בגיל 67, בזמן שהיא מתלבטת בין מאות דיוות דרומיות, כמהות לשחרור מכבלי האלמוניות שעמדו אצלה בתור לאודישנים של "פריפריה אימפריה", הבמאית אורנה בן דור הרגישה שוב סימפטומים מוכרים של תסמונת הילדה הבורחת מגורלה. "נורא קינאתי בנשים שפגשתי באשדוד, באשקלון וברמלה", היא מודה, "הרגשתי דקירות קנאה בקטע המשפחתי השבטי הזה, לא רק שאין לי אותו, הוא גם כאילו נעקר משורש".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
כבת לאם ניצולת שואה שלימים הייתה גם "הגרושה היחידה בשכונה" כהגדרתה, בן דור חוותה בגוף ראשון את הניכור של הדור השני לשואה. "כשהתחלתי להתבגר והייתי מסתכלת בראי, הייתי רואה את המבט של אמא שלי, מבט שלא סובל אותי. עד אז הייתי בעיניה קוף שמן, ככה היא הייתה קוראת לי. התחלתי פתאום לגבוה ולהיראות סבבה, הייתי מסתכלת במראה ונפעמת מעצמי, ואז ראיתי את המבט שלה - הביקורתי, הקשה הזה. עד היום אני לא אוהבת להסתכל בראי, אני רואה את הנשים האלו מסתכלות במראה ואני מתה על זה, אני מקנאה בהן ומתבאסת על עצמי. אני, אין לי המשכיות. אשכנזים, הדביקו אותם לקרקע, הם לא צמחו - הם לא צימחו שורשים. העליות הראשונות התבססו על החלטות אינטלקטואליות, שכלתניות".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
הכביש הראשי הסמוך לבית ילדותה בקריית־אונו חצץ בין השכונה המטופחת של עולי אירופה שהגיעו לישראל בשנותיה הראשונות, ובין מחנה האוהלים שבו שוכנו עולי צפון אפריקה מראשית שנות ה־60. בן דור השקיפה מרחוק על העולים המרוקאים שהובאו מהאוניות במשאיות, ובגיל 14 וחצי העזה לחצות את הכביש. "אצלי בבית לא הייתה משפחה, ואני ברחתי למעברה. ברחתי כדי שיהיה חם, וכדי שהדיבור יהיה פשוט", היא מספרת. "רובם היו מרוקאים, החברה הכי טובה שלי שנכנסה להיריון ואמא שלה לא הסכימה שתעשה הפלה, 'כי אצלנו בעדה לא עושים הפלות', והחבר שלי שבגיל 17 הלך לעבוד. לאמא שלי היה קשה עם המרד שלי – נוסף על הכול גם העיפו אותי מהתיכון בכיתה י', חייתי בין עולמות".
עכשיו נדמה שבן דור, במאית דוקו ותיקה, בחרה צד. "תראי, לי יש מחלת הבמאית המתאהבת בכוכבות שלה. אוקיי? תמיד. אבל את הנשים האלה אני לא רק אוהבת, אני נשבעת לך, מעריצה זו מילה נורא גדולה, אבל כן, אני נושאת אליהן עיניים. קודם כל, הן לימדו אותי אינסטגרם. אוריה מכסחת לי את הצורה. היא צורחת עליי, 'את שמה לי בסטורי כיתוב באלכסון?'".
את כבר מזמן לא במקום של הילדה שצריכה לחפש לעצמה משפחה חלופית אלא במאית מוערכת, ואת עדיין רוצה לברוח לשם.
"אני גם וגם. לקח לי מלא שנים, למדתי המון שנים באוניברסיטה, ועדיין תמיד נורא צריכה להראות כמה אני יודעת, ואני באמת יודעת הרבה. כשפגשתי אותן אמרתי לעצמי, 'כוס אוחתוק, איזה כיף זה משפחה'. עד אז בזתי לזה, לא ציפיתי שמשפחה תחזק את הערך העצמי שלי, אלא רק הישגים. בסוף קרה לי ב'פריפריה אימפריה' משהו שלא קרה לי בהמון דברים שעשיתי, בוודאי לא ב'מעושרות'. עם הנשים מאשדוד ומרמלה אני מרגישה בבית".
