"אני בסך הכל רציתי ללמד, את יודעת. זה נכפה עליי בכוח, משהו שלא בחרתי בו. יש לי מין צביטה בלב ביחס אלייך, שכאילו, את היית יכולה למנוע הכל". את הדברים הללו אמר רק לפני שלושה חודשים אדם ורטה לתלמידתו לשעבר ספיר סבח, בריאיון לכאן 11 שחזר שבע שנים אחורה, אל הפרשה שעוררה דיון ציבורי סוער. "אם הייתי סותמת", היא ענתה בתגובה, והזכירה לו את האירוע המחולל: "האמירות שלך".
ורטה, אז מורה למחשבת ישראל באורט טבעון, זומן לשימוע שלפני פיטורים בעקבות מכתב ששלחה סבח לשר החינוך, ובו טענה כי הוא מבטא בכיתה "דעות של שמאל קיצוני" ו"יוצא נגד המדינה". מאז, הסדרה "שעת אפס" ששאבה השראה מהמקרה כבר הספיקה לזכות בפרס הסדרה הטובה ביותר בקאן. והנה, מתברר שאפילו לא חייבים לכתוב תסריט או מחזה בשביל לעסוק בכך בצורה מקורית ומעניינת ביותר, החומר כבר מוגש בצורה מופתית בחסות המציאות.
אותו שימוע בדלתיים סגורות שנערך לוורטה ב-2014, בנוכחות שלושה בעלי תפקידים מעולם החינוך, הוקלט ואף זמין ביוטיוב. היוצרת רננה רז האזינה לו במלואו לאחר הפרשה, וגילתה דיון מרתק שמכיל בתוכו את כל החומרים מהם עשויה דרמה ישראלית טובה: ימין מול שמאל, נערה מול גבר, תלמידה מול מורה, חינוך לדמוקרטיה, גברים ונשים, אשכנזים ומזרחים, חינוך ציבורי מול הפרטה – כל הללו כבר שזורים שם, עם האינטונציות הנכונות, אפילו הקולות המתאימים היו שם, סטריאוטיפיים להחריד לכל אחת מהדמויות; הכל דחוס בתוך 80 דקות שמלמדות כל כך הרבה על ה-DNA של הוויכוחים מלאי היצרים בהוויה הישראלית. למשל, אם ורטה סיפר לתלמידיו שקרא בהפגנה "ויוה פלסטין" – למה זה בסדר, ואילו הקריאה "מוות לערבים" מצד תלמידות ראויה להוקעה? זו הקבלה שהצוות החינוכי באמת עורך ומאמין בלגיטימיות ובהיגיון שלה.
במהלך מסקרן, רז יצרה מופע פרפורמנס בשם "השימוע", שהציג בבית אריאלה בתל אביב, ומכנה עצמו "אירוע האזנה מחדש". ארבע הדמויות שהתכנסו אז לשימוע מתכנסות מחדש סביב שולחן דיונים ארוך. הקהל מסב יחד איתן לשולחן, האור דולק והתחושה היא לא של הצגה כי אם של התכנסות. קו ראשון לשימוע המחודש. השחקנים לא שיננו את הטקסט בעל פה אלא מרכיבים אוזניות במהלך המופע, ולמעשה מאזינים לשימוע המתגלגל ותוך כדי מדקלמים אותו בעצמם עבור הקהל. הפעולה הזו לא רק שנעשית מילה במילה, אלא גם ברמת הנשימה, הגמגום, המחשבה – השחקנים - אמיתי יעיש בן-אוזיליו, עופר עמרם, נעמי פרומוביץ׳ ורז עצמה - ממש חיים ומבצעים את הטקסט כפי שנאמר על ידי האנשים האמיתיים. בצורת ההגשה האמינה כל כך, קל לשכוח שמדובר בשחקנים. הדיבור כה טבעי, מחוות הגוף נאמנות להפליא לאופן שבו אדם מדבר בסיטואציה כזו, והתוצאה ייחודית ורחוקה מאוד מתיאטרון, שבו כל מילה מונחת במקומה כמו במלאכת שיבוץ אבנים, מלוטשת וסטרילית. האירוע הזה חי, נושם, מתהדר בחוסר הדיוק וחוסר השלמות המאפיינים דיבור טבעי של כל אחד וכל אחת.
המסר "זה\ו יכול\ה להיות כל אחד\ת" מובע ביתר שאת כשהשחקנים מחליפים ביניהם את התפקידים – והנה, מי שהיה עד לפני רגע אדם ורטה הופך למנהל בית הספר וכו', וברגע אחר הם מחליפים ביניהם מקומות, מתקבצים לדבוקה אחת ומדברים יחד, נעים בחלל ומבצעים כוריאוגרפיות מילוליות שונות. בשיחה בסוף המופע רז הסבירה את הבחירה – ההחלפה של התפקידים מאפשרת לנו לאפס את העמדות שלנו. מין משאלה שנוכל לעשות זאת גם בחיים האזרחיים – לבחון עם עצמנו תדיר האם אדם או גוף מסוים עדיין מייצג את העמדה שלנו, ואם לא – לשנות את המיקום שלנו ביחס לכך.
