר למה יחשוב על כל סרט צופה מהמיד-ווסט כי הוא מהפאקינג מיד-ווסט, פתח את הביקורת שלו במשפט: "בכנות, קיבלנו את הסרט ההוליוודי הכי פאשיסטי מאז 'משאלת מוות'" - ונותן בכך את האות לדיונים חפרניים אינסופיים, שעוד יבואו גם פה בהמשך הכתבה, על הפוליטיקה של "מועדון קרב". ומאחר והאוסקרים הם הברומטר האולטימטיבי למה הוליווד חושבת על סרט, אז הנה התוצאות: מועמדות אחת, לסאונד. טוב, הסאונד שם באמת פצצה.
מאז דברים כמובן התהפכו, ולא כי למישהו היה מאוד דחוף להפיק איזו גרסת מחזמר ל"מועדון קרב". אבל אין ספק שעם כמות האסהולים שאוהבים להתחיל משפט ב- The first rule of fight club (היי, לא להיעלב, זה קרה גם לי), ברור מה הסרט המשפיע והזכיר מהתקופה, בטח יחסית ל"אמריקן ביוטי". זה קשור קודם כל לעובדה שהוא פשוט טוב יותר, עם אחד התסריטים המבריקים בעשורים האחרונים בעיר הסרטים (הפרחים לג'ים אולס), ועם הפקה שכל אחד מהאלמנטים שלה מקליק בניצוח המאסטר פינצ'ר: פיט ונורטון בשיאם, הלנה בונהם קרטר ומיטלוף ז"ל נפלאים גם, הצילום של ג'ף קרוננוורת' (בנו של הצלם של "בלייד ראנר") גאוני והשפיע עמוקות על אסתטיקה שלמה של סרטים 20 שנה קדימה, העריכה פצצית, המוזיקה נותנת בראש, וסצנת הקרדיטים ראויה לכתבה בפני עצמה. אה, וגם הסאונד מעולה. תודה, אקדמיה.
בישראל - אפשר לטפוח לעצמנו על השכם - "מועדון קרב" הצליח מיד והיה לקאלט די זריז אצל קהל הצעירים וגם המבקרים. לטפוח על השכם, כי אחת לכמות נאה של זמן הקהל בארץ מגלה יצירת מופת לפני כולם (שלום ל"ביג לבובסקי" ורדיוהד). אבל אפשר גם להצטנע קצת - כי כמו כל דיון סביב "מועדון קרב", עולה השאלה "מה בעצם רוב הצופים חושבים ש'מועדון קרב' חוגג?". מה שמחזיר אותנו לדיון של איברט, ו"המסר" שייתכן ויש או אין לסרט. האם מדובר באמת בתעמולה פאשיסטית-אינסלית, זו שאומרת לכולם שהעולם הקפיטליסטי המערבי השליו לכאורה של סוף הניינטיז הוא בולשיט, וצריך להקים מועדונים של גברים אלימים שהולכים מכות כדי לגלות מי אנחנו באמת? להשתין במרקים במסעדות יוקרה? לייסד ארגון טרור על הדרך? לפוצץ את התאומים? (אוקיי, האחרון יקרה שנתיים אחרי, ועם שוט הסיום של "מועדון" הוא גם הצטרף למספר מצומצם של סרטים שאפשר להצמיד להם את התואר "נבואי"). יכול להיות שהחברה הישראלית האגרסיבית והצבאית ממילא היא קהל נוח לסרטים כאלה. מצד שני, אפשר פשוט לומר שיחסית לאמריקאים יש לנו חוש הומור.
כי "מועדון קרב", אם חייבים לסווג אותו בז'אנר, הוא בסוף בכלל קומדיה. שחורה. מאוד. והוא גם סרט - אנשים שלא ראו משום מה וחוששים מספוילרים אנא לדלג כאן, מלח מים, מלח מים - עם פיצול אישיות, ממש כמו הגיבור שלו. אפשר להעריץ את האלטר-אגו של בראד פיט, "הגבר הקדמון" המיני והחייתי שמטיף להפיל את החברה הקפיטליסטית ועל הדרך לפוצץ בניינים, ואת כל הממבו-ג'מבו השובניסטי שלו. אפשר מנגד גם להגיד שהסרט צוחק עליו ועל אלו שמעריצים אותו, בתוך או מחוץ למסך. הוא הרי מוכר לחברי מועדון הקרב שבסרט חלום סינתטי יותר מכל תאגיד מלוקק. והוא בסוף - שוב, ספוילר - פרי דמיון, פנטזיה של גבריות ולא הגבריות עצמה, והסרט מודע לכך.
ואפשר, כמו פינצ'ר, להגיד שכל זה לא משנה, והסרט לא "אומר" כלום. הוא לא פרו-פאשיזם או אנטי-פאשיזם, הוא בדיחה על שניהם, ואולי על אף אחד מהם. מה לעשות שהבדיחה הזו מרגישה היום עוד יותר רלוונטית ממה שהיא הייתה לפני 25 שנה.
