"מלך החגיגת", סרטו של אורי מרנץ המביא את סיפורו של ממציא הסם שבכותרת, עורר מאז הקרנת הבכורה שלו בפסטיבל חיפה אשתקד, תהיות באשר למעמדו כסרט דוקומנטרי. התהיות האלו מובנות נוכח העובדה שאין בסרט דבר המזוהה עם קולנוע דוקומנטרי בצורתו המסורתית, בראש ובראשונה תיעוד של אירועים והתרחשויות תוך כדי שהם קורים. יש בו שחקן ראשי, אושרי כהן, הוא עושה שימוש באנימציה, הוא מבוסס על סיפור חייו של אדם שאין לו כל זכר, בדימוי או בקול, בסרט עצמו, ובעיקר – הוא גורם לך לתמוה אם מה שמדווח עליו אכן קרה במציאות. אני מניח שכן, ואולי אף בדיוק כפי שזה מתואר בסרט, ועדיין לא באמת אכפת לי.
"מלך החגיגת" - טריילר
(צילום: באדיבות דרומהפקות)
אז מה הופך אותו לסרט תיעודי? בראש ובראשונה, העובדה שכך תופסים אותו יוצריו, כך הוא משווק, וכך הוא גם הוקרן בתחרות התיעודית בפסטיבל חיפה הנ"ל. מסקרן תמיד לראות סרטים שמטשטשים את הגבולות שכבר בקושי קיימים ממילא בין תיעוד ובדיון, וממילא הגבולות האלה מעולם לא היו ברורים באמת על אף הניסיונות להגדירם – ניסיונות שתמיד נתקלו בקושי לוגי או אסתטי. אם ישנה בעיה ב"מלך החגיגת", שאחרי הכול הוא סרט מהנה מאוד ומעמיד במרכזו סיפור שעליו מעולם לא ידעתי – וזה הדבר הכי מתגמל בקולנוע תיעודי – היא נעוצה בכך שהסרט "מסתפק" בסיפור אבל לא שואף למשהו שהוא מעבר לו. במילים אחרות, עם תום הצפייה שאלתי את עצמי מדוע מספרים לי את הסיפור הזה כך, מדוע יוצרי הסרט בחרו להגדיר אותו כתיעודי, או לפחות נענו להגדרתו ככזה, ומהי משמעות הבחירות האסתטיות, חלקן מקוריות ומלהיבות, שהם נוקטים בהן?
אשר לסיפור, הכול מובן ומעורר הערכה. "מלך החגיגת" הוא טייק אירוני על ישראל כסטארט-אפ ניישן. במדינה שבה כל ממזר מלך (כשם סרטו של אורי זוהר מ-1968) וכל מיזם מופרך הוא סטארט-אפ – מה הפלא שאנשים כמו "גבי", שם בדוי, חולמים על לראות את שמם רשום באותיות זוהרות בספרי ההיסטוריה, או לפחות בשערי האקזיט, ולשם כך הם גם מוכנים לעשות הכול. למשל, להנדס חומרים פסיכו-אקטיביים שצריכתם מוחרגת מפקודת הסמים הישראלית ועל כן נחשבת חוקית. גבי הוא כימאי בחברת ביו-אינפורמטיקה שמגלה את יתרונותיו הפסיכדליים של צמח הגת, וכמיזם עסקי פורץ דרך מצליח לסנתז את החומר הפעיל בו שנקרא קתינון (בסיוע של מפעל כימי בהודו), ולייסד מה שאפשר לקרוא לו "סם פיצוציות" הנמכר בקפסולות בצבעי כחול-לבן. אכן, זהו פיתוח ישראלי מקורי.
