אמנם השחקן בנז'מן לאוורן בן ה-37 עדיין לא התמסד, אבל חבריו וחברותיו של אחד הכוכבים היותר מבוקשים ומוערכים בצרפת, אוהבים להזמין אותו לשאת נאום בחתונתם. מן הסתם הם יודעים שהנאום יהיה שנון, משעשע, מפתיע, מקורי ואף מרגש. "אני יכול לומר שלשאת נאום בחתונה זה דבר קשה, אבל לא כל כך מפחיד. החלק הקשה והמפחיד בשבילי הוא הכתיבה", התוודה לאוורן, בריאיון זום שערכתי איתו. "אבל אחר כך לדבר בטקס לפני אנשים ולגרום להם לצחוק זה אתגר מלהיב".
נאום החתונה – טריילר
לכן כשהקומיקאי המוכשר קרא את התסריט של "נאום החתונה", שבו הוא מגלם את אדריאן, רווק בשנות ה-30, שגיסו העתידי מבקש שיישא נאום בחתונה, הוא התחבר אליו בקלות. "נשבתי על ידי הדמות של אדריאן, יש לו מוח חולה לגמרי. אפשר לומר שאדריאן נוירוטי, מעצבן, משעמם, היפוכונדר ומתלונן כל הזמן. למזלי אני לא צריך להדמות לדמויות שאני מגלם. אתה יכול להבין מדוע החברה שלו סוניה רצתה לעשות הפסקה ביחסים. נשבתי גם במלנכוליה שלו. אני מקווה שאין לנו כל כך הרבה דברים במשותף.
"יחד עם זאת, הוא ריגש אותי ואני מבין אותו. כמוהו, גם אני מפעיל הרבה את המוח שלי - יש לי המון מחשבות וגם אני חופר בעבר ומתעסק בעתיד שלי. לפעמים אנשים מדברים אליי ויש לי מבט כזה שאומר: 'סליחה, אבל אני במקום אחר'. זה לא שאני לא מאזין להם או לא מגלה בהם עניין. אני פשוט לכוד במחשבות שלי. בסך הכול, אדריאן הוא דמות מכמרת לב ובסופו של דבר הוא מלא נוסטלגיה, חולמני ובעצם רומנטיקן אמיתי".
בעוד לאוורן מסוגל להתמודד עם משימת הברכה באירועים חגיגיים, לאדריאן זאת משימה כמעט בלתי אפשרית, מה גם שמדובר בחתונה של אחותו. "אדריאן היה מעדיף למות ולא לשאת את הנאום, אבל אין לו את היכולת להגיד 'לא'. לאדריאן יש פנטזיה לומר במהלך הנאום לבני משפחתו בפנים את מה שהוא באמת חושב עליהם, אבל במציאות הוא מודע, עצור ומונע מפחדים".
הקומדיה "נאום החתונה" שמגיעה אלינו השבוע לאקרנים מבוססת על "הנאום", ספרו של פאבריס קארו. "הבמאי והתסריטאי לורן טיראר פנה אליי עוד לפני שסיים את התסריט – הוא ראה אותי ב'אהבה ממבט שני' וב'סה לה וי' ואמר לי שהוא רוצה לעבוד איתי, זה כמובן החמיא לי".
התפקיד דרש ממך להביע קשת של רגשות.
"נכון. בין היתר הייתי צריך להביע רגישות, אירוניה, ייאוש, כעס, סבל, התפרצות של שמחה והרשימה לא נגמרת. הכאב של אדריאן נגע בי. המחשבות הבלתי פוסקות שאף פעם לא מושתקות. הנוירוזות הבלתי פוסקות שיוצרות את הכאב. זהו סוג של תפקיד 'הכול כלול', שמאפשר לך לגלם דמות שהיא קשת כל הרגשות האפשריים בבני האדם - הכול באדם אחד ובמהירות מואצת. אני חושב שהסרט הזה הוא שירה קולנועית".
יש פרדוקס בסרט - אתה משחק אדם שמפחד לדבר, אבל אתה מדבר ללא הפסקה בסרט ועוד היישר למצלמה.
