גיבורת השיר "דניאלה" של שלומי שבן "שומעת מה שמשמיעים ברדיו". לעומתה, לגבר הדובר שבשיר יש טעם מוזיקלי מובחן: הוא מאזין לגרייטפול דד, ואפילו כשהוא ודניאלה נמצאים בסיטואציה אינטימית הוא חושב על סולו הגיטרה של מנהיג הלהקה ג'רי גרסיה. 19 שנים אחרי ש"דניאלה" יצא הקליטה המוזיקאית עדי שחם גרסת חדשה לשיר. "דניאלה" הפך ל"דניאל.ה", ואת המקום של הגרייטפול דד כסמל מוזיקלי להגדרה עצמית תפסה אצלה ביונסה. גם ההפקה המוזיקלית של השיר השתנתה. למרות ההבדלים המהותיים בין המקור לקאבר, בשניהם בעל הטעם המוזיקלי המובחן מתנשא על הצד השני שלא עושה עניין גדול ממוזיקה, ומודה על מה שנותנים לו ברדיו או בפלייליסט הבוקר בשירות הזרמת המוזיקה שלו.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
השאלה היא למה? למה לאנשים מסוימים לא אכפת איזו מוזיקה מתנגנת ברקע, בעוד אחרים לא מפסיקים לחפש מוזיקה חדשה (הן בהרחבת הסגנונות שהם מאזינים להם והן באמנים שהם מגלים בסגנון שכבר מוכר להם) גם בעשור החמישי והשישי לחייהם? ובכלל, מהו טעם מוזיקלי וכיצד הוא נוצר ומתקבע? כדי לענות על השאלות האלו, צריך לחזור לשנים המעצבות של חיינו. מחקרים טוענים שהטעם המוזיקלי שלנו מתקבע בתחילת העשור הרביעי לחיינו. כלומר, מהרגע שבו אנו מתחילים לנווט בין הקריירה למשפחה, ולרובנו כבר לא נותר די זמן כדי לבדוק מה חדש עם הלהקה שאהבנו פעם או מהו השיר או האלבום החדשים שכולם מדברים עליהם כרגע. ולא רק שרובנו מפסיקים לחפש חידושים מוזיקליים, אנחנו גם מתקשים לפרוץ את גבולות הגזרה המוזיקליים שקבענו לעצמנו באותן שנים. בניגוד לאימוץ טרנדים קולינריים, מעטים מדי מסוגלים להפוך בגיל 40 או 50 לחובבי היפ-הופ או ג'אז, אם הם לא נחשפו אליהם בגיל מוקדם יותר.
5 צפייה בגלריה
יש כאלו שלא אכפת להם איזו מוזיקה מתנגנת, אחרים ממשיכים גם בגיל מאוחר לחפש מוזיקה חדשה
(צילום: shutterstock)
אבל לפני שנבין מדוע מגיל מסוים נוח לנו להיצמד למוכר, מוטב לברר מהו בכלל "טעם מוזיקלי". פרופ' מוטי רגב מסביר שמדובר ב"עניין נזיל שמשתנה לאורך חייו של אדם, אם הוא קיים בכלל". רגב, סוציולוג המתמחה בחקר התרבות והאמנות בדגש על המוזיקה הפופולרית המלמד במחלקה לסוציולוגיה, למדע המדינה ולתקשורת באוניברסיטה הפתוחה, ומחברם של ספרים כ"רוק: מוזיקה ותרבות" ו"מוזיקה פופולרית ותרבות בישראל" (עם המוזיקולוג פרופ' אדוין סרוסי), אומר ש"במישור הכי קונקרטי אפשר לדבר על 'טעם מוזיקלי' כאהדה ליצירות ספציפיות או לאלבומים ולאמנים שאני מכיר ונהנה לשמוע אותם". דרך נוספת לברר מהו טעם מוזיקלי היא בעזרת סקרים שבהם חוקרים שואלים את הנבדקים איזה סגנון מוזיקלי הם אוהבים. "ההגדרה 'סגנון' היא קצת אמורפית", ממשיך רגב. "כשמנתחים מחקרים כאלו מחו"ל רואים שאנשים מדברים בהם על סגנונות כמו היפ הופ, מטאל או פופ באופן כללי, ולא תמיד נוקבים בשמות ספציפיים של אמנים. כששואלים את חלקם למשל על עמדתם לגבי מוזיקה קלאסית, הם יכולים להתייחס גם לריצ'רד קליידרמן (פסנתרן צרפתי פופולרי - א"ש) ככזה".