געגועים ל-Y2K
קוראים לזה Class of 99, "הכיתה של שנת 99'", אחת השנים המופלאות בתולדות הקולנוע האמריקאי, יש שיגידו השנה האחרונה הגדולה באמת שהייתה כזו (אלא שאז באה 2007 ונתנה לה פייט). כל הכישרון של דור חדש של במאים אמריקאים, ילדים שגדלו על קולנוע אבל חלקם גם מושפעים מאוד מעולם MTV והטלוויזיה, שחררו סרטים שהם קלאסיקות עכשוויות אחד אחרי השני: "מטריקס", "מגנוליה", "להיות ג'ון מלקוביץ'", "חמש ילדות יפות", "החוש השישי", "בחירות או לא להיות", "הכישרון של מר ריפלי", "סאות'פארק: הסרט", שני הסרטים שעליהם הכתבה הזו, ועוד ועוד ועוד. לצד הטורקים הצעירים, קובריק שחרר אחרי שנים של ציפייה את סרטו האחרון והמונומנטלי "עיניים עצומות לרווחה", מילוש פורמן הזקן נתן לג'ים קארי את הטוב בתפקידיו ב"איש על הירח", וגם מייקל מאן הפציץ עם "המקור". דווקא טרנטינו, הסנדק של הקולנוע בניינטיז ומי שרוחו שורה בעקיפין על לא מעט סרטים מתחילת הפסקה הזו, נח באותה שנה.
אבל בבסיסה, 1999 לא רק הייתה שנה מעולה, היא הייתה סמל, גם בקולנוע וגם במציאות. המיצוי של כל מה שטוב בעשור המיוחד הזה שהיום נראה כמו חלום רחוק: שנת קלינטון האחרונה בשלטון, העולם ב-Pax Americana ובתקופה שלווה יחסית, רוסיה לא פקטור, האיחוד האירופי מתגבש, הגלובליזציה בשיאה, הטרור האיסלאמי אמנם מכה פה ושם - גם בישראל - אבל עוד לא נתפס כבעיה עולמית. ולצד ההתבשמות, עומד החשש הכמעט קדמוני מההולך לקרות עם שינוי הקידומת ל-2000, שהתבטאו בפאניקה מה-Y2K שהיום נראית מגוחכת. אבל כמו הטיטניק, "באג 2000" היה בעצם מטאפורה עוד בשעתו, ובטח עכשיו: החשש שכל זה ייגמר יום אחד, ומיד.
בקולנוע, את השפעות הבאג היה אפשר לראות לא מעט, בעיקר בסרטי מד"ב סטייל "המטריקס" שברמת הפשט לפחות הוא מילולית סרט שחושש מהשתלטות המכונות על חיינו. אבל כמעט כל הסרטים שמוזכרים למעלה כוללים איזשהו מימד של "סוף עולם": הצפרדעים ב"מגנוליה", המלחמה עם קנדה ב"סאות'פארק", השקיעה לתוך תודעה כלואה ב"מלקוביץ'". מולם "ביוטי" ו"מועדון" אמנם לא אפוקליפטיים, אבל הם כן מדברים על התחושה שביום אחד הכל נעצר, והעולם מתפרק.
והוא התפרק: היום, בעידן של אחרי ה-11 בספטמבר, ובטח אחרי ה-7 באוקטובר, אנחנו נמצאים כל כך רחוק מהניינטיז - אין יותר "קץ הציוויליזציות", יש מלחמת כל בכל. ימין נגד שמאל, עשירים מול עניים, וכמובן עולם מערבי מול מוסלמי וגם רוסי. הלאומיות הרימה ראש, גם הדת, וטרור, דם ומוות הם מנת חלקנו - ולחשוב שמה שהטריד את העולם לפני 25 היה איזה באג במחשב.
אבל איכשהו, בניגוד נניח לקולנוע של שנות ה-70 וה-80 שהיום צריך לראות אותו עם שלל כוכביות והסברים והתאמות תרבותיות - רוב הסרטים האלה לא התיישנו ביום, ומרגישים רלוונטיים עוד יותר מהיום בו נוצרו. הם אמנם נעשו בתקופה שלווה, אבל מדמיינים חורבן. אל "אמריקן ביוטי" ו"מועדון קרב" אפשר לחבר את "מטריקס" וגם את הקומדיה המעולה מאותה שנה שמעולם לא הופצה בישראל - Office Space - "מהומה במשרד" של מייק ג'אדג', יוצר "ביוויס ובאטהד". ארבעת הסרטים מתחילים מאותה נקודה: עובד במשרד שמחולק ל-Cubicles (ריבועים, משהו שפחות נפוץ היום), סמל מושלם לניוון של הקפיטליזם האמריקאי, שהופך את כולנו לנמלים קטנות וחסרות זהות, שמתפוצצות יום אחד.
היום אין כבר Cubicles, יש Open Space - מרחב פתוח במשרדי הייטק שבו כולם "עובדים ביחד" ועושים דאווינים שפעם ביום הם מתפננים על פופים. שום דבר מהותי באומללות לא השתנה, רק האסתטיקה, והרשתות החברתיות והלחצים שנוספו בחיים בעידן פוסט "באג 2000".
"החוק הראשון של מועדון קרב הוא שלא מדברים על מועדון קרב", אמר בראד פיט, וכולנו מפרים את החוק שוב ושוב, בטח בכתבה הזו, ומדברים עליו בלי סוף. כמה התשוקה האנושית, היפה והמסוכנת הזו במקביל שמכרו לנו "מועדון קרב" ו"אמריקן ביוטי" - לקום יום אחד ולפוצץ הכל - עדיין מבעבעת. ולפעמים היא פשוט מתפרצת, ולכאב אין סוף.