עוד בחירה מעניינת של רז היא ההקפדה כי השחקנים ידברו את הטקסט בצורה נקייה ונטולת מניירות, זאת בניגוד לקולות המקוריים שהיו סטריאוטיפיים ומיד נשאו בתוכם מטען כלפי דוברם. הדבר איפשר לקהל להקשיב לדוברים באופן לא שיפוטי, שאינו מושפע סממנים כמו מבטא או מובחנות כזו או אחרת.
אחת השאלות שמעסיקות יותר מכול את הנוכחים בחדר השימוע היא האם ורטה פעל בניגוד לנהלים. האם למורה מותר או אסור להביע את דעותיו בכיתה, ואם מוסכם כי אין לבצע מניפולציה בתלמידים במטרה להחדיר בהם דעות כאלה או אחרות. בנוסף, ישנה התייחסות לאמירות של סבח, שבניסוח כזה או אחר קראה להוציאו להורג, מכנה אותו בוגד ("היא לא כתבה 'אתה בוגד', אלא שהדעות שלך הן של בוגדני. הדעות", מדייקת מנהלת משאבי האנוש). ונראה כי הנוכחים לא בטוחים איזה עונש להטיל על תלמידה המאיימת על חייו של מורה, ובכלל, איך להגיב מול סירובו של ורטה ללמד בכיתה שבה נוכחת סבח ואף להוסיף ללמד בבית הספר שהיא נמצאת בשטחו. לקראת סוף השימוע ורטה מפנה תהייה-שאלה רטורית: אם יושבת תלמידה כמו ספיר בכיתה, האם הדבר הנכון הוא להימנע משיח כזה, או שאני צריך למקסם את הרווח החינוכי של הכיתה?
זהו רק מדגם מן הסוגיות רבות החשיבות השזורות לכל אורך השימוע, ומעלות שאלות נוקבות על פערים בישראליות והאופן שבו אנו מתמודדים איתם, על שרטוט גבולות בעולם החינוך ואופי הערכים שאנו רוצים להעניק לילדינו. גם ורטה עצמו צפה במופע, ואחרי שראה מן הצד את השימוע של עצמו העיד בפני השחקנים: "אמרתי אז שאני הקורבן, אבל בעיניי ספיר הייתה הקורבן. היא פספסה את הבגרויות ונפלטה מהמערכת".
כשרז מספרת לאחר ההצגה על מה שמשך אותה ליצור את המופע, היא מסבירה: "כל אדם ממוצע ששומע את השם אדם ורטה יתמצת זאת בכותרת 'מורה שמאלני שאמר שצה"ל הוא הצבא הכי לא מוסרי בעולם'". רז מתייחסת לפער שבין הכותרת לבין המציאות, המורכבת ומרובדת הרבה יותר. אנחנו צורחים רק כותרות, ואיבדנו יכולת להבין דברים בצורה מורכבת. במדינה רבת-קולות כמו שלנו, היא מסכמת, זו ממש טרגדיה. והנקודה הזו נוכחת מאוד בהקלטה של השימוע, שכן גם בין ארבע נפשות אלו, אנשי חינוך מבוגרים ומקצועיים, ישנה תחושה שאין באמת ניסיון להתדיין על הדברים אלא שהנוכחים בחדר אוחזים בדעות שונות וכמו מדברים בערוצים מקבילים, שבהם כל אחד נאחז בעמדתו בעבותות, ללא רצון אמיתי לרדת לשורשם של דברים או להקשיב לאפשרות אחרת.
ובעצם, רז הגדירה זאת יפה - הקשבה היא לב העניין. כי אין הרבה סיכוי שמישהו באמת יאזין ל-80 הדקות הללו, אם לא היה נעשה בהן העיבוד הזה שמחייה אותן. והנה, הקהל מרותק, האוזן מקשיבה, וההקשבה היא כפולה, שכן השחקנים מקשיבים בזמן אמת לדיון המקורי שאת הטקסט שלו כלל לא למדו בעל פה. הם משמשים צינור לדברים, והקהל מקשיב להם, ולא רק זאת – הוא מקשיב באמת. וזה נדיר במחוזותינו, היכן שהקשבה כבר די יצאה מהאופנה.
המורכבות קיימת ותוסיף להתקיים בשעטנז הישראלי, אדם ורטה וספיר סבח הם רק שמות קוד לפערים עמוקים בחברה שלנו שעובדת קיומם נתונה. יצירות כאלה כמו "השימוע" שבסך הכל מורכבות משולחן ארוך וסביבו כמה כיסאות וחבורת אנשים צופים באור מלא, נבראות עם שליחות גדולה. במינימום עזרים ובצנעה רבה היצירה הזו מציבה מראה לכל אדם חושב, שחשוב לו לשאול שאלות ולהתעקש על זכויות אדם כמו חופש הביטוי. זה לא פוליטי, זה אנושי ובסיסי. כמו גם להקשיב – יכולת אנושית בסיסית מופלאה שרק צריך להיזכר בה.
