לא פעם תוהה אדם בינו לבין עצמו, מה משמעותי יותר, תסריט או משחק? ולא פחות חשוב, האם אחד מהם יכול להציל את השני? הסרט הישראלי החדש "הארוחה", זה שתשמעו עליו בעיקר בתור "הסרט שקרן פלס משחקת בו", בהחלט מאתגר את התהייה הזאת. קרן פלס היא ללא ספק ההוק של הסרט הזה כי זה התפקיד הראשון שלה בקולנוע, אבל בואו נגיד שאת "הארוחה" מתקשים להציל גם השחקנים המנוסים יותר כמו יוליה טגיל ואולג לוין, שמשחקים את אמה וגרגורי, זוג אוקראיני שעלה לארץ לא מזמן ונאבק בקשיי ההסתגלות, או ישי גולן שמגלם את אמנון, החבר המסור והרווק הנצחי של יעל ואלון, הפסיכולוגית ואיש העסקים שקר כלשהו, כלומר קרן פלס ועודד מנסטר. התסריט של "הארוחה" הוא כל כך רשלני וצפוי, שנדמה שמישהו (אפילו לא בינה מלאכותית, סתם בינה) כתב אותו מתוך שינה
"הארוחה" - טריילר
(צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
בתשובה לשאלתכם, קרן פלס היא שחקנית סבירה, אבל כמו כל הדמויות ב"הארוחה" גם הדמות שלה צפה בריק ונואשת לאחיזה בבשר תסריטאי. גרגורי ואמה מעוצבים לפי שבלונה של עולים חדשים וסובלים כל אחד בתורו מתופעות סטיגמטיות של גזענות, שאין בהן טיפת עידון. לא שאני רומזת שהחיים הם בהכרח מעודנים, אבל לקולנוע פונים כדי להתענג על קצת תחכום ולא כדי לקבל עירוי של המציאות (למי שמעוניין בדוגמה טובה לעידון כזה חפשו את סרטו של פיני טבגר, "יותר ממה שמגיע לי").
לביקורות סרטים נוספות:
יעל היא הפסיכולוגית הדי מתוחכמת דווקא, שברוב הסצנות שלה אוחזת בכוס יין אדום ומדברת בקול רך ומלא משמעות. עודד מנסטר הוא בעלה, שממנכ"ל עסק לייצור אלקטרוני כלשהו וגם מצייר כתחביב או פורק את העצבים שלו במשחקי טניס. כמו המשפט הידוע של הבמאי סרג'ו לאונה על קלינט איסטווד, לפיו יש לו שתי הבעות, האחת עם כובע והשנייה בלי כובע, גם מנסטר חמוש בהבעה אחת בלבד, והיא משמשת אותו לכל קשת המצבים הרגשיים שאופפת את הדמות שלו. גם הדמות שמגלם ישי גולן היא חד ממדית להפליא אבל היא לפחות גם קצת שנונה, וגולן מגלם אותה היטב.
2 צפייה בגלריה
תסריט כל כך רשלני וצפוי, שנדמה שמישהו (אפילו לא בינה מלאכותית, סתם בינה) כתב אותו מתוך שינה. מתוך "הארוחה"
(צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
אין הרבה מה לומר על העלילה של "הארוחה". היא אומנם נפרשת על פני 78 דקות שלמות אבל קצב ההתקדמות שלה כל כך איטי שנדמה שאפשר היה לצמצם אותה ל-45 מהן. בגדול דרכיהם של שני הזוגות נפגשות כשאמה וגרגורי, מרוטים מהקושי להתפרנס במדינה מזרח תיכונית ברוטלית וחמת מזג, מוצאים את דרכם לזרועותיו של אלון. גרגורי כאיש ייצור שמקודם לתפקיד ניהולי בחברה של אלון, אמה כדוגמנית עירום (כי מה עוד יכולה בחורה ממוצא מזרח אירופאי לעשות בארץ?) שמדגמנת עבורו (וגם הוא מטריד אותה מינית אחרי שפרשה מהעבודה הקודמת שלה בעקבות הטרדה מינית מצד המנהל שלה). הם לא יכולים להרשות לעצמם לחזור למולדת האוקראינית ולא בגלל המלחמה, שכן צילומי הסרט נערכו עוד לפני 2020, אלא משום שגרגורי עלול לחזור להרגלי השתייה הקלוקלים שלו.
מערכת היחסים בין אלון ליעל לחלוטין לא ברורה. נרמז שיש להם בעיה בנישואים, ויעל מנהלת מערכת פלירטוטים בוטה מאוד עם אמנון, החבר הטוב של שניהם, אבל בשום שלב אין הסבר או אפילו רמיזה למקור הבעיה ולא נותר אלא להניח שהנישואים שלהם תשושים ומרוחקים כי זה מה שהזמן עושה. לוין וטגיל מצליחים בדרך נס לחלץ מהדיאלוגים שלהם עוצמה רגשית שמצליחה להתעלות על התסריט התלוש, מכוח הכימיה המצוינת ביניהם, למרות שגם מערכת היחסים ביניהם לחלוטין לא מנומקת ונדמה שכל מה שהם עושים זה לעבוד או לחפש עבודה, ומדי פעם להאכיל את הציפור שלהם.
2 צפייה בגלריה
הלוואי ש העתיד צופן לטגיל ולוין תפקידים מתגמלים יותר, ואז נדע שלפחות משהו טוב אחד יצא מ-78 הדקות שאיש לא ישיב לנו לעולם. מתוך "הארוחה"
(צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
את הסרט יצרו מתי הררי ואריק לובצקי, שחתומים על "חלומות נעורים" ו"תמונות יפואיות" הוותיק והסרט עצמו מבוסס על ספרו של דן רדלר, "הכדור השמיני". הארוחה שהסרט נקרא על שמה היא הארוחה שאליה, בעקבות צירוף מקרים שאיש אפילו לא טורח להסוות את אי-ההיתכנות שלו, מתקבצות כל הדמויות ואמת נוראה מתגלה. גם סצנת הקתרזיס הזאת נראית כאילו עלי אקספרס שלחו אותה בדואר סיני והיא לא משאירה אחריה שום חותם. התגובה של אולג לאמת האיומה, שבטח כבר ניחשתם, היא החלק האחרון בפאזל הסטריאוטיפי של העולה החדש. כולי תקווה שהעתיד צופן לטגיל ולוין תפקידים מתגמלים יותר, האלה הטובה יודעת שהם ראויים לזה, ואז נדע שלפחות משהו טוב אחד יצא מ-78 הדקות שאיש לא ישיב לנו לעולם.
