בשיתוף עברית
הטלפון בביתי צלצל בשעה 7:45 בבוקר, בדיוק כשסיימתי להתגלח. "מי מצלצל כל כך מוקדם בבוקר?" שאלתי את עצמי. שושנה רעייתי ואני הלכנו לישון רק לפני חמש שעות, כי עד שעת לילה מאוחרת לא יכולנו להינתק מהרדיו, שעבר לשדר חדשות שוטפות ברצף, עשרים וארבע שעות ביממה.
היה זה ה 10 באוקטובר 1973. ארבעה ימים קודם לכן, ביום הכיפורים של שנת תשל"ג, שחל בשבת, הצליחו צבאות מצרים וסוריה להפתיע את צה"ל, והנחיתו עלינו מכה קשה וכואבת.
יחף רצתי לטלפון שבחדר האורחים, הרמתי את השפופרת, אמרתי "הלו," ושמעתי קול של בחור צעיר: "דויד? מדבר אבנר, החבר של יובל."
אבנר היה אחד מחבריו הטובים ביותר של בני, יובל. שניהם שירתו יחד בסיירת השריון. ליבי החסיר פעימה לרגע. האם יש בפיו בשורה רעה? לא, לא מתקבל על הדעת. במקרים כאלה, הבשורה הרעה אינה נמסרת בטלפון, אלא על ידי נציגי קצין העיר, הבאים הביתה.
"שלום אבנר, מדבר דויד," עניתי, מנסה לשמור על קול חביב ורגוע ככל האפשר. "מה שלומך? מהיכן אתה מתקשר? האם אינך לוחם עכשיו בסיני?"
"איני לוחם עכשיו," ענה אבנר. "נפצעתי, ואני שוכב בבית החולים 'סורוקה' בבאר שבע."
"אני מקווה שפציעתך קלה," אמרתי.
"פציעתי אינה קשה. אין מה לדאוג," ענה אבנר.
"אני שמח לשמוע זאת," אמרתי, והרגשתי שסוף סוף אני יכול לעבור למה שעניין אותי יותר מכול: "ספר לי מה ידוע לך על יובל."
אבנר השתהה מעט לפני שענה: "יובל ואני צוּוַּתְנוּ לאותה מחלקה. ב-7 באוקטובר, יום לאחר שהחלה המלחמה, כבר היינו במערב סיני ויצרנו מגע אש עם המצרים שחצו את תעלת סואץ וכבשו רצועה של כמה קילומטרים בצד המזרחי של התעלה. למחרת, ב-8 באוקטובר, ירדנו דרומה, ונסענו, שני צוותים על ג'יפים, לסיור ממזרח לתעלה, לא רחוק ממחנה טסה, אזור הנמצא כ-30 קילומטרים ממזרח לאיסמעיליה. בכל צוות של ג'יפ שלנו היו שלושה חיילים. במושבים הקדמיים של הג'יפ ישבו המפקד והנהג, ומאחור ישב הסייר. אני, בתור סייר, ישבתי במושב האחורי של הג'יפ שנסע ראשון. מארב מצרי הפתיע אותנו, פתח עלינו באש, ולפני שהספקנו להגיב, עלינו על שורת מוקשים אותם הניחו המצרים לרוחב הציר. הג'יפ הראשון, שבו הייתי, עלה על מוקש. אני הועפתי החוצה ונזרקתי לקרקע. הנהג והמפקד, שישבו במושב הקדמי, נפגעו ונותרו בג'יפ. המצרים המשיכו לירות עלינו מנשק קל. כשהתאוששתי מעט מן המכה שספגתי כשנזרקתי מהג'יפ, התחלתי לרוץ מזרחה, לעבר כוחותינו. תוך כדי ריצתי ראיתי שיובל והצוות שלו קפצו גם הם מהג'יפ שלהם, והתחילו לרוץ מזרחה לעבר כוחותינו. מהאש הישירה שנורתה עלי נפגעתי בחלק העליון של גבי."