"הסדרה הזאת היא לא 'מעושרות' של הפריפריה. המעושרות התחתנו עם גברים עשירים. בעלה של לאה שנירר - חצי המבורג שלו. את מכירה הרבה מורות לפילאטיס שטסות במחלקה ראשונה וגרות בהרצליה פיתוח כי הן מפרנסות את עצמן?"
יותר מאשר עם ניקול ראידמן ולאה שנירר?
"שם לא הרגשתי בבית".
רוב הצופים רואים בגיבורות שלך את "המעושרות" של הפריפריה.
"ברור, וידעתי שזה אחד הפחים שעלולים ליפול בהם. בקלות הייתי יכולה לעשות כזה, פגשתי המון 'נשים של', נשות קבלנים ונשות עורכי דין ומי לא, אבל הבחירה הייתה לקחת נשים שעשו הרבה כסף בזכות עצמן. הסדרה הזאת היא בשום אופן לא מעושרות של הפריפריה".
אצל המעושרות זה לא היה ככה?
"הן 'התחתנו עם'. בעלה של שנירר - חצי המבורג שלו. בחייך, עושים כסף מפילאטיס? את מכירה הרבה מורות לפילאטיס שטסות במחלקה ראשונה וגרות בהרצליה פיתוח, כי הן מפרנסות את עצמן? השתגעת?".
כשקוראים לנשות "פריפריה אימפריה" נובורישיות, מה זה עושה לך?
"את יודעת, איך פעם רני רהב אמר – המשפט היחיד החכם שלו ששמעתי – כולנו נובורישים. הרי הכסף הישן שלנו, מאיפה הוא הגיע? מאיזו עיירה באוקראינה? זאת אומרת, אין לנו לורדים מהמאה ה־12. הכסף הישן האמיתי נשאר באירופה או בארצות־הברית. לא הגיע הנה".
בן דור לא מופתעת מהמהירות שבה התאהבו הישראליות והישראלים בכוכבות של "פריפריה אימפריה" (שלישי־חמישי ב־yes וב־STINGTV). הברקת הליהוק התורנית שלה - אורטל בניסטי, נעמה מריומה, אוריה עזרן, ודליה עם הבנות סידני וקים וחתנה אלירן – נציגי משפחת מנאשרוב, מצליחה לספר מחדש את דרמת היחסים בין פריפריה ומרכז בישראל. "אחרי שידור הפרק הראשון הטלפון שלי עלה באש, וכל השישי־שבת הטלפון המשיך לבעור", היא מתארת.
נוכחותן המתעצמת בעמודי האינסטגרם - לכולן יחד נכון לכתיבת שורות אלו יש כ־300 אלף עוקבות ועוקבים, ועד מועד הקרנת הפרק האחרון כבר תעמוד כל אחת מהן בראש צבא של צרכני תוכן - ופריצת הפרקים הראשונים של הסדרה לרשימת הסרטונים החמים של יוטיוב, הן רק בונוס בשבילה. אבל יחד עם הנשיקות באו המכות.
הביקורות אמרו שהיא מגחיכה את הגיבורות, משתמשת ברגשי הנחיתות שלהן ותורמת להנצחת סטריאוטיפים. בן דור מסרבת לקחת אחריות, טוענת שהיא פה "כדי להרים לנשים המופלאות האלה", ומבהירה את עמדתה: "אני יודעת מאיפה זה מגיע. כבר שאלה אותי מישהי אם אני צוחקת איתן או עליהן, אמרתי לה, 'זו בעיה שלך, כי אם הן היו אשכנזיות מהסצנה התל־אביבית, לא היית שואלת'. אם היו קוראים להן הרשקוביץ או אם הן היו משוהם, לא היו מדברים עליהן ככה. כשמדברים על נשים מזרחיות מהפריפריה, זה מוציא שדים".
את לא יכולה לחשוד בי במניעים כאלו. נולדתי וגדלתי בפריפריה, המשפחה שלי חיה בבית־שאן עד היום, ומה שרואים אצלך בסדרה לא משקף את המציאות. את מציגה פיקציה, את מוכרת לישראלים מציאות בדויה, מטשטשת מצוקה קיומית של אלפי נשים מוחלשות שחיות במרחק עשרה מטרים מהגיבורות שלך.