לסביבה שבה אנו חיים יש השפעה עצומה על הטעם שלנו ועל תחושת הנוחות בקרב שפה צלילית מוכרת. רגב אומר שאם בגלגלצ למשל ישמיעו פתאום יצירה של מוזיקה הודית קלאסית, המאזינים לא ירגישו בנוח או "בבית", כי זו אינה סביבתם הטבעית. לעיתים קיימת גם השפעה פוליטית, כמו בהקשר של מוזיקה בשפה הערבית בישראל, וזה עוד לפני שדנים במבנה המוזיקלי השונה של היצירה לעומת שיר הפופ המערבי.
כדי להבין כיצד אנו רוכשים ומעצבים את טעמנו המוזיקלי רגב מציע לחזור לבית שבו גדלנו, לחברי הילדות שלנו ולאמצעי התקשורת שאנו באים איתם במגע. וגם "לקבוצות החברתיות הספציפיות שלנו – שנעים לנו וחשוב לנו להיות בתוכן – יש תפקיד מכריע, כמו גם לרצון שלנו להיתפס כדמויות מובילות או כאנשים בעלי טעם אליטיסטי. האינטראקציה בין הגורמים האלו מעצבת את הטעם שלנו, ולפעמים גורם אחד משפיע יותר מאשר השני". רגב מניח ש"לגבי אחוז לא מבוטל מהאנשים הטעם והרפרטואר המוזיקלי מתקבעים בגיל מסוים, ולכל היותר הם מתחדשים עם יצירות ספציפיות בתוך המרחב הזה. אבל מאחר ואנחנו חיים בתרבות של אופנות ושל תעשייה שיש לה אינטרס לדחוף דברים חדשים, והתרבות צריכה להגדיר כל הזמן מחדש את הגבולות שלה, יש שינויים בטעם המוזיקלי גם בהמשך השנים".
לתפיסה התרבותית שלנו יש השפעה עצומה על טעמנו המוזיקלי. "אם אני רואה בעצמי אליטיסט של רוקנרול שאוהב רוק אלטרנטיבי, ובמהלך החיים אגלה שהלהקה שאני אוהב הפכה למיינסטרים וכולם אוהבים אותה, המיוחדות שלה תרד, אני עשוי לגלות שאני כבר פחות מתחבר אליה, ואז אצטרך לעדכן את הטעם שלי למול מה שנחשב ל'אנין' עכשיו, ולא עם מה שהפך למיינסטרים. לכן קיימת סבירות שיתקיימו שינויים בטעם המוזיקלי שלנו". רגב מזכיר גם את העניין הבין-דורי: הורים המנסים להתחבר לילדיהם דרך הפופ העכשווי שהם צורכים. וגם בכיוון ההפוך: כשבני הבית הצעירים מתחברים למוזיקה שההורים שלהם שמעו כשהם היו בתיכון.
5 צפייה בגלריה
לקבוצות החברתיות שנעים לנו להיות בתוכן יש השפעה מכריעה על הטעם המוזיקלי שלנו
(צילום: ap)
ניתן היה לחשוב שבעידן השפע המוזיקלי שתרבות הסטרימינג מאפשרת הטעם שלנו יתרחב, אך לדברי רגב זה לא כך: "מחקרים מראים שהתרבות האלגוריתמית דווקא מובילה לשמרנות מסוימת. כשאתה מקשיב למוזיקה בפלטפורמה כמו ספוטיפיי, האלגוריתם יציע לך דברים דומים למה שאתה מכיר, ולכן אולי תגלה מוזיקאים חדשים באותו הסגנון, אך הסיכוי שתיחשף לסגנונות חדשים לגמרי הוא קלוש. גם בחנות התקליטים של פעם היית צריך לחפש באופן אקטיבי כדי לגלות דברים חדשים".