קטעתי את דבריו ואמרתי בחשש: "האם גם יובל בסדר? האם הוא הצליח להגיע לכוחותינו?"
אבנר היסס לרגע לפני שענה: "ראיתי את יובל רץ במהירות, כך שהוא לא נפצע, ולכן אין שום סיבה שהוא, יחד עם כל הצוות שלו, לא הצליחו להגיע לכוחותינו. לאחר שאני הגעתי אל כוחותינו, פינו אותי בהטסה לבית החולים בבאר שבע. לכן אין לי מושג מה קרה ליתר אנשי הסיור. ניתנה לי האפשרות לטלפן מבית החולים. הטלפון הראשון שלי היה למשפחתי. הטלפון השני הוא אליך."
נסער ומודאג אמרתי: "תודה, אבנר, על הטלפון. אני מקווה שתרגיש טוב ותחלים מהר. בינתיים אנסה לבדוק מה קורה עם יובל."
באותו רגע הציף אותי הכעס על ההפתעה שהמצרים והסורים "סידרו" לנו. אויבינו לא היו מצליחים להפתיע אותנו, אלמלא הזחיחות והשאננות של ההנהגה הצבאית והמדינית שלנו. חבל מאוד שרבים התעלמו מההתרעות הספציפיות שהיו לנו על המלחמה, ולא קראו את הכתובת על הקיר שהיתה רשומה באותיות גדולות וברורות. לצערנו, מי ששילם - ועדיין משלם ועוד ישלם - את המחיר על המשגה הנורא הזה הם הלוחמים הגיבורים, שחלקם כבר נהרגו או נפצעו.
השיחה עם אבנר הותירה אותי אחוז חרדה. ברור היה לי שהנחתו שיובל הגיע גם אל כוחותינו מבוססת על תקווה, לא על עובדות של ממש. מניסיוני בחיים למדתי שאמנם כדאי להיות אופטימי, אך רק כשניתוח העובדות מוביל למסקנה אופטימית, וזה לא היה המקרה עכשיו.
המחשבה הבאה שחלפה במוחי היתה - איך אבשר לשושנה בשורה כזו. מובן מאליו שעלי לספר לה את תוכן השיחה שלי עם אבנר, בלי להסתיר שום פרט, אך לפני שאעשה זאת, חשבתי שרצוי שתהיה לי תוכנית כיצד לברר מה קרה בפועל ליובל והאם הוא באמת הצליח לחבור לכוחותינו. עלה במוחי רעיון - ליצור קשר עם מכרי, אל"מ חיים ארז, שבימים אלה הוא מפקד חטיבת טנקים באוגדה 143, בפיקודו של האלוף אריאל שרון, אך מיד דחיתי את הרעיון שהרי זוהי עת מלחמה, והמִפְקָדות והמפקדים עסוקים מאוד. קשה לי להאמין שאצליח ליצור קשר עם מישהו מהמפקדים בחזית. אין לי ספק שחיים ארז עסוק בניהול הקרבות, וקרוב לוודאי שהוא נמצא בתנועה. לאחר מחשבה נוספת, נזכרתי באל"מ גדעון אלטשולר, תושב כרמי יוסף, ששירת במלחמת השחרור בחטיבת גבעתי שלחמה בלטרון, ושם הכרתי אותו. כפי שידוע לי, גדעון אלטשולר משמש כיום כראש המטה באוגדה 143, שמפקדתה יושבת במחנה טסה, סמוך לאזור שבו הפעילו המצרים את המארב שלהם נגד צוותי הסיור של יובל וחבריו לנשק. החלטתי שאסע למפקדה זו ואבקש את סיועו של גדעון למצוא מה קרה ליובל.