"את טועה, זו חד־משמעית הפריפריה. אלו הצעירים בפריפריה שחלקם מצליח מאוד, והסדרה מראה את השינוי, את המעמד של העשירים החדשים שמבחינתם אין בכלל מרכז, בעיניי זו מזרחיות חדשה שאין בה טיפת התנצלות".
בואי נדבר על האישה הממוצעת בפריפריה. יש באשדוד וברמלה אלפי נשים שבמקום ליפסטיק אחד של שאנל, היו מאושרות לרכוש ארבע קופסאות של מזון לתינוקות והיה נשאר להן עודף לשתי חבילות טיטולים.
"בחיי אלוהים, בספר התורה, שפה אני אמות אם אני עכשיו מגזימה. בשלב הליהוק הייתי מוצפת, הגיעה אליי כמות של נשים עשירות מהפריפריה. עשירות. אני הייתי הבן־אדם העני בתוך הקבוצה".
"יש בפריפריה מעמד של עשירים חדשים, בעיניי זו מזרחיות חדשה שאין בה טיפת התנצלות. בשלב הליהוק הייתי מוצפת, הגיעה אליי כמות של עשירות מהפריפריה, אני הייתי הבן־אדם העני בקבוצה. הן אמרו לי, טוב לנו כלכלית הרבה יותר עכשיו, מאשר לפני ביבי. אבל אני עדיין לא יכולה להסביר את סוד הקסם שלו"
נשים בפריפריה ישתכרו ברוב המקרים פחות מהבעלים שלהן, זה ישפיע על סדרי העדיפויות שלהן וידחק לתחתית הוצאות גדולות בתחום הביוטי, אז למה נגיד לא ללכת על עורכות דין מצליחות מהפריפריה?
"את יכולה להמשיך למצוא לך התנגדויות, אבל אני לא רוצה להיות שם. את רוצה שאשתף אותך בקשיים? מי כן רצתה להצטלם ומי לא רצתה? הייתה לי אפשרות בחירה אדירה של נשים שרצו להיות חלק מהתוכנית, ורציתי שאלה יהיו נשים שמצליחות, ועושות את זה בכלי שמדבר לכל הנשים – עולם הביוטי".
הנשים באות מערים ליכודיות. יש חיבור בין הזהות הפוליטית להצלחה הכלכלית הסוחפת? אולי צריך לתת קרדיט לנתניהו על האפשרות להתעשר?
"לא ראיתי את הפוליטיקה נוכחת בחייהן. אבל בשיחה הכי עמוקה שעשיתי בעניין הזה, עם אחת המשפחות, אמרו לי, טוב לנו כלכלית הרבה יותר עכשיו, מאשר לפני ביבי. אבל אני עדיין לא יכולה להסביר את סוד הקסם של ביבי. אני לא מצליחה להבין, כי עד הרגע שהוא נכנס, כולם אנשים חושבים, אנשים תבוניים, אנשים שיודעים לקבל החלטות, ואז הוא נכנס ויש שאפל, הכל מתערבב. הוא כאילו מכשף אותם".
לאורך 40 שנות עבודתה פירקה בן דור קומפלקסים אישיים ומשפחתיים, והרכיבה מחדש נרטיבים לאומיים באמצעות סרטים וסדרות טלוויזיה. את המסע הנוכחי כיוצרת דוקו־ריאליטי, החלה לפני כעשור עם "מעושרות" שהפכה לתופעת תרבות, זכתה לשלוש עונות והייתה לסדרה המצליחה ביותר של ערוץ 10, ומאז היא משייטת בכיף בין סוגה עילית לתחתית.
הושלם המהפך, החלוצה שהכניסה את המיניות הנשית לשיח עם "סקס ישראלי", "דו"ח אינטימי" ו"מסע לארץ הציצים", תרמה לנורמליות סביב דימוי גוף נשי ונתנה מקום לשונות, חצתה את הקווים אל הבוטוקס והחומצה ההיאלורונית. הגיבורות נראות אותו דבר, רובן רזות מאוד, מילוי מוגזם בשפתיים, שיער עשוי, ביגוד והנעלה בשווי תקציב שנתי של מתנ"ס בנתיבות.
