לאחר סרטו הקודם, "הרוח העולה" (2013), האנימטור היפני הייאו מיאזאקי הצהיר על פרישה מבימוי סרטים. ההחלטה הייתה מובנת בהתחשב במאמץ הפיזי שנדרש מפרפקציוניסט, שאז היה בן 72, שמקפיד לצייר במו ידיו את כל הקי-פריימים בסרטיו (קי-פריימים הם נקודות ההתחלה והסיום של פעולה באנימציה, ובפיצ'ר מדובר על אלפים רבים של פריימים). כמי שהחל לעבוד כאנימטור ב-1963, החל לביים פיצ'רים ב-1979, ויצר מאז כמה מיצירות המופת של המדיום, קשה לטעון שהוא לא הרוויח ביושר את הזכות לפרוש. עשר שנים לאחר שהיה נדמה שלא נזכה לסרט נוסף של מיאזאקי, עלייתו למסכים של "הילד והאנפה" (The Boy and the Heron) היא יום חג עבור מעריציו.
"הילד והאנפה" – טריילר
(באדיבות בתי קולנוע לב)
ב-2017 אולפני ג'יבלי (שאותם מיאזאקי הקים ב-1985 יחד עם חברו האנימטור המנוח איסאו טקהאטה) הודיעו שהמאסטר החל לעבוד על פרויקט חדש. סרט שמבוסס על ספר הילדים היפני הקלאסי "איך אתה חי?" (Kimi tachi wa do ikiruka, 1937), שאותו מיאזאקי קרא ואהב בילדותו. הסקרנות רק גברה כשנודע כי הסרט הוא מסר אישי ובין דורי שאותו הוא מייעד לנכד שלו (ומכך, בהשאלה, לכלל הצופים הצעירים). ישנה, כמובן, גם סקרנות נוכח פרויקט שעשוי להיות היצירה המסיימת, ואולי אף זו שמסכמת, קורפוס של אומן גדול.
עם התקרבות מועד עלייתו של הסרט ביפן נותר לא מעט מסתורין בנוגע למה שיהיה בו בפועל. לא היה סינופסיס, לא טריילר ואפילו לא פורסמו שמותיהם של השותפים היצירתיים לפרויקט. מיאזאקי הפגין נחישות יוצאת דופן, כזו הסותרת כל היגיון שיווקי, בניסיונו לנטרל ציפיות מוקדמות. גם אם בדיעבד לא השתכנעתי שהימנעות זו הוכיחה עצמה כמוצדקת, אתחיל בהערכה הסופית ונטולת הספוילרים של הסרט, וקוראים שלא מעוניינים לדעת דבר על עלילתו מוזמנים להסתפק בקריאת חלק זה. לאחר פסקה זו אדון בסרט אך עלילתו תתואר במשורה.
האם לראות את הסרט? לחובבי אנימציה אין זו לא שאלה שיש צורך לשאול. גם אם אחרי צפייה בודדת לא נראה שהסרט משתווה לעבודותיו הטובות ביותר של מיאזאקי ("הנסיכה מונונוקי" ו"המסע המופלא"), זו עדיין יצירה מורכבת הנושאת לא מעט הדים לנושאים שעלו בעבודותיו הקודמות ולביוגרפיה האישית והמקצועית שלו. גיבור הסרט הוא ילד על סף תחילת גיל ההתבגרות, אך אין זה סרט המיועד לילדים קטנים כמו "השכן הקסום שלי טוטורו" או "פוניו". הוא מתאים יותר לילדים המתקרבים לסוף היסודי ולחובבי סרטיו של מיאזאקי בני כל גיל.
הספר "איך אתה חי?" נכתב על ידי פילוסוף וסוציאליסט בשם ג'נזאבורו יושינו כספר הדרכה אתי המציג תשובות לשאלות שבהן עשוי להתחבט אדם צעיר. שאלות שמעסיקות את גיבור הספר, נער בן ה-15, לאחר מות אביו. התשובות שהוא מקבל ניתנות בשיחות עם מכרים שונים – חברים, בני משפחה ובעיקר הדוד של הגיבור המשמש לו כמדריך. הסרט של מיאזאקי, שביפנית קרוי ממש כשם הספר, אינו עיבוד ישיר שלו. השאלות שעולות בספר על רקע מות האב, אינן נידונות באופן ישיר אבל מהדהדות בחייו של מהיטו, גיבור הסרט בן ה-12, שמאבד בתחילת הסרט את אימו. את התשובות הוא ימצא במסע בעולם של פנטזיה שהוא כולו מיאזאקי, והתשובות יוצגו מהפרספקטיבה הספציפית של היוצר.
הסרט נפתח באירוע מחריד בחייו של מהיטו: הפצצה על טוקיו בזמן מלחמת העולם השנייה, שבה נשרף לחלוטין בית החולים שבו אימו מאושפזת. הסצנה הטראומטית צוירה בידיו של אנימטור בשם שינייה אוהירה, והיא מהווה חריגה מעניינת מסגנונו של מיאזאקי. בהמשך הסרט מהיטו יגלה עותק של "איך אתה חי?", כמתנה שאימו התכוונה להעניק לו לפני מותה.