"אם אדריאן היה יכול לדמיין את כל הצופים שיושבים באולם וצופים בסרט, אני לא מאמין שהוא היה יכול לדבר אל המצלמה. המצלמה הופכת להיות הפרטנר שלו. אני יכול לראות את הפרדוקס שאתה מדבר עליו. בשבילי כל הרגעים האלה שאני צריך להסתכל למצלמה ולדבר אליה היו מעט מרתיעים, בגלל שיכולתי לדמיין את הצופים - וזה מיד החזיר אותי למודעות לתפקיד שלי כשחקן וזה היה מעט מפחיד. גם מבחינה טכנית זה היה קשה, בגלל שהייתי צריך להתייחס למצלמה כמו אל פרטנר נוסף, אז הייתי צריך לשחק בטבעיות ולמצוא את האיזון ביחסים שלי עם המצלמה, במיוחד ברגעים שבהם הבטתי ישר אליה".
במהלך העלילה, אדריאן וסוניה הולכים לעץ המשאלות. אם אתה היית הולך לעץ משאלות, מה היית כותב בפתק?
"תראה זה עניין פרטי - לקרוא מה שאנשים כותבים זו חדירה לפרטיות וזה לא העסק שלך", הוא צוחק. "אתה תצטרך למצוא את העץ שבו שמתי את המשאלה שלי ולקרוא בעצמך, ואני לא אוסיף יותר מידע".
"נאום החתונה" דן בין היתר בהשפעת הוואטסאפ על עולם הדייטים. מהי עמדתך בנושא?
"הודעות וואטסאפ הפכו את היחסים לדו ממדים, והן יכולות להיות סיוט כי הכול כתוב. בסופו של דבר אנשים לא רואים אחד את השני ולא נפגשים – הם רק מתכתבים. יש לי חבר שהיה מאוהב במשך חודש וחצי בטירוף בבחורה שהוא מעולם לא ראה והם גרים באותה עיר. הבחורה רצתה להיות בטוחה שהוא לא רק רוצה לשכב איתה, אז הם לא נפגשו וזה היה סיוט. אדריאן מצידו אוהב לנתח באובססיביות כל הודעה שהוא מקבל. שלא לדבר על התכנון הבלתי פוסק של ההודעה שהוא אולי ישלח.
"אני אגב אוהב לנתח את ההודעות שאני מקבל. לפעמים זה מעניין לבדוק את הכתיבה, הטעויות, הדקדוק והפיסוק – למשל כשכותבים נשיקה או נשיקות, אני מנשק אותך או אני מנשק אותך חזק. אני מוצא שזה מרתק לנתח הודעות, כי אני מאמין ששום דבר לא נעשה במקרה, אם זה במודע או לא במודע, לעיתים אנחנו יכולים לקוות ולצפות למשהו חיובי בגלל מבנה המשפט, בגלל סימני קריאה, שתי נקודות שלוש נקודות קטנות, וגם לי זה קורה".
היחס שלך לחתונות ולמוסד החתונה השתנה בעקבות העבודה על הסרט?
"זה לא ממש שינה את נקודת המבט שלי. אני חושב שלהתחתן ולהיות חתן יהיה יותר מפחיד, מאשר לקום ולשאת נאום בחתונה".
אני מניח שבחתונה שלך לא יהיה ריקוד שרשרת.
"לא, זה בלתי אפשרי שלא יהיה ריקוד. גם בחתונות הנעשות בטעם טוב, יש ריקודי שרשרת. זה ממש סיוט – אתה מדמיין לעצמך שאצלך בחתונה זה לא יקרה ואז אתה מוצא את עצמך בראש הטור וזה מה שמדהים", צוחק לאוורן. "אני תמיד מוצא את עצמי באמצע הריקוד נהנה מאד. אז אולי עדיף שאסתום. אבל אני לקוח ממש טוב בכל מה שקשור לריקודי שרשרת. רק מספיק שיהיה קצב טוב ואני בפנים. וככל שהחדר קטן יותר, כך יותר טוב. ואז אתה שוכח לגמרי שהבחור שלפנייך יש חולצה רטובה לגמרי מזיעה".
