בשיתוף עברית
בפעם הראשונה שיריתי באמריקה פגעתי בעץ. היינו בחוץ כבר כמה זמן, כנראה כמה שעות. הירייה הראשונה פגעה בעץ, אבל זו שאחריה שרקה בין העלים. מיד אחר כך חדלתי, החיה ברחה, ומסביב נפלה דממה.
תהילה חכימי מקריאה את ספרה "יריתי באמריקה"
(עיצוב עטיפה: נורית ספיבק קוברסקי. על העטיפה: "עין", אפרת חכימי)
כשהרמתי את הראש מהכוונת, שמתי לב שדייוויד והאחרים עומדים ומסתכלים עלי, והובכתי. השארתי אותם לעמוד שם והתקרבתי אל העץ. חיפשתי את הקליע אבל לא מצאתי אותו. נראה שהוא נבלע עמוק בגזע העץ. ריח האדמה היה חזק, וגבר על ריחו של אבק השריפה שהתפוגג כלא היה. נשארתי לעמוד שם עוד כמה רגעים, ליד העץ.
עזבנו את המשרד מוקדם באותו יום, קצת אחרי ארוחת הצהריים. בבוקר נערכה שיחת ועידה מוזרה עם המנהלים מישראל. הם שידרו מסרים סותרים ומבלבלים, והשיחה השאירה את כולם באי-שקט.
כשדייוויד נכנס ושאל אם הוא מפריע, ניסיתי להתרכז בכתיבת מיילים לכמה לקוחות. הוא אמר שהחליטו "לסיים להיום", וכשהסתכלתי עליו מעט מבולבלת, חייך ואמר שהוא יוצא לשטח לירות עם כמה חבר'ה מהמשרד. "תרצי להצטרף?"
כשחזרתי אל האחרים, דייוויד טפח לי על הגב. הצטמררתי, היד שלו נפרשה על הגב שלי והרגשתי מבעד לסריג כל אחת ואחת מהאצבעות שלו. הן היו מפושקות זו מזו, כמו בשיעורי יוגה, כשהמורה אומר למתוח את הקרומים כמו ברווזים. דייוויד אמר משהו כמו כל הכבוד, במין נימה חצי אוטומטית, שבכל זאת היתה נעימה. האמת היא שאף פעם לא אהבתי שמעודדים אותי בזמן שאני מתאמצת, זה בדרך כלל עשה את הפעולה ההפוכה. חייכתי אליו ואחר כך אמרתי שעשרים שנה, אולי יותר, לא יריתי בנשק. עד אותו הרגע העדפתי לשים מאחורי את העובדה שיריתי פעם בנשק, ופתאום היא חזרה לשמש אותי, נשלפה בבת אחת, כמעט בלי לשים לב.
2 צפייה בגלריה
עטיפת הספר "יריתי באמריקה", מאת תהילה חכימי
(עיצוב העטיפה: נורית ספיבק קוברסקי. על העטיפה: "עין", אפרת חכימי)
הנחמדות האמריקאית היתה מוכרת לי הרבה לפני כן. הייתי בטוחה שאני שוחה בה לא רע, אבל שום דבר ממה שהכרתי מהטלוויזיה, מהסרטים, או מתכתובות המיילים וישיבות הווידיאו עם הקולגות האמריקאים לא הכין אותי. אחרי שהגעתי לאמריקה העבודה היומיומית במשרד התישה אותי הרבה יותר מזו שבישראל. במהלך החודש הראשון בארצות הברית מצאתי את עצמי מסתובבת בתחושת ג'ט-לג שסירבה להרפות. זו לא היתה העייפות מהטיסה הארוכה, אלה גם לא היו געגועים לארץ. לא היתה בי חרטה על ההחלטה לעזוב. להפך, הגעתי לארצות הברית בתחושת הקלה וציפייה לקראת העתיד לבוא.
בשבועות הראשונים הימים הארוכים בעבודה הסתיימו בכאב ראש נוראי. תוצאותיו של החיוך האוטומטי שיריתי לכל עבר בכל פעם שחייכו אלי, או פנו אלי בדברים, ניכרו די מהר: ניצניהם של קמטים דקים בצדי העיניים. החיוך עצמו היה לא רע, למרות שלא בדיוק זיהיתי את עצמי בתוכו. חיוך מהסוג שיכול היה להתאים כתמונת פרופיל עסקי באתר החברה, או אולי באתר היכרויות.