לאחר שהחלטתי כיצד עלי לנהוג, חשבתי שהגיע הזמן לעדכן את שושנה. נכנסתי לחדר השינה ונוכחתי שהיא עדיין ישנה. ניגשתי אליה וליטפתי את ראשה, אבל היא לא התעוררה, והמשיכה לשכב במיטה כשעיניה עצומות. עברו מספר דקות עד ששושנה פקחה את עיניה הגדולות והירוקות, הביטה בי במבט חם ואמרה: "מדוע כל כך דחוף לקום? בוא תצטרף אלי, נבלה קצת במיטה."
"שושנה," אמרתי, "אני צריך לנסוע לסיני."
שושנה התיישבה במיטה. "לסיני? מה פתאום?" שאלה בתמיהה.
סיפרתי לה על הטלפון מאבנר, ועל החלטתי לנסוע לסיני כדי לברר היכן נמצא יובל שלנו.
שושנה קמה מהמיטה, נעמדה מולי ואמרה בהחלטיות: "אני נוסעת איתך."
אמנם ציפיתי שזו תהיה תגובתה, אך לא שמחתי, בלשון המעטה. לא ראיתי מקום לכך ששנינו נסתכן בנסיעה לשטח שבו מתחוללים קרבות. בניסיון לשכנע אותה לוותר על רצונה להצטרף אלי, אמרתי: "אבנר סיפר שהוא ראה את יובל בריא ושלם, רץ מהג'יפ לעבר כוחותינו. בהחלט ייתכן שיש כאן מצידי דאגה מוגזמת, והכול בסדר עם יובל, אבל אני רוצה לנסוע למען השקט הנפשי שלי. זו נסיעה ארוכה ומייגעת, ונוסף לכך, עדיף שתמר לא תחזור מבית הספר לבית ריק."
שושנה השיבה: "אבנר ראה את יובל קופץ מהג'יפ הפגוע, אבל הוא לא ראה אם הוא הצליח להגיע לכוחותינו. אני לא אהיה שקטה עד שאדע בוודאות ששלום לו. לכן, אני מצטרפת אליך, ואני לא רוצה לשמוע ממך יותר התנגדות לכך."
הרהרתי בקשיים שעלולה ליצור הצטרפותה של שושנה אלי. אני יכול להתחזות לחייל מילואים, אך נוכחותה של שושנה באזור הקרבות לא תתקבל בטבעיות. איש לא יכיר את עברה כלוחמת שביצעה מעשי גבורה כה רבים בתקופת המחתרות ובמלחמת השחרור. היא תֵּירָאֶה כאישה שבאה לטיול, ינסו להרחיק אותי ואותה, וזה עלול לחבל במשימתנו. אבל ידעתי ששום דבר לא יגרום לה לוותר על החלטתה לנסוע איתי, ואמרתי לה: "את ואני יודעים שאת לוחמת לא פחות טובה מכל הגברים שמסביב, אבל כשיראו אותך איתי יתייחסו אלינו פחות ברצינות. לכן כדאי מאוד שלא נבלוט מדי. שנינו נלבש מדים, ואת תאספי את שערותייך ותחביאי אותם מתחת לכובע צבאי."
"אתה מתכוון שאֵרָאֶה כמה שיותר גבר," אמרה שושנה.
"כן," עניתי, "ויהיו מקומות שבהם עדיף שלא תתגלי כלל."
"כדי לברר מה מצבו של יובל, אעשה הכול. אפילו אֶכָּנַע לדרישות השוביניסטיות האלה," אמרה שושנה בהבעה של אי שביעות רצון.
חיבקתי אותה תוך שאני מצמיד את גופה לגופי ואמרתי: "בואי נחשוב חיובי. זה יעזור לנו למלא את משימתנו ביעילות."