לאוורן נולד בפואטייה, במערב צרפת, 340 קילומטר מפריז. בתיכון הוא לקח שיעורי משחק, מה שהוביל אותו לעבור לפריז וללמוד שם משחק באופן מקצועי יותר. עם השנים לאוורן הפך לחבר קבוע בתיאטרון הקומדי פרנסז. "לשחק על במת התיאטרון זה דבר נהדר - אתה משחק עם כל הגוף שלך, עובד על היציבה, התנועה והקול. זה מפתח את הביטחון בעבודה שלך. יש עוד כמה שחקנים בקומדי פרנסז שהגיעו כמוני מאזורים מרוחקים וקטנים ואנחנו נפגשים מדי פעם ושותים לכבוד ההצלחה שלנו".
בטלוויזיה, לאוורן כיכב בשנים האחרונות בסדרות "קאסטינג" ו"הריאיון". מהקולנוע אנו זוכרים אותו מתפקיד הבחור הרומנטי הנוגע ללב עם תסמונת האספרגר ב"נפלאות החושים", שזכה להצלחה נאה בישראל. בעשור שהוא משחק בסרטים, לאוורן הספיק לצבור שלוש מועמדויות לסזאר: השחקן המבטיח בזכות "סה לה וי" (2018), שחקן המשנה המצטיין הודות ל"אהבה ממבט שני" (2020) ו"החמור, המאהב ואני" (2021).
בשנה הקרובה הוא יגיע עם "דלישס" המביא את סיפור הקמת המסעדה הראשונה בעולם ו"עניינים אישיים" על משפט אונס, שבו מככב איוון אטאל עם רעייתו שרלוט גינסבורג והבן שלהם. ואם אנחנו בענייני משפחת גינסבורג, אז לאוורן השתתף במופע של קומדי פרנסז שעסק בסרז' גינסבורג. "כל השחקנים ניגנו בכל הכלים ושרנו את שיריו. אני למדתי במיוחד לנגן על באס, היה לי רקע בנגינה, אבל לקחתי עוד שיעורים. ואז הגיע הסגר ומה שעשיתי היה להמשיך לנגן ולשכלל את הנגינה שלי".
גם ווס אנדרסון התרשם מלאוורן וליהק אותו ל"הכרוניקה הצרפתית" עתיר הכוכבים. "אני מאוד גאה להיות בקאסט המפואר הזה, אבל עבדתי רק יום אחד ובעצם שעתיים בלבד - יש לי תפקיד מאוד-מאוד קטן. אני מרגיש שאני קצת משקר כשאני אומר שאני בצוות השחקנים של הסרט הזה, אבל להיות מחובר לסרט של ווס אנדרסון, זו בהחלט גאווה. יותר עניין של תדמית ויוקרה. עכשיו הייתי שמח לשחק בסרט של קוונטין טרנטינו".
איזה תפקידים היית שמח לעשות בעתיד?
"אני מקווה שיצא לי בעתיד לגלם דמויות של נבלים ודיקטטורים".
איך עוברת עליך תקופת הקורונה. מה למדת על עצמך, על החיים?
"הדבר החיובי היה להבין כמה החיים יקרים ועד כמה עלינו ליהנות מהם. כשהתיאטרון היה סגור, העלינו ביו טיוב חזרות והצגות ללא תפאורה - קראנו לזה תיאטרון ליד השולחן. למזלי, זכיתי לעבוד במהלך המגפה, הצטלמתי לסרטים וגיליתי כמה זה נהדר לעשות את עבודת המשחק שאני אוהב, במצבים שלא היינו מודעים להם, וכמה חופש יש לנו כשאנחנו עושים את העבודה הזו. לצערי, יש לי חברים שמצבם היה גרוע מאוד והם לא זכו לעבוד. זה היה קשה מאוד כשאנשים אמרו שהתרבות לא חשובה. אני לעומת זאת ידעתי שאנשים מתגעגעים במיוחד לתרבות. רציתי שיסבירו לנו למה זה יותר מסוכן ללכת לתיאטרון ולקולנוע, מאשר לכלבו או לכנסייה ולכן תמכתי בהפגנות שהיו למען מה שקראנו: 'מזון אינטלקטואלי'. הייתה לנו הרגשה שאם הנפט התרבותי הזה לא יזרום לעורקי האנשים, זה יעורר את החיה שבהם".
