ב-2016 הקולנוען יותם גנדלמן והעיתונאי ארי פינס פרצו למרכז הבמה של סדר היום התקשורתי בישראל עם הסדרה התיעודית שיצרו "צל של אמת", סדרה בת ארבעה פרקים שנחשבת עד היום ליצירת הדוקו-פשע הישראלית הראשונה - תגובה מיידית לגודש התכנים ששטפו את הטלוויזיה האמריקנית בעשור האחרון. היה צריך הרבה יומרה כדי לשחזר את ההצלחה של "הג'ינקס", "לעשות רוצח" והפקות מצליחות אחרות מנטפליקס ו-HBO בתוך הזירה המקומית, זירה הרצח הישראלית הדלה יחסית. בארצות הברית שבה הפשיעה משתוללת מאז ועד היום, ממש יום יום, היצע פרשיות הרצח המסתוריים, המזוויעים והמטורללים רב ומגוון. מדובר במשאב בלתי נדלה של תעלומות פתורות, לא פתורות וכאלה שמוטלות בספק עד היום. ואילו בארצנו הקטנטונת יש די והותר מקרי אלימות קשה, הרג ורצח. אבל כמה מהם קיבלו מעמד של תעלומה? לא רבים. תיק רומן זדורוב הוא אחד הבודדים, ופינס וגנדלמן הסתערו עליו בזמנו.
"הבזק של רצח" – טיזר
רומן זדורוב היה המועמד הברור לחשוד המיידי שניתן לתפור סביבו סדרת דוקו-פשע ישראלי. למרות שסיפורו נטחן עד דק שוב ושוב בחדרי החקירות, בבית המשפט ובאינספור כתבות תחקיר טלוויזיוניות, פינס וגנדלמן הצליחו לעבד מחדש את שלל החומרים מהארכיון ולבשל מהם נרטיב חדש וטעים לקהל הרחב, שלרוב לא מוצא עניין בדיוני ראיות יבשושיים ומשעמים. יוצרי "צל של אמת" הביאו את כל היומרה, החוצפה והתעוזה כדי להביא למסך את הגרסה המזוקקת שלהם, המסקרנת והמבדרת, שדוחה את עמדות המשטרה והפרקליטות. ואכן, הסדרה חוללה סערה בסוגיות שעמדו גם כך במרכז סדר היום וסוקרו שוב ושוב בחדשות. היוצרים פשוט הגישו את זדורוב וסיפורו כמותחן מסתורין פתייני, עדכון למיתולוגיה שגם כך התגבשה סביבו מתוך מבט פנימה לחברה הישראלית. אז איך זה נראה כשגנדלמן ופינס פונים החוצה לטפל בתיק רצח מתוצרת אמריקה? הדוקו-פשע אמיתי "הבזק של רצח" (Buried, שעולה היום, א', ב-yes ו-HOT8) עשוי טוב, לא יוצא דופן. ואולי עדיף כך.
ייתכן שההישג הגדול של גנדלמן, פינס וחברת ההפקה "ביצתעין" (שייסדו ביחד עם מיקה תימור), היא תשומת הלב שעבודתם ב"צל של אמת" עוררה גם מעבר לים וסללה את הדרך לשיתוף הפעולה עם רשת שואוטיים האמריקנית, שממנו צצה היוזמה ליצור את "הבזק של רצח". זוהי מיני-סדרה בת ארבעה פרקים (ממש כמו "צל של אמת") החוזרת למשפט שנערך לפני 30 שנה בקליפורניה ושבו הואשם והורשע אדם בשם ג'ורג' פרנקלין באונס ורצח של ילדה בת שמונה בשם סוזן נייסון. אינספור שמות של חשודים באונס וברצח עוברים דרך מערכת החוק האמריקנית על בסיס יומיומי, כל אחד מיוחד בדרכו, אולם תיק פרנקלין נחשב לנקודת מפנה במשפט האמריקני בגלל עדת התביעה הראשית: איילין פרנקלין-ליפסקר, בתו של הנאשם, אשר ביום אחד חוותה לטענתה הבזק מן העבר, ששלף מהזיכרון שלה את המראה של אביה אונס ורוצח את חברתה הטובה. הזיכרון הזה, שהודחק לאורך שנים, היה פריצת הדרך שלו ציפתה התביעה בדרך להרשעה ב-1991.
המקרה המדובר עורר הדים אי שם בתחילת שנות ה-90, לא מעט בזכות קמפיין היח"צ המרשים שנלווה אליו ובזכות איילין שבמרכזו, שלצד העדות שסיפקה בפני השוטרים וחבר המושבעים, סיפרה את סיפורה אל מול המצלמות של מהדורות החדשות, ובראיונות לתוכניות אירוח (בהם זו של אופרה וינפרי). היא דאגה להעמיק ולהרחיב את שבריר הזיכרון שלה בספר שכתבה ב-1991 Sins of the Father: The Landmark Franklin Case - a Daughter, a Memory, and a Murder ("חטאי האב: תיק פרנקלין פורץ הדרך - בת, זיכרון ורצח"), שעליו מבוסס גם סרט טלוויזיה בשם Fatal Memories, שבו גילמה את דמותה שלי לונג, לצד השחקן המנוח דין סטוקוול ואחרים. רוב רובם של החומרים שמופיעים ב"הבזק של רצח" נשלפים מהארכיון הטלוויזיוני של אותה התקופה, לפני 30 שנה, ואף לפני כן מתוך הסיקור של תעלומת הרצח עצמו שהתבצע ב-1969 - 20 שנה לפני שזיכרון הילדות צף לתודעת איילין הבוגרת והביא לפתיחת התיק.