דייוויד ואני התיידדנו כבר בשבוע הראשון. בהפסקות הצהריים הוא הקפיד להזמין אותי לשולחן שלידו ישב עם צוות המהנדסים. מדי יום, כחצי שעה לפני שעת הארוחה, היה עובר כבדרך אגב דרך המשרד שלי ומעדכן באיזו שעה נפגשים בחדר האוכל. מלבד דייוויד התיידדתי עם שון, מהנדס צעיר שהיה לי איתו קשר מקצועי קל עוד לפני שהגעתי לארצות הברית. והיתה גם ג'ואן, שישבה איתי באותו המשרד והיתה נחמדה מהרגע הראשון.
הימים עברו עלי במאמץ בלתי פוסק. התאמצתי לדבר במבטא חף מסימנים. וכפי שדיברו וכתבו הקולגות שלי, השתדלתי גם אני להאריך בדברים ולכתוב מיילים מפורטים יתר על המידה. מי שהעירה לי בעניין המיילים היתה ג'ואן. בוקר אחד, לפני שהחלה המולת היום, היא תפסה אותי לשיחה. ג׳ואן סגרה את דלת המשרד שלנו ורק אז אמרה שהיא יודעת שזה לא במכוון, ושזה לא יביך אותי, שיש לה משפחה בישראל ושהיא מכירה את המנטליות. היא אמרה שהאופי הישיר של המיילים שלי עלול להתפרש ככוחני. "לכל אחד מהם כבר יש מנהל," סיכמה בחיוך. בהמשך אותו היום שלחה לי מייל עם הערות מפורטות. היא העתיקה את אחד המיילים שלי, וצירפה אותו בקובץ נפרד עם תיקונים. זה היה שיעור מקוצר. לצד כל משפט שני פתחה סוגריים ופירטה כיצד היתה מנסחת אותו. ההסברים שלה היו מפורטים ולרוב נפתחו ב"כאן היה עדיף לכתוב כך:". לצד המחיקות וההערות הרבות הקפידה גם להחמיא פה ושם על ניסוח שעלה יפה. אחרי כמה ימים, כשהודיתי לה על המייל המפורט, אמרה שאין על מה, שזה לא ביג דיל, "את לומדת מהר, בקרוב לא יהיה בי צורך," חתמה בחיוך.
בפעם השנייה שיריתי באמריקה, יצאתי לירות עם דייוויד ושני חברים שלו. זה היה יום שבת, ואף אחד אחר מהעבודה לא הצטרף אלינו. גם הפעם הייתי האישה היחידה, אבל זה לא היה שונה בהרבה מהמצב שלי בעבודה. רוב הזמן הייתי האישה היחידה בצוות, האישה היחידה בישיבה, לפעמים האישה היחידה בבניין כולו.
דייוויד אמר שניסע לאזור אחר, מרוחק יותר. הם קיבלו אימייל מאגודת הציד האזורית שבה היו רשומים. זו היתה הזמנה לסייע בדילול של צבאים. הרעיון היה לירות כדי לצוד אבל גם לירות כדי להבריח, לייצר תנועה ולהרחיק את הצבאים מנקודות הריכוז הגבוהות. "כמו ירי הרתעה," אמרתי לדייוויד, אבל הוא לא ירד לסוף דעתי, ולרגע הסתכל עלי במבט חשדני. בדרך לשם אמר שזה יהיה תרגול טוב בשביל מישהי שרק מתחילה את דרכה בציד. אחר כך הסביר שבדרך כלל יש מגבלה על מכסת הצבאים, אבל שמתחילת העונה הציידים הרשומים נקראים שוב ושוב לצאת ולדלל את הכמות. ברוב הזמן שדיבר שתקתי והקשבתי בדריכות, רציתי ללמוד מהר את כל הדברים ההכרחיים. בשלב הזה עדיין לא היה לי רובה משלי, ודייוויד השאיל לי את אחד הרובים שלו. רוב הקולגות שלי החזיקו רובה בבית, לפעמים גם אחד בתא המטען. היו גם כמה שהיה להם אקדח קטן בתא הכפפות.
