כבר כמעט 20 שנה שאלמוג בוקר מדווח בשידור טלוויזיוני מלב עוטף עזה אל המדינה כולה, תחילה בחדשות עשר ולאחר מכן עם המיזוג בחדשות 13 - ואת זה הוא עושה עם שלושה ילדים קטנים. בוקר התארח בפודקאסט "מחוץ לפריים" של בן דודו, כתב ynet רן בוקר, וחשף את חייו האישיים מצד אחד בתור אבא, ומהצד השני כעיתונאי תחת אש.
לכתבות נוספות בפודקאסט "מחוץ לפריים":
"שלושה ימים לפני אני מקבל טלפון שהמבצע עומד להתחיל. מאותו רגע אתה בדריכות, פעם אחת בגלל העובדה שאתה לא יכול לעשות כלום עם המידע הזה כי אתה לא רוצה לחבל במבצע", מספר בוקר על תחילת ההתרחשויות ב"מגן וחץ", "אתה יודע שיש כאן אירוע גדול, אתה יודע שהולכים לחסל בכירים בג'יהאד האיסלאמי, ואתה יודע שכל אמירה שלך עלולה לפוצץ את זה. כעיתונאי אתה רוצה להכין את עצמך ואת המערכת, ומצד שני אתה יודע שיש לך גם מחויבות למדינה שלך, שזה קשה. לא אמרתי כלום גם לאשתי, שבדרך כלל אני מכין אותה. דבר אחד כן עשיתי - אחרי שכולם נרדמו הלכתי לאוטו שלה, פתחתי את תא המטען - יש לה מזוודה קבועה שכשיש אירוע היא נוסעת איתה - פתחתי את המזוודה והכנסתי דברים חדשים שאני יודע שחסרים בה. סגרתי אותה והלכתי לישון כשהטלפון עליי.
"אשתי העירה אותי ואומרת לי שיש עשרות מטוסים באוויר. היא מבינה שקורה משהו גדול, ואני קם ואומר לה 'מבצע'. שמענו את הפיצוץ ואז יצאה הודעה של דובר צה"ל. אתה לא יודע באותו הרגע שיעברו 36 שעות עד שהם ירו את הרקטה הראשונה, אתה יודע שזה יכול לקרות תוך שניות. אתה צריך להעיר את הילדים, להכניס אותם לאוטו, להעמיד מצלמה, להתקשר למערכת ולהגיד להם 'תקפיצו צוות לאולפן'. את הכול אני עושה במקביל".
3 צפייה בגלריה
"אתה צריך להעיר את הילדים, להכניס אותם לאוטו, להעמיד מצלמה, להתקשר למערכת ולהגיד להם 'תקפיצו צוות לאולפן'". אלמוג בוקר
(צילום: רן יחזקאל)
אתה נמצא עם שלושת הילדים שלך כשעומד להתחיל ירי רקטי לעבר ישראל, ואתה מדבר איתי על להעמיד מצלמה. זה נורמלי?
"זה דפוק. אבל זה הפך להיות חלק בלתי נפרד מהחיים שלי ומהחיים שלנו. לאורך כל המבצעים שהתחילו בחיסול, הניסיון מלמד שלקח להם זמן להתאושש. אתה מבין שזה יכול לקרות מהר מאוד, אבל אתה יודע שרוב הסיכויים שתהיה לך שעה. לעולם לא אתחיל לשדר לפני שהילדים ייסעו. אבל כן להכין את עצמי במקביל. יש לי אחריות - לא מול המערכת, אלא מול עשרות אלפי תושבים ששומעים את המטוסים, רועדים מפחד ומנסים להבין מה קורה. גם אם תעיר אותי מחר בבוקר באותה שעה, אני אעשה את אותו הדבר".
הילדים מרגישים את הלחץ הזה שאתה צריך להעמיד מצלמה ולעזור להם בארגונים?
"הם כבר מנוסים. רק בשנתיים האחרונות היו שלושה מבצעים והם חיים את זה מהיום הראשון. אני חושב שקרה לנו משהו בבגרות המשפחתית שלנו שמאפשר להם להתמודד עם זה הרבה יותר טוב, אם פעם היינו מסתירים היום אנחנו משתפים אותם. וכשאני מעיר אותם ואומר להם צריך לקום, אני לא מורח אותם ואומר: 'יוצאים לטיול'. אני הולך לחדר שלהם ואומר להם 'צריך לקום ולהיכנס מהר לאוטו, כי צה"ל תוקף ברצועה את אותם אנשים שעשו לנו רע בחודשים האחרונים'".
הם לא רוצים את אבא איתם ברגע הזה?
"הם רוצים, אבל הם יודעים שאין סיכוי שאני אבוא. זה מפרק. היו פעמים שהם אמרו 'אולי הפעם תבוא איתנו?' ואני אומר להם שאני לא יכול. הם מבינים כמה האזור הזה חשוב לי וכמה חשוב לי להיות שם ולהביא את הסיפור של עוטף עזה".