רגב מסביר ש"לתעשיית התרבות יש אינטרס להתחדש, והשאלה היא איך מחלחלים דברים חדשים, כיצד דברים עוברים מהשוליים למרכז, ומה קורה לאמנים מסוימים שמתמסחרים ומתמרכזים בהמשך דרכם. למשל הביטים האלקטרוניים שחלחלו למיינסטרים, והיום כל מה שקרוי 'פופ ים-תיכוני' הוא למעשה אלקטרוני. ההתחדשות המוזיקלית קורית טיפין-טיפין, ולוקח זמן עד שהאוזן מתרגלת. מבקרי מוזיקה למשל יכולים לעזור לדברים האלו לחלחל, אבל אלו תהליכים ארוכי טווח".
ד"ר רון לוי הוא סוציולוג מהמחלקה ללימודי תרבות באוניברסיטה העברית, שעבודת הדוקטורט שלו עסקה במסע של מוזיקאיות ישראליות (נינט טייב, אסתר רדא ונגה ארז) מהשדה הישראלי לשדה הגלובלי. לדבריו, "טעם מוזיקלי הוא דבר גמיש שמאוד תלוי בקשר בין מוזיקה לזיכרון, וכמובן שבחשיפה - אם בגיל צעיר או ברגע מעבר בגיל ההתבגרות אנשים סביבך ניווטו את הטעם המוזיקלי שלך. נאמר אדם שגדל באזורים של רוק ושמע בגיל 11 את 'זיגי סטארדאסט' של דיוויד בואי, מול אחד שסבתא שלו התעקשה לקחת אותו איתה כדי לצפות במחזות זמר".
הביוגרפיה המוזיקלית שלנו משתנה לאורך חיינו. "המוזיקה מהילדות יושבת לי איפשהו במוח", אומר לוי. "יכול להיות שבהמשך אעבור התרסה כלפי זה, כי זה כבר לא יפגוש את הרצונות החברתיים שלי, אבל היא יכולה לצוץ בחזרה בהמשך. ניקח לדוגמה בחור צעיר שמנסה לעצב לעצמו מדף מוזיקלי עם הדורז וג'ימי הנדריקס ופתאום מגיע עידן רייכל, ולמרות שהוא מתחבר לזה, הקבוצה הסגורה שלו יוצאת נגדו ומעדיפה שהוא ישמע את הבוטלג החדש של ניל יאנג. השאלה של טעם מוזיקלי קשורה לרגעים מכוננים בחיים, ואחר כך גם ביחס למשפחה ולקשר המשתנה שלנו עם ההורים לאורך החיים.
טל וייצמן, מרצה באוניברסיטה הפתוחה: "כשבני נוער שומעים משהו שהם אוהבים הם ישלחו לחבר שלהם קישור, וזו דרכם להזמין לחוות איתם את החוויה. בן 15 שנכנס בשנות ה-80 לחנות מוזיקה עם דמי כיס שנאספו במשך חודש שלם ידע שהוא הולך לקנות את האלבום שהוא חיכה לו במשך חודשיים, ואז הוא חרש עליו במשך חודש עד שהוא הסכים לתת אותו לחבר. זו בעיה שלא קיימת כיום. בני הנוער חולקים כל דבר כי זה לא עלה להם, ובגלל זה הם גם יכולים להפסיק לאהוב שיר תוך שבוע"
גם לשומרי הסף התרבותיים יש השפעה על עיצוב תזונתנו המוזיקלית – מהמוכרים שפעם כיוונו אותנו בחנות התקליטים או העורכים המוזיקליים והשדרנים ברדיו, כשעוד נתנו להם חופש פעולה. "אם אני מאזין ל-88 או לגלגלצ זה מיד מתייג אותי", אומר לוי, שמהרדיו עובר לדון בהשפעת הסטרימינג. "האלגוריתם שבוחר עבורנו מה נשמע אמור להיות מותאם לחומר שאנחנו מאזינים לו ממילא, והשאלה היא למה אנחנו רוצים לשמוע את הדבר הדומה כשאנחנו נמצאים בעולם שיש בו חנות עצומה ומגוונת של מוזיקה". לוי מוצא דמיון בין האלגוריתם המוזיקלי לבין פייסבוק, ש"מראה לי אנשים שדומים לי וחושבים כמוני. אני חושב שיש קשר בין טעם מוזיקלי לזהות, והדברים האלו אמורים להיות דינמיים ולשקף את השינויים שאדם עובר בחיים".