"אני חייבת לנפץ לך משהו, נעמה אוכלת הכי הרבה שראיתי אישה שאוכלת בחיים. לפני ארוחת צהריים היא תוקעת המבורגר, שלא לדבר על מתוקים וקולה. וגם אוריה - יש לשתיהן גנטיקה מטורפת. יש ציפייה שאעביר עליהן ביקורת, וזה לא התפקיד שלי".
דיברתן על ההזרקות בשפתיים? קשה שלא להבחין בתופעת השפה העליונה הנפוחה מהזרקות. לרובן זה גורם ליובש בשפה העליונה, והן צריכות מדי כמה שניות ללקק אותה כדי להחזיר לה את הרטיבות.
"זה נוכח, אבל את נורא שיפוטית כלפיהן. לא הייתי יכולה לעשות סדרה כזאת אם לא הייתי אוהבת אותן מאוד, או מגיעה ממקום שיפוטי".
קיים אצלי חשש שנערות יצפו בזה וזה ישפיע על תפיסת הגוף שלהן. הן עלולות להרגיש שמשהו לא נורמלי אצלן בלי שפה עליונה נפוחה.
"לא, יש כאן אופנה. את מבינה שזה הולך להיות נורמטיבי? בדיוק כמו שכולנו נהיינו רזות, אני הייתי בדיאטה מגיל שנתיים, אני חושבת. כולן עושות את זה, אני מתחזקת את עצמי, מזריקה בוטוקס והולכת לרופא המהמם שלי, שלא היה נותן לנשים לעשות דברים שלדעתו הם לא מספיק אותנטיים, אבל מה זה כבר אותנטי? עם כל הפמיניזם שלי, אני יודעת איזה סיבוכים לי יש עם הגוף. כשאני שואלת את בן הזוג שלי שימי (מפיק הטלוויזיה וצלם החדשות שימי גת – מ"ב) על בגד שאני לובשת, אני צריכה להזכיר לו שהשאלה היא לא אם זה יפה, אלא אם זה מרזה. כשעשיתי את 'מעושרות 3' אמרה לי אחת הגיבורות שחיה בין תל־אביב ללוס־אנג'לס משפט אלמותי: 'אם לא הייתי מזריקה בשפתיים, הייתי נחשבת בלוס־אנג'לס לאישה מוזנחת'. יש כאן אשד שלא נוכל לעצור אותו. זו מהות הקפיטליזם, ברגע שזה יהיה אפשרי, אנחנו נעשה".
והאג'נדות על תכתיבי יופי שקבעו גברים ולמעשה משעבדות נשים?
"יש לי אג'נדה. את יודעת, אני רוצה להחביא אותה כי אני רוצה שזה יהיה פאן ושזה יגיע לאנשים באופן ישיר ולא דרך השכל. האג'נדה היא שהנשים שאני בחרתי הן מודל, חזקות, הן חיות בתוך הסביבה שבה הן גדלו ושהן תומכות בה והיא תומכת בהן, ובתוך זה הן מצאו כוח להיות נשים עצמאיות באמת.
"מה שהכי מדהים זה שהן לא מתנצלות על שום דבר. בואי, אם אני צריכה להיות הכי כנה בעולם ולשים את כל הקלפים על השולחן, כשהייתי בגיל שלהן – אולי קצת יותר צעירה, רציתי להיות בריז'יט בארדו. עברתי אלף פסיכואנליזות ואני יודעת שהעניין המיני מאוד מובהק. כדי להחזיר לאמא ולדודות שלי, שקראו למי שהעזה להיות יותר מינית מהשאר, 'זונה'. אני רציתי להיות כזאת, לא רציתי להיות כמו אמא שלי".
מהמקום הזה את בטח מסכימה איתי שאף מזרק חומצה היאלורונית לא יוכל למלא רגשי נחיתות.
"בסדר, אני חיה בור אינסופי אחד והן כנראה חיות בור אינסופי אחר שאני יכולה להבין אותו".
אבל את לא כמוהן, את אשכנזייה מבוססת מתל־אביב.
"אני יכולה להבין את זה, אני כן רוצה להיות בלונדינית. אבל אין לי את האומץ, את הסבלנות ואת הכלים הנפשיים לחגוג את עצמי, נגיד. אני מסתכלת על אוריה או אורטל או המנאשרוביות, והן מה זה מוקפדות ונראות מדהים, אבל למי יש כוח לזה? מי רוצה את זה בכלל? זו עבודה אינסופית".