לבשנו מדים צבאיים ישנים שהיו ברשותנו. שושנה אספה את שערותיה ואף מצאה מגבעת צבאית רחבת שוליים בצבע חאקי. לקחנו שני שקי שינה ושני אקדחים, עם מחסניות וכדורים. ארזנו קופסאות שימורים של אפונה ובשר גולאש, לקחנו גם גבינה צהובה, לחם ובקבוקי מים. לאחר שהנחנו את האוכל בצידנית העמסנו הכול על ג'יפ ה"ואגוניר" השחור שלי, שיש לו הנעה 4X4, ויצאנו לדרך.
בדרכנו לסיני עצרנו בקריית מלאכי כדי למלא דלק, וקנינו בחנות מכולת עוד לחם טרי ומוצרי מזון. משם המשכנו מבלי לעצור, כששושנה ואני מתחלפים מדי פעם ליד ההגה. לאחר כשש שעות הגענו לשדה התעופה רפידים, שאני עדיין קורא לו בשמו המצרי, ביר גפגפה. היתה שם תחנת דלק אזרחית, שבה מילאנו שוב דלק, והמשכנו הלאה לעבר מחנה טסה. כשהתקרבנו, שמענו רעם של פגזי תותחים.
למחנה טסה הגענו רק לפנות ערב. ל-ש.ג. בשער אמרתי שאנו אנשי מילואים שנשלחו לבסיס זה, ושאלתי היכן נמצא אל"מ גדעון אלטשולר. השומר השיב שכל המפקדים נמצאים בשטח הקרבות, יחד עם נגמ"שי החפ"ק, דהיינו חבורת הפיקוד הקדמית, והִפנה אותנו למפקד המחנה. שושנה נשארה בג'יפ, ואני הלכתי למפקד המחנה ואמרתי לו שאל"מ אלטשולר אמור לתת לי מידע על חיילים שנטלו חלק באחת התקריות.
מפקד המחנה, סרן כבן 40 או יותר, התבונן בי באי שביעות רצון, ואמר בקול תקיף: "זוהי מלחמה. לא לי ולא לאף אחד מהמפקדים יש זמן לעסוק בנושאים כאלה. לך לישון, ובבוקר אבדוק מה לעשות איתך."
"נסעתי כל הדרך מירושלים עד לכאן," אמרתי גם אני בתקיפות. "האם אין אפשרות שמישהו יטפל בנו עכשיו?"
מפקד המחנה הרים את קולו: "לך לישון. בבוקר, לא עכשיו, נטפל בבקשה שלך."
אגרופַי נקפצו וכעס החל להשתלט עלי, אבל ידעתי שעימות עם מפקד המחנה רק יזיק ויסכן את המשימה שלי. לכן אמרתי בטון מנומס: "תודה לך, המפקד, על הבטחתך לטפל בנושא בבוקר. האם תוכל להציע לי מקום לישון?"
מפקד המחנה הצביע על אחד האוהלים, ואמר: "הלילה תישן באוהל זה, ומחר בבוקר תפנה לקצין השלישות."
"היכן אוכל למצוא את קצין השלישות?" שאלתי, אך מפקד המחנה כבר התרחק ממני. קראתי לשושנה, ויחד הלכנו אל האוהל שאליו הופניתי. היו בו כמה מיטות ומזרנים, אך לא שמיכות. לקחנו מהג'יפ את שקי השינה שלנו, אבל שנינו התקשינו להירדם. מטחי הארטילריה שנפלו לא רחוק מאיתנו הפריעו לישון, והדאגה ליובל כרסמה בי. יותר ויותר גבר בי החשש שהוא לא הצליח לחבור לכוחותינו.
"אני מקווה שמחר נשמע בשורות טובות בקשר ליובל," אמרה שושנה בלחישה.
עניתי לה, גם כן, בלחישה: "כן, נקווה שיובל בסדר ובואי ננסה לישון." ידעתי שאין טעם להמשיך ולשוחח, ומוטב שנישן כדי לאגור כוחות לקראת מחר.
שקוע במחשבותי ובחששותי שכבתי ער. חשתי שגם שושנה ערה, אך לא אמרתי לה דבר. כעבור זמן רב שמעתי את נשימותיה הקצובות, הבנתי שנרדמה, ובעקבותיה נרדמתי גם אני.