אחד השינויים האלו היא הירידה בסקרנות המוזיקלית שלנו ככל שגילנו עולה. לדברי לוי היא "עומדת ביחס הפוך לכמות המוזיקה שאנחנו צורכים. אם אני בן 40 שהתחיל לרוץ עכשיו, אז אני אבקש מהאלגוריתם שייתן לי מוזיקה שתתאים לפעילות שכזאת, ואז אשמע דברים בלי לדעת מהם - זה לא שאני אקח עכשיו אלבום ליד, אשב עם דף המילים ביד ואקרא אותם כדי להתחבר למוזיקה. אבל כשהילדים שלי מתבגרים הסקרנות הזאת יכולה לחזור, כי הם שומעים דברים אחרים. פוטנציאל החשיפה לסגנונות אחרים יותר גבוה היום, ואם הוא מחובר להתרחשות יותר גדולה, אז יש סיכוי מסוים שאפתח לדברים חדשים. אבל לאנשים קשה להשתנות, גם הדעה הפוליטית שלנו נשארת לרוב באזור מסוים".
חוץ מסקרנות, האזנה אקטיבית מצריכה גם הרבה זמן. מי שיעבור על רשימת האמנים (המקומיים והמיובאים) שמופיעים הקיץ במקומות הגדולים בישראל, יגלה שרובם נמצאים איתנו 30 שנה ויותר. "אנשים שאין להם הרבה זמן מעדיפים ללכת להופעה של הבטוח והמוכר, וכמות המוזיקאים שהיא ברמה כזאת ומדברת לכל הדורות לא גבוהה", מסביר לוי, אבל מיד הוא ממהר להרגיע. "כשאני מדבר עם סטודנטים על התפתחות המוזיקה הפופולרית, אני מגלה שיש לאנשים רצון לידע ושהם כן מאזינים לדברים חדשים, גם אם הם לא תמיד יודעים מה הם שומעים ברקע. אנשים מאוד מתעניינים בהקשר התרבותי של המוזיקה שהם צורכים, וכרגע הטכנולוגיה לא עונה על הצורך הזה, כי האלגוריתם שמחליף את השירים יציע לי רק לעיתים נדירות משהו אחר ממה שאני שומע. וחוץ מזה, כשאני מאזין למוזיקה ככה אני בדרך כלל עושה עוד משהו, זה לא שאני נמצא עכשיו בהופעה בבארבי".
ההיצמדות של רובנו למוכר ולנוח תקל על בחירת ההופעות שבהן נצפה הקיץ, והיא בוודאי תתגמל אמנים מסוימים - לרוב ותיקים - אך היא גם פוגעת במי מהם שמנסה להמשיך ליצור מוזיקה חדשה. "הציפייה שאמן מיינסטרים כמו שלמה ארצי יחדש את עצמו בגיל 50 או 60 היא מוגזמת. מעטים מצליחים לעשות את זה, ובהחלט אפשר להבין את הקושי שבלהיות רוקר מזדקן", אומר לוי. "בסופו של דבר אני רוצה שהמוזיקה תשחרר אותי מהמציאות, ותיתן לי מחשבה אחרת חוץ מעל המינוס בבנק, והשאלה אם אני מחפש עכשיו אתגר אמנותי חדש או שאני מעדיף למשל לקבל את מה ששלום חנוך מייצג עבורי כבר שנים".