ההקשר הכללי של הפרשה, ומקומה בסדר היום, הוא ככל הנראה האתגר הגדול ביותר שניצב בפני היוצרים השאפתנים. להבדיל מתיק זדורוב הנמצא תדיר בכותרות ועומד במרכז השיח בישראל, תיק פרנקלין נשכח מהזיכרון הקולקטיבי של הציבור האמריקני. לא בגלל טראומה מודחקת, אלא מחוסר עניין. הסדרה היא עצמה כשבריר זיכרון שמנסה להחזיר את הצופים שלושה עשורים אחורה. אבל זה לא ממש עובד, הססמוגרפים של השיח התקשורתי נותרו בשלהם. וזה רק טבעי. צופים מעדיפים עדכונים על דמויות מוכרות ומתוקשרות כמו זדורוב, על פני חיטוט בבוידעם בחיפוש אחר סיפורים חדשים ישנים, מעניינים ככל שיהיו. למען האמת, פינס וגנדלמן למדו זאת גם בישראל כשהתיאוריה שחיברו בעונה השניה של "צל של אמת: רוצח כביש החוף" בנוגע לרוצח סדרתי שפעל לאורך כביש החוף בשנות ה-70 לא הניבה גילויים מפתיעים או התרוממה לדיון רציני במערכת המשפט, גם לא בציבור. פרשת זדורוב היא רומן רומנטי עבורם, סוס מנצח. הייתכן שיש רק אחד כזה?
בחסות פרשת זדורוב, יוצרי "צל של אמת" יצאו אל אור הזרקורים ומשכו תשומת לב רבה, אולם כעת, כשהם נבחנים מקרוב ותחת מיקרוסקופ של זיהוי פלילי, משימת העיבוד המחודש של תעלומות מן העבר הופכות לקשות ותובעניות יותר - לבטח כשמדובר בעבר הרחוק, ובמיוחד בישראל שבה אין מספיק מקרי רצח מיתולוגיים לכלל היוצרים התיעודיים המקומיים. ייתכן שדווקא היציאה לארצות הברית שחררה את פינס וגנדלמן מהציפיות לחידושים ולשערוריות. ב"הבזק של רצח" זוהי איילין שמספקת את הסנסציות, ולכך מתווספים הקרע המשפחתי והריבים המכוערים בינה לבין אחיותיה. לא חסרה פה רכילות עסיסית, אפילו אם היא מן העבר. תוסיפו לכך את התיעוד המצולם מבית המשפט ויש לכם דרמת דוקו-פשע אפקטיבית. אחת מיני רבות.
מה שכן חסר פה הוא מידע חדש, ונראה שהיוצרים לא מתאמצים לחפש כזה. אולי מתוך גישה צנועה יותר שאימצו לעצמם כשהם רועים ורואים בשדות זרים, ומתוך הכרה במגבלות הידע שלהם ובתיאום הציפיות עם הבוסים האמריקנים ועורכי הדין הזהירים שלהם, הסדרה הזו מרוסנת ומתונה יותר, יומרנית פחות. בניגוד להתרסה הפומבית של פינס וגנדלמן מול זרועות החוק בישראל, הטיפול שלהם בפרשה זו זורם עם התנהלות הרשויות האמריקניות, על פי כללי הפרוטוקול - כך כשבית המשפט מרשיע את פרנקלין המושמץ ב-1991 על סמך העדות השנויה במחלוקת של בתו (שסיפרה על מסכת התעללות וניצול מיני של האב), וכך גם כשערעור ההגנה מתקבל שש שנים לאחר מכן בעקבות הליכים משפטיים פסולים. כוונת התביעה לקיים משפט חדש נגנזו לאחר שעלו טענות על כך שהעדות של איילין נשלפה מזיכרונה בהיפנוזה. כמו כן, זיכרונות מפלילים נוספים בנוגע לאביה התגלו כמשוללי כל יסוד נוכח ממצאים בשטח.
בסופו של דבר, "הבזק של רצח" הוא אריזה יעילה ונגישה לפרשת רצח סבוכה מן העבר, בלי תגליות חדשות. הכל לפי הפורמט שגנדלמן ופינס גיבשו ב"צל של אמת" - חומרי ארכיון מהעבר, וראיונות עדכניים עם מומחים ומשפטנים שהיו מעורבים בתיק. איילין עצמה לא מדברת, מה שמפחית באופן משמעותי את חשיבותה של הסדרה כולה.
"הבזק של רצח" הייתה יכולה להעמיק יותר אל תוך השאלות המהותיות של חוויות עבר וטראומה, ושל מהימנות זיכרונות בעיצוב התודעה היומיומית שלנו, במיוחד על דוכן העדים. היוצרים לא מתעלמים מהשאלות הללו (הפרק השני אף מוקדש להן), אבל העיסוק בהן אינו תשתיתי או מרחיב מספיק, והוא מושקע כל כולו בבניית הנרטיב של תיק פרנקלין במקום בסוגייה הכוללת, שלה יש משמעויות מעבר לדיוני ראיות בבית המשפט. זה מובן ומתקבל על הדעת מבחינה הפקתית בז'אנר הדוקו-פשע. תהיות פילוסופיות אינן מניעות את הצופים, ובדעת הקהל הקרימינולוגיה מביסה את הפסיכולוגיה. וכך גם "הבזק של רצח", שמתמסרת לציפיות השגרתיות מדוקו-פשע עם עוד מקרה רצח שערורייתי. יש כל כך הרבה כאלה בארצות הברית - תיק פרנקלין עומד פחות אותו יותר באותה שורת הדין כמו האחרים, וכך גם היוצרים שהגיעו מישראל כדי ליישר איתה קו.