4 צפייה בגלריה
מתאים לילדים המתקרבים לסוף היסודי ולחובבי סרטיו של מיאזאקי בני כל גיל. מתוך "הילד והאנפה"
(באדיבות בתי הקולנוע לב)
הקשרים לביוגרפיה של מיאזאקי ברורים. בילדותו אמו הייתה חולה בשחפת והייתה מרותקת ממושכות למיטת בית החולים ולאחר מכן לזו שבבית המשפחה. היא זו שהעניקה לו את הספר "איך אתה חי?". בשונה מהאמא של מהיטו זו של מיאזאקי חייתה עוד שנים רבות, אך מצב "האם הנעדרת" היה עבורו מקור השראה. זה מתקיים באופן הישיר ביותר ב"טוטורו", כשאימן של הגיבורות הקטנות של הסרט חולה ונעדרת, וההשתוקקות שלהן מקדמת את המפגש עם הפנטסטי.
שנה לאחר האסון שפותח את הסרט (ועדיין בתוך תקופת המלחמה) מהיטו בן ה-12 ואביו שואיצ'י עוברים לגור באזור כפרי באחוזה שהייתה שייכת למשפחה של האם המנוחה. האב הוא מהנדס הבונה מטוסי קרב (כמו אביו של מיאזאקי) והמפעל החדש שלו ממוקם בסמיכות לאחוזה. באחוזה גרה כעת נטסוקו, האחות של האם המנוחה ואשתו החדשה של האבא שואיצ'י. בית חדש בסביבה חדשה, אם חורגת שהייתה דודה, ובנוסף היא כבר בהריון מהאבא. מהיטו מתנהג בנימוס לנטסוקו, אבל הוא מתקשה לקבל אותה ואת השינוי המהיר שהתחולל בחייו. המצב הפסיכולוגי הלא פשוט שבו הוא נתון מתפרץ באקט של פגיעה עצמית שמשאיר אותו באחוזה ומקדם את הניסיון לגלות את סודותיה.
הרעיון של מסע בארץ פנטזיה נוכח בלא מעט יצירות ילדות. בספרים דוגמת "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות", "האריה המכשפה וארון הבגדים", וכמובן גם בסרטיו של מיאזאקי – בראש ובראשונה ב"המסע המופלא", שהוא הדומה מכל סרטיו הקודמים של הבימאי לסרט הנוכחי. אין כאן ארנב ממהר או סאטיר, אלא אנפה מוזרה שלמעשה אינה כלל אנפה. היא זו שמובילה את מהיטו לתעלומה הקשורה למגדל מסתורי ונטוש במתחם האחוזה. בכניסה למגדל רשום ציטוט מתוך השיר השלישי ב"התופת" של דנטה אליגיירי: "fecemi la divina potestate" ("עָשׂוּנִי הַגְּבוּרָה הָאֱלֹהִית", בתרגומו של עמנואל אולסבנגר) – רמז לכוחות הטמירים ורבי העוצמה הכרוכים בו (והבהרה לכך ששאיפותיו של מיאזאקי, אם למישהו היה ספק, חורגות בהרבה מבידור לילדים).
האנפה פועלת בשירותו של מי שיצר את המגדל, ומנסה להביא אליו את מהיטו. הפיתיון הוא ההבטחה שאימו נמצאת שם בחיים. מהיטו לא מאמין, אבל לא יכול שלא לבדוק. במיוחד כאשר גם האם החורגת נטסוקו נעלמת לאחר שנראתה הולכת לכיוון המגדל.
את אופיו של העולם המיוחד שאליו מגיע מהיטו לא אגלה, אך ניתן לומר שהוא היה יכול להיות מתורגם בנקל לאלמנטים של מד"ב, והם היו יכולים לפשט את ההבנה של המתחולל בסרט (בדרכים שבהן, מן הסתם, מיאזאקי לא היה מעוניין). יש בעולם זה דמויות הקשורות לחייו של מהיטו ב"מציאות", אך הן מופיעות בדרכים החורגות מהאפשרויות המוכרות של חלל וזמן, ולכן גם המפגשים איתן טעונים רגשית. את הדמויות בעלות המעמד הרם ביותר בעולם זה ניתן להבין כשלוחה סמלית של מיאזאקי ושל איסאו טקהאטה.
המכלול של המתרחש מהווה הרהור על כוחה של האמנות והקשר שלה לחיים. למרות שזהו סרט של אדם שהקדיש את חייו לאומנותו, הסרט מוביל לאמירה אודות האחריות שאנו נושאים כלפי העולם האמיתי, והיכולת להתמיד ברצון לתקן אותו, גם כשנראה שאין לו תקנה. זה נכון לגבי יפן שלאחר המלחמה, וזה נכון בעוד ארצות שצריכות להתאושש מקטסטרופות שהתחוללו בהן.
במהלך הצפייה ב"הנער והאנפה" חשבתי על נקודות ייחוס מגוונות לרעיונות והדימויים שעולים בו – מ"הסערה" של שייקספיר, רעיון "המגדל האפל" של סטיבן קינג, וסרטי אנימציה כמו "נשמה" (2020) של פיט דוקטר ו"סוזומה" (2022) של מאקוטו שינקאי. יש כאן לא מעט, והגודש של פנטזיה מטאפורית עשוי לפגוע בהנאתם של חלק מצופים. אך גם אם לא הכול מובן, בוודאי אם זו רק צפייה ראשונה, "הילד והאנפה" ראוי לתשומת הלב והמחשבה של צופיו.