כאמור, גבולות הגזרה המוזיקליים שלנו החלו להתעצב בגיל ההתבגרות שלנו. טל וייצמן, מרצה באוניברסיטה הפתוחה שכתב את עבודת הדוקטורט שלו על הרגלי ההאזנה למוזיקה של בני נוער בישראל, הוא בדיוק האדם לבדוק איתו מה השתנה בין אז להיום. "הנערוּת היא השלב שבו הטעם המוזיקלי מתעצב הכי הרבה", הוא אומר. "אחד הנושאים שאני עוסק בהם הוא 'המנטור המוזיקלי' – בין אם מדובר במנטור אנושי ובין אם במנטור האלגוריתמי של עידן הסטרימינג, הגורם שהכי משפיע על בני נוער הם החברים וקבוצת השווים שלהם".
ההבדל בין איך שבני נוער שומעים כיום מוזיקה לבין הדרך שבה הוריהם עשו זאת לפני 30 שנה הוא עצום. "משיחות על מוזיקה עם בני הנוער שאני מלמד גיליתי שהם לא מאזינים למוזיקה באותו אופן כמוני או כמוך – לא באופן הצריכה, לא ברמת העומק וההיקף ולא בדרך שבה הם מכירים מוזיקה חדשה, והבנתי שאני חייב להבין את הדרך שבה הם עושים את זה. חלק מהדברים שגיליתי הם אינטואיטיביים וברורים, וחלקם נחשפו תוך כדי", הוא אומר.
לדברי וייצמן, שומרי הסף – שבעבר היו אחד הגורמים המהותיים בעיצוב הטעם המוזיקלי שלנו – כמעט נעלמו. "אין היום כמעט משמעות לתוכניות רדיו עבור צעירים. פעם לפינה של יואב קוטנר ב'זהו זה', למבקרי מוזיקה בעיתונים ולמוכרים בחנויות דיסקים ותקליטים, שידעו מה הטעם שלך, היה תו תקן", הוא אומר. "תו התקן ההוא נעלם לטובת יוטיוברים, בלוגרים ואלגוריתמים שמסתמכים על טעם המוני, ולא על דעה של אדם. למנטור האנושי היה עניין לחנך ולחשוף אותך לדברים שיעשירו וירחיבו את הטעם שלך. המנטור האלגוריתמי מעדיף לחשוף אותך לדברים שדומים למה שאתה כבר מכיר, כדי שתצרוך יותר דרכו. בין המנטור האנושי לבין החניך הייתה הדדיות. חלק ממהות המוזיקה היא תקשורת בין אנשים, וזה משהו שחסר היום.
"מחקרים הראו שהמוזיקה ששמעת בנערות תלווה אותך לכל החיים, וגם הווייב האישי שקבלת מהלהקות ומהאמנים ששמעת אז, ולכן השלב הזה כל כך קריטי", מסביר וייצמן. גם לבית שבו אתה גדל יש השפעה, אך פחותה. כשהיא כבר מתקיימת, זה לרוב בהעברה בין-דורית מאב לבת (ופחות לבנים). "האמא כמעט ולא בעניינים האלו", אומר וייצמן. "הסיבה שאבות יותר דומיננטיים כאן קשורה כנראה לכך שגברים היו אספני מוזיקה בניינטיז ובאייטיז, ברמה הצרכנית והרכושנית, יותר מאשר נשים. האמא היא לרוב יותר מולטי-טסקינג, היא יותר גמישה ומוכנה 'לסבול' את המוזיקה של הילדים".