בבוקר התעוררתי לאחר עלות השחר, ושושנה התעוררה כמה דקות אחרי. אחרי ששמנו את חפצינו בג'יפ, ושושנה נשארה בו, הלכתי לחפש את קצין השלישות, אך אף אחד מהחיילים לא ידע להפנות אותי אליו. למזלי, נתקלתי לפתע במפקד המחנה, שהיה הרבה יותר ידידותי מכפי שהיה אתמול, ואמר: "בוקר טוב לך. דבר ראשון - קח לך קרטון של מנת קרב מהאוהל הגדול שלפניך ולך לאכול," ובאומרו זאת הצביע על אחד האוהלים.
"מה בקשר לקצין השלישות?" שאלתי.
"הוא יושב באוהל המרובע בצד ימין, כ-50 מטרים מכאן."
לקחתי מנת קרב, ושמתי אותה בג'יפ, ולאחר מכן נכנסתי לאוהל של קצין השלישות. אף שהאוהל היה חשוך בחלקו, הבחנתי במשטח המונח על רגליות ששימש כשולחן. ליד השולחן היו פרושׂות שתי מיטות מתקפלות שעל כל אחת מהן ישן חייל, מכוסה בשמיכה עד מעל לראשו. "מי כאן קצין השלישות?" שאלתי. אחד החיילים הישנים הסיר את השמיכה מראשו ואמר: "הלכנו לישון מאוחר. תחזרו עוד שעה."
לא היה טעם להתווכח. ללא מילה נוספת יצאתי מהאוהל, והלכתי לג'יפ שלי. שושנה ואני הוצאנו את קרטון מנת הקרב והנחנו אותו על חרטום הג'יפ. שלפנו מהקרטון קופסת "לוף", קופסת שעועית וקופסת חלבה. כלי אוכל לא היו לנו, וקיפלנו את המכסים של קופסאות השימורים כדי שישמשו לנו ככפות. זו לא היתה ארוחת הבוקר לה אנו רגילים בביתנו בירושלים, אך די היה במנת הקרב על מנת להשביע אותנו. כדי להעביר זמן עד שנחזור לקצין השלישות, טיפסנו על אחת הדיונות והסתכלנו לכיוון מערב. בלילה רק שמענו את מטחי הארטילריה, ועכשיו גם ראינו אותם מתנפצים בשטח. חלקם אף נפלו במרחק של קילומטרים ספורים מאיתנו.
כעבור שעה שושנה חזרה לשבת בג'יפ, ואני צעדתי לאוהלו של קצין השלישות.
קצין השלישות היה גבר נמוך קומה, שחום ומקריח. כשנכנסתי לאוהל הוא עמד ליד השולחן וסידר כמה ניירות. הוא שלח בי מבט לא אוהד, ופלט: "מי אתה, מה אתה צריך?"
"עלי לשוחח עם אל"מ גדעון אלטשולר כדי לברר פרטים לגבי חייל בשם יובל גבינסקי, שנתקל במארב מצרי. חלק מהחיילים שהיו באותה תקרית נפגעו, אבל לא ברור מה קרה לאותו חייל."
קצין השלישות הביט בי בתמיהה ואמר: "אל"מ אלטשולר לא יכול לטפל בזה. הוא מעורב בקרבות. אני מעולם לא שמעתי על התקרית הזו, אבל אם הופנית לאל"מ אלטשולר, אני אנסה לעזור לך."
הוא לקח מפת קוד "סיריוס" של חצי האי סיני שהיתה מונחת על שולחנו, הצביע על ציר שסומן בה, ואמר: "הציר הזה שאני מצביע עליו הוא ציר 'עכביש'. עכשיו שים לב לנקודה על הציר שעליה אני מצביע. הנקודה הזאת, כפי שאתה יכול לראות, נמצאת כמה קילומטרים מדרום מערב לכאן. שם ממוקם גדוד הרפואה של אוגדה 143. סע לשם. אם, כפי שאתה אומר, היו נפגעים בתקרית שדיברת עליה, סביר להניח שלהם יש יותר פרטים."