אתה משלם מחיר.
"הם משלמים מחיר, אני משלם מחיר. אשתי משלמת מחיר. זאת שאלה קשה, אפילו לא פיירית. אני יודע שהם מבינים ומקבלים, אני יודע שיש להם את אמא שלהם, אשתי אילת, שעושה בשבילם הכול".
אבל היה רגע אחד שבו בוקר נשבר לגמרי. "במבצע האחרון כמעט ולא ישנתי. המבצע נגמר, החלטתי שאני לא נוסע לעבודה, נשאר בבית ומחכה לילדים להיות איתם. שיחקנו בחצר והם מאוד התרגשו. בערב כל אחד מהם רצה להתפזר לחברים. עילי הבן שלי נשאר לשחק בבית, עומר הבת שלי הלכה לשחק בדשא ואמרי הבכור יצא עם אופניים לטייל בקיבוץ. אין רגע בחיים בעוטף עזה שאתה נותן לילדים שלך לטייל בחוץ, אחרי שמבצע נגמר. כי אתה אומר 'עכשיו זה שקט אמיתי, אין סיכוי שיקרה משהו'.
שמתי את הראש על הספה ונרדמתי הכי טוב מזה הרבה זמן. הלכתי לישון ואחרי כמה דקות עילי רץ אלי ומעיר איתי בבהלה 'אבא צבע אדום', הייתי כל כך שקוע בשינה שלא שמעתי את האזעקה. הוא זה שהוביל אותי לממ"ד כי אני עדיין בתוך שינה וכשאני מגיע לשם אני מבין שאמרי עם אופניים בחוץ ועומר במגרש, הם בטוחים שהכול רגוע ושקט, ואתה צריך לקבל החלטה - אתה נכנס עם עילי לממ"ד, או שאתה רץ החוצה ומחפש אותם תחת אש. ואתה נמצא בתוך הטירוף הזה שכל הגוף רועד מהפחד ומהבהלה ומהתמונות שרצות בראש מהסיפורים שאתה לא רוצה להיזכר. אני נשאר איתו בממ"ד כמה שניות, שומע את הפיצוץ, רץ החוצה ואני יודע שהנפילה באזור של הקיבוץ, אני מבין שהפיצוץ הוא לא של יירוט, ואתה מבין שהרקטה נפלה. אני נוסע כמו מטורף ורואה את הילדה שלי מרחוק, ואני צועק לה 'איפה אמרי?', היא לא ידעה לענות לי. הוא התקשר אליי, נכנסתי לאוטו והתפרקתי. זה מסוג הרגעים שאתה מקריב את הילדים שלך במובן מסוים, אפילו בהיבט הנפשי של הסיטואציה המטורפת. אתה יושב באוטו ובוכה כי אתה מבין מה יכול לקרות ובאיזו סיטואציה אתה חי. זה מטורף".
ברגעים האלה, זאת הפעם הראשונה שלא דיברת על הצורך לדווח.
"צרחתי עליהם בטלפון. אני לא מאשים אותם. הם התקשרו ורצו שאני אעלה לשידור. אמרתי: 'שחררו אותי, הילדים שלי זרוקים בחוץ'".
בוקר סיפר גם על שגרת יומו בימים שבהם אין מבצע, ואיך בילוי עם הילדים יכול להיהרס בין רגע. כך נזכר שנסע עם ילדיו למשחק של קבוצתו האהודה, הפועל באר שבע, שנערך בתל אביב. "יצאנו החוצה, נכנסנו לאוטו. התחיל ירי רקטות, אמרתי להם 'תקשיבו, היה ירי לעוטף, אני צריך 15-20 דקות של שקט לעבוד. קחו את הטלפונים, שבו באוטו'. הוצאתי את המצלמה, ושידרתי לידם. וזה לקח חצי שעה והם הגיבו בהבנה מוחלטת. זה מדהים לראות. אני הייתי מתפוצץ במקומם".
עוד העיתונאי דיבר בפודקאסט על הפערים בתפיסה של ירי לדרום לעומת ירי לאזור המרכז, על הרגע שבו הגשים את חלומו להפוך למגיש - עד שלדבריו בכיר במערכת באותה התקופה אמר לו כי הוא "לא מספיק טוב". בוקר סיפר על רגע השבירה - ועל ההחלטה לקום מזה חזק יותר עד שהגיע להגשת תוכנית יומית, שבועית ואפילו להגשת המהדורה המרכזית בתור מגיש מחליף. האזינו לתוכנית המלאה.
3 צפייה בגלריה
"הם הגיבו בהבנה מוחלטת. זה מדהים לראות. אני הייתי מתפוצץ במקומם". אלמוג בוקר
(צילום: ענת מוסברג)
מחפשים המלצות האזנה או רוצים להמליץ על פודקאסטים שאתם אוהבים? הצטרפו לקהילת הפייסבוק שלנו פודקאסט להמונים
פורסם לראשונה: 08:07, 26.05.23