מהמחקר שלו גילה וייצמן עוד הבדל בין נערים לנערות: "בנות רצו ללמוד מהטעם של הבנים החברים שלהן, אפילו שהן לא אוהבות את המוזיקה שלהם, במטרה להתחבב עליהם יותר ולהיראות קוּליות ובעניינים. לאו דווקא בעניין של מוזיקה המוגדרת כ'נשית' למול כזו הנתפסת כ'גברית'. אחת השאלות שהן שואלות בנים היא איזו מוזיקה הם אוהבים. הן עושות תחקיר והן יגיעו מוכנות, ואלו דברים שבנים לא מוכנים לעשות מול בנות", אומר וייצמן. "יש לי מרואיינת שאמרה שהדבר הראשון שהיא שואלת נער שהיא פוגשת זה איזו מוזיקה הוא אוהב לשמוע, ולדבריה, אם הוא לא מנגן אז אין להם על מה לדבר. זה שיח בינארי, שמתקיים כשהיו לה ולחברות שלה את האפשרויות לבחור לבד ולהגיע לכל המוזיקה שקיימת.
"אין מפגש חברתי של בני נוער שאין בו מוזיקה", ממשיך וייצמן. "לכל אחד יש את כל המוזיקה שלו בטלפון, ואין בני נוער שלא מסתובבים עם רמקולים ניידים, שנשלפים כשהם בים או באיזו זולה. מוזיקה היא חלק בלתי נפרד מהקיום ומהיומיום שלהם - מהשנייה שהם קמים ועד שהם הולכים לישון. יש בני נוער עם פטיפון בחדר, שאמרו לי שהם שמים תקליט בבוקר עוד לפני שהם שטפו פנים.
"כשבני נוער שומעים משהו שהם אוהבים הם ישלחו לחבר שלהם קישור, וזו דרכם להזמין לחוות איתם את החוויה. יש כאלו שגם יוסיפו משפט כמו 'אתה חייב לשמוע את זה עכשיו'", ממשיך וייצמן. "בן 15 שנכנס בשנות ה-80 וה-90 לחנות מוזיקה עם דמי כיס שנאספו במשך חודש שלם ידע שהוא הולך לקנות את האלבום שהוא חיכה לו במשך חודשיים, ואז הוא חרש עליו במשך חודש עד שהוא הסכים לתת אותו לחבר. זו בעיה שלא קיימת כיום. בני הנוער חולקים כל דבר כי זה לא עלה להם, ובגלל זה הם גם יכולים להפסיק לאהוב שיר תוך שבוע. האפשרות שלהם לתפקד כמנטורים אחד עבור השני היא עצומה, בטח כשמוסיפים לזה אלגוריתמים, ואין צורך בקירות ובחשמל כדי לשמוע מוזיקה היום".
גם וייצמן מעניק משקל לא מבוטל לבית בכל הקשור לפיתוח זהותו המוזיקלית. "ילדים נחשפים היום למוזיקה חדשה והם מביאים הביתה תכנים שמתחלפים בתדירות גבוהה, והשאלה היא אם בבית מאפשרים להם להשמיע את המוזיקה הזאת, או שהנטייה ההורית היא להגיד 'מה זה הרעש הזה, תשים אוזניות'. הורים היום יכולים לא לדעת מה הטעם המוזיקלי של הילדים שלהם. בדור שלנו הם ידעו גם מעבר לדלת כי הווליום עבר, היו פוסטרים על הקירות, והם ידעו שהילדים שלהם נוסעים לפסטיבל ערד או לצמח. זה כמו שבבית יש לך מקרר מלא בכל טוב וארון מלא בממתקים ואתה לא יודע לאן הילדים יפנו - לא לכל הורה חשוב שלילדיו יהיה טעם מוזיקלי עשיר, וגם אלו שחושבים ככה לרוב לוקחים היום צעד לאחור בחינוך המוזיקלי בבית".