כשהגענו ירד גשם, אבל זה לא הפריע. דייוויד אמר שהגשם יסייע לנו, שהוא יקשה על החיות להבחין בתנועה. "בחסות הגשם," אמרתי לו, והוא הסתכל עלי שוב במבט מוזר. התקדמנו עוד עם המכונית פנימה אל תוך השטח. הדרך הפכה מכביש צר לשביל עפר, ודייוויד האט את קצב הנסיעה. אחרי כמה זמן על שביל העפר, עצר את המכונית ואז הסתובב ושאל אם אנחנו מוכנים. הוא לא חיכה לתשובה.
דייוויד הוביל, אני אחריו והשניים האחרים התקדמו בעקבותינו. אחרי חצי שעה או ארבעים דקות של הליכה, שמעתי את הסימן המוסכם שלנו, מין צקצוק ציפורי. זה היה הסימן שיש חיה בקרבת מקום. קפאנו. דייוויד סימן לנו בתנועה כמעט בלתי מורגשת. זרועו היתה צמודה לגוף שלו, ואת כף ידו הניע בעדינות מעלה ומטה. כך הבנתי שאני צריכה להנמיך. נשכבנו.
כשראיתי את הצבי מולי, הוא עמד שם נינוח, כמעט שלא נע. זה היה בידיים שלי. ולפני שהאחרים הספיקו להחליף מבטים, או להכריע למי מאיתנו יש קו נקי עד אליו, אני כבר יריתי. ירייה אחת ואחריה עוד אחת. שתי יריות מדויקות שפגעו אחת בגוף והשנייה בצוואר. רגע אחר כך נשמט בכבדות אל האדמה.
כשניגשנו אל הצבי, דייוויד הצביע על נקודות הפגיעה. הוא התבונן מקרוב על הפגיעה הראשונה, שדיממה במרכז הגוף ואז הסתובב אלי ואמר שזו פגיעה יפה. אחר כך הצביע אל הצוואר ואמר: "זו בכלל לא."
שלושתם גררו את הצבי אל המכונית, תחילה עטפו אותו במין יריעה של ברזנט ואחר כך שוב בבד עבה שדייוויד תחב לפני כן אל תיק הגב שלו. לבסוף הם קשרו אותו בחבל. הכול קרה במהירות, ונראָה שהם מיומנים בעבודה הזו. את הדרך אל המכונית העברנו בדממה. בכל פעם שניים מהם גררו אותו, הלכתי אחריהם לאט. באחת העצירות דייוויד הסתובב אלי לרגע ואז אמר: "חתיכת חיה תפסת לנו. לא רע בשביל פעם ראשונה."
הצבי נחת בתא המטען הרחב, והמכונית שקעה. נסענו בחזרה. כשירדו האחרים ונשארנו דייוויד ואני, אמרתי לו שאני מתנצלת שיריתי כל כך מהר, לפני שהיה זמן להחליט משהו. הוא שתק ואחרי כמה רגעים אמר שאין לי על מה להתנצל.
"אני חושב שאת natural. יש בך את הגרעין," אמר כמעט בלחישה.
את הדרך שנותרה אל הבית שלי העברנו בשתיקה. כשעצר את הרכב בפתח שביל הכניסה לבית, אמר שיש לו הרבה עבודה, שהוא צריך לטפל בחיה, בבשר. אחר כך אמר שיבוא לאסוף אותי מאוחר יותר, הוא לא חיכה לתשובה. כשטרקתי את דלת המכונית הוא נסע בלי להתמהמה, ויכול להיות שאפילו החל בנסיעה רגע לפני שהדלת נסגרה. מהיכן שעמדתי ראיתי את הכפיפה של המכונית, מהמדרכה היא נראתה אפילו עמוקה יותר. תא המטען כמעט חבט בכביש.
רוצים לקרוא את ההמשך? לחצו כאן
"יריתי באמריקה", תהילה חכימי, הוצאה לאור: אחוזת בית וידיעות ספרים, 160 עמודים.
בשיתוף עברית