"תודה רבה," אמרתי לקצין השלישות, וחזרתי אל הג'יפ.
שושנה, שהמתינה לי, שאלה בטון שהעיד על עצבנותה: "מה הצלחת לברר?"
"לא ידוע לקצין השלישות שום דבר," אמרתי. "הוא הציע שניסע לברר בגדוד הרפואה, הממוקם לא רחוק מכאן."
"אז קדימה," אמרה שושנה, ועל פניה מבע של חוסר סבלנות.
הנעתי את הג'יפ. כעבור כמה דקות כבר היינו על ציר עכביש. הדרך היתה משובשת ומלאה מהמורות. ואם לא די בכך, היו עליה לא מעט כלי רכב תקועים, ולעתים נאלצתי לעקוף אותם בשוליים.
שאלתי מפעם לפעם נהגים או נוסעי רכבים היכן נמצא גדוד הרפואה, והם לא ידעו, אך לאחר כשעה נתקלנו בקומנדקר. ליד הנהג ישב קצין בדרגת סגן, שהסביר לנו בדיוק איפה יושבת אחת הפלוגות של גדוד הרפואה. לאחר נסיעה של עוד כעשר דקות הגענו למקום שאליו כיוון אותנו הסֶּגֶן. היו שם כמה זחל"מים, פרושׂים ליד ציר "עכביש". החניתי את הג'יפ בשולי הציר. שושנה נשארה בג'יפ ואני יצאתי ממנו והלכתי לאחד הזחל"מים, שלידו ניצב גבר גבה קומה, נאה, בעל חזות מרשימה. הוא היה לבוש בצורה גרוטסקית, שלא התאימה כלל לשדה הקרב, ולרגע חשבתי שהוא שחקן בסרט. על רגליו היו כפכפים, ועל גופו - מכנסיים שחורים וחולצה אזרחית ירוקה, שנראתה כמו חלוק קצר. עיניו היו אדומות, מחוסר שינה או ממאמץ, והיה בהן מבט עייף ששידר גם חוסר אונים.
לא נראה לי שהוא יוכל או ירצה לעזור לי, אך למרות זאת שאלתיו: "אולי אתה יודע איפה יושב גדוד הרפואה?"
"הגעת לגדוד הרפואה, וזו אחת הפלוגות שלו," הוא ענה בטון בוטח, שלא התאים ללבושו ולמראהו.
"האם תוכל להפנות אותי למפקד כלשהו בגדוד זה?" שאלתי.
הוא הסתכל בי במבט תוהה ואמר: "אם אתה מחפש רופא, זה אני. אם אתה מחפש קצין, זה גם אני. אני סגן במילואים."
הוא ראה את ההפתעה על פני והמשיך: "אתה כנראה מופתע מהבגדים האזרחיים שעלי. ובכן, אני רופא בבית החולים 'שערי צדק' בירושלים. ביום הכיפורים לפני הצהריים הופיעה בבית החולים חוליה שהודיעה לי שאני מגויס למילואים. הם הסיעו אותי לכאן, יחד עם עוד רופא, מבלי שנתנו לנו הזדמנות להחליף את בגדינו. עכשיו סַפֵּר לי לשם מה אתה מחפש את גדוד הרפואה."
לא עניתי מיד לשאלתו, אלא אמרתי: "מה, אתה ירושלמי? גם אני מירושלים. קוראים לי דויד גבינסקי."
"אני דוקטור מיכאל שטרק," הוא אמר בחיוך, הושיט לי את ידו, ובעודו מביט בשעון שהיה על אמת ידו כדי לרמוז לי שזמנו דחוק, אמר: "קדימה, ספר לי במהירות איך אפשר לעזור לך."