הטעם המוזיקלי של בני הנוער כיום מושפע גם מאופן ההאזנה. לדברי וייצמן "רובם לא מאזינים כמו שהדור הקודם האזין למוזיקה - לא ברמה של אלבומים ואפילו לא ברמה של אמנים. כשאני שואל אותם מה הם אוהבים לשמוע, הם יושבים מולי הלומים ולא יודעים לענות. אני שואל אותם אם יש אמן שהם אוהבים, והם עונים ש'לא, יש שירים. אני אוהב שיר ואז עוד שיר'. אלבום זה פורמט שכמעט לא קיים בצריכה שלהם. הם מאזינים בעיקר לפלייליסטים או בשאפל, ולא תמיד יודעים מה ההבדל בין אמן כזה לאחר".
וייצמן מצא הבדלים באופן ההאזנה למוזיקה בין בני נוער שמנגנים על גיטרה לעומת כאלו שלא. "גיטריסטים צעירים למשל כן יכירו אלבומים של פו פייטרז ורד הוט צ'ילי פפרז יותר מאשר אלבומים של זמרות פופ. אלו שאוהבים רוק או מוזיקה אקוסטית אמרו שהם אוהבים את מה שהבנאדם עושה שם. חלקם גם העדיפו להאזין לגרסת ההופעה לעומת גרסת האולפן לאותו השיר, בגלל יכולת הביטוי היותר גבוהה של המוזיקאי על הבמה. לרוב הם גם התרשמו פחות ממוזיקה בעלת הפקה ממוחשבת. גם בני נוער שרק רוצים לנגן העריכו יותר את ההשקעה של מוזיקאי רוק לעומת יוצר של מוזיקה אלקטרונית, כי המיומנות וההשקעה כדי להגיע אליה הרשימה אותם".
סוגיה שחוקרי המוזיקה די משתדלים לברוח ממנה היא אם לגברים ולנשים יש טעם מוזיקלי שונה. לוי מציע לבחון את ההבדלים דרך שלמה ארצי: "כשאתה בוחן את האופן שבו הכוכבות שלו התעצבה, אתה מגלה שהרבה מאוד נשים מזדהות עם סוג המוזיקה שלו ועם הדרך שבה הוא מופיע. גם סוג הגבריות שהוא מציג בתוך עולם הרוק - שהוא עדיין עולם מאוד גברי - משפיע אחרת על גברים מאשר על נשים. דוגמה אחרת היא נינט, שנשים יותר הזדהו עם המעבר שלה לרוק, וראו בה פרסונה מוזיקלית מאוד חשובה. גם אצל אסתר רדא אפשר לזהות דבר כזה. נשים רוצות שמוזיקה תשחרר אותן ותיתן להן ייצוג, וזמרות עושות זאת טוב יותר עבורן מאשר זמרים".
והאם בכלל אפשר להגדיר טעם מוזיקלי של אדם כלשהו כ"רע"?
לוי: "לא. מוזיקה נותנת מענה לצרכים מסוימים, וכשיש לי הזדמנות להאזין למוזיקה לבד עם עצמי, יש לי את האופק להגיע למוזיקה שתדבר אליי. אם אני שואב השראה או הנאה ממשהו שבעיני אחרים הוא נחות, זה לא רלוונטי. אם מעניין אותי לשמוע את עופר לוי, אף אחד לא יכול להגיד לי שאני לא צועד בתלם כי אני לא שומע את קינג קרימזון".
רגב עונה יותר בזהירות: "יש היררכיית טעמים: דברים שנחשבים ל'טובים' ודברים שנחשבים ל'רעים', ובתוך זה יש את הדברים הקאנוניים שה'טוב' שלהם הוא מתמשך, לעומת אחרים שה'טוב' שלהם הוא זמני. כל העניין של מי קובע מה 'טוב' ולמה זה נקבע כך הוא מורכב. מעבר לחלוקה המעמדית הגסה של 'גבוה' ו'נמוך', אנו חיים בחברה שמתחלקת להרבה קבוצות שיש ביניהן הבדלים קטנים, והזירה הזו נמצאת בדינמיקה מתמדת אבל גם ברצון לבידול. התהליכים האלו מתרחשים בשילוב עם האינטרס של התעשייה, ושל אמנים שרוצים לבדל את עצמם זה מזה".