בהמשך הוא חובר לדמויות מפוקפקות שמנסות להשתלט על העסק, מפתח סמים תחליפיים כל אימת שהמשטרה מכריזה על סם הפיצוציות התורן כלא חוקי, ובתוך כך מצליח להסתיר הכול מאשתו. כאשר המשפחה תעבור לאנגליה מטעמים אקדמיים – ימשיך גבי להפיץ את סחורתו גם שם מבלי שאיש יידע על עיסוקו האמיתי. גבי, במילים אחרות, הוא דמות נהדרת לסרט, ביטוי למציאות שעולה על כל דמיון: מדען-ממציא המשנה את שוק צריכת הסמים בישראל ובחו"ל, אך נאלץ להסתיר את זהותו. אדם שבנסיבות אחרות היה נתפס כעבריין, אך בתפיסתו של הסרט הוא ביטוי מובהק של הג'ניוס הישראלי. זה שהביא לעולם את הבמבה, הפתיתים ואת, ובכן, הסמים שליד הקופה.
בדפי העיתונות שמלווים את יציאת הסרט מספר הבמאי מרנץ, שזהו סרטו הארוך הראשון, כי הכיר במשך שנים את מי שדמותו של גבי מבוססת עליו, אך רק באקראי למד שהוא-הוא ממציא החגיגת. אני מודה שבדיווח הלקוני הזה מצוי סיפור מעניין שאולי ראוי היה להרחיבו. מה קורה כאשר אתה מגלה את האמת שלא תיאמן על אדם שנדמה לך שהכרת. אבל הסיפור הזה מלווה גם במגבלות: כיוון שאינך יכול לספר את סיפורו האמיתי ואפילו לא להתייחס אליו בשמו, נותר סיפור שאין דרך אלא להתייחס אליו כבדיוני. מי ערב שהפרטים המובאים כאן, מפיו של אדם שאין לנו מושג מי הוא באמת, הם אכן אמיתיים. סרטים תיעודיים נדרשו לא פעם לסוגיה הזו, סביב היעדר האפשרות לדעת מהי האמת בעיקר משום הזהות הבדויה של האיש במרכזם ("המתחזה" של בארט לייטון מ-2012 על שקרן פתולוגי שהעמיד פנים שהוא נער שנעלם מביתו הוא רק דוגמה אחת) – וסרטו של מרנץ לא ממש מפתח את הסוגייה הזו. אולי זו גם לא הייתה כוונתו.
התוצאה היא שאנו מאזינים לקריינות ארוכה מפיו של אושרי כהן שגם מופיע בתפקיד גבי, על רקע תפאורות ובשילוב של אנימציה מרהיבה (לה אחראי ניר מטרסו) שמזכירה את הקולאז'ים שהכין טרי גיליאם לסרטי מונטי פייטון. לצד אלו מופיעים גם שחקנים נוספים, בהם גור בנטביץ' שבעצמו אחראי לז'אנר סרטי הסטלנים בקולנוע הישראלי ("הכוכב הכחול", "משהו טוטאלי"), ואנו עוקבים אחר סיפור המובא בצורה מונוטונית למדיי. כיוון שאנו מקבלים פרספקטיבה אחת על הסיפור, לא באמת עולה דמות מורכבת במיוחד. גבי, כאמור, הוא סוג מאוד מסוים של סטארט-אפיסט, מעין ביטוי של הישראליות המתחמנת, המתמרנת והשורדת, אבל היעדר נקודות מבט נוספות הופך אותו לדמות חד-ממדית. הוא משוכנע שהוא גאון (שצריך להתמודד מול מתחרים ושותפים שרק רוצים לדפוק אותו), ואנחנו נדרשים לקבל זאת כי אין לנו מישהו שמתווכח עם זה, אפילו לא הבמאי עצמו.
ובכל זאת, "מלך החגיגת" עוסק בישרא-סם, אחיו הפחות מוכר של הישרא-בלוף. איך פרצה בחוק מאפשרת לאדם אחד להמציא משהו שאיש לא חשב עליו קודם. אם הסיפור הזה אכן קרה כך או אחרת, זה לא לגמרי משנה. בתור סרט על תודעה וחוויה של מציאות פסיכדלית זה אפילו מתבקש.