סיפרתי לו על שיחת הטלפון של אבנר, ועל דַאֲגָתי ליובל.
הוא חשב לרגע ואמר: "אני זוכר את התקרית הזו, שבה מארב מצרי פגע בחיילים מסיירת השריון, ואני זוכר את אבנר. הוא נפגע מכדור בחלק העליון של גבו. חבשנו אותו והטסנו אותו במסוק לבית החולים בבאר שבע. יותר מזה לא ידוע לי. אני מציע שתדבר עם סרן בשם יקותיאל טוגנדרייך, שמטפל בנושאי כוח אדם, כולל נפגעים. אם תחצה את הגבעה שלפנינו תראה מולך שני זחל"מים. באחד מהם יושב יקותיאל."
הודיתי לד"ר שטרק, ניגשתי לשושנה שישבה בג'יפ, סיפרתי לה מה אמר לי ד"ר שטרק, ואמרתי שאני ניגש לדבר עם סרן יקותיאל.
"נמאס לי לשבת בג'יפ ולקבל ממך עדכונים," היא אמרה בזעף. "אולי תיקח אותי איתך?"
"שושנה, את יודעת שאילו זה היה תלוי בי הייתי עושה הכול יחד איתך, אבל אם יזהו אותך כאן כאישה, יש סיכוי גבוה שאף אחד לא ישתף איתנו פעולה, ואולי גם יגרשו אותנו מכאן."
שושנה לא ענתה ורק החמיצה פנים. עזבתי אותה, עליתי על הגבעה שעליה הצביע ד"ר שטרק, וזיהיתי במורד שני זחל"מים. ניגשתי לחייל שעמד ליד אחד מהם ושאלתי על סרן יקותיאל. החייל הצביע על קצין רזה וגבוה, בעל שיער שחור ועיניים כחולות, שעמד ליד הזחל"ם השני.
סיפרתי גם לו שאני אביו של יובל גבינסקי, חייל בסיירת השריון, שהותקפה על ידי מארב מצרי ב 8 באוקטובר. "האם אתה יכול למסור לי פרטים לגבי יובל? האם הוא חזר ליחידתו?"
מבטו של הקצין התחלף בן רגע מאדישות מנומסת לחמלה, ואחרי היסוס קל הוא אמר: "אני מכיר היטב את האירוע שאתה מדבר עליו. צר לי לבשר לך שבנך, יובל נעדר, ואיננו יודעים איפה הוא עכשיו. באותה התקפה של כוחות קומנדו מצריים על שני ג'יפֵּי הסיור שלנו נהרגו שני חיילים מהג'יפ הקדמי. גופותיהם נמצאות בידינו. איש צוות שלישי מהג'יפ הזה נפצע בגבו, קיבל טיפול ראשוני בשטח, והוטס במסוק לבית החולים. שלושת אנשי הצוות של הג'יפ השני, שביניהם היה בנך, נעלמו. אנחנו מניחים שהם נפלו בשבי."
המילים "נפלו בשבי" היכו בראשי כפטישים. הרגשתי כאילו ספגתי מכה חזקה, שקרעה חלק מגופי ומנשמתי. חשתי סחרחורת פתאומית, ויובש עלה בפי ובגרוני. ראיתי עצמי נשאב לתוך תהום אינסופית.
המחשבה הראשונה שעלתה במוחי היתה שכאשר שושנה תשמע את הבשורה המרה, היא לא תוכל לעמוד בה ותישָּבר. התבוננתי לתוך עיניו הכחולות, מלאות החמלה, של הקצין שהמתין לתגובתי, אך לא הייתי מסוגל להגיד דבר. המילים נעתקו מפי. עינַי החלו לדמוע וחשתי מחנק בגרוני. ניסיתי להילחם בזרם הדמעות שהחלו לזלוג על לחיי תוך שאני אומר לעצמי: "דויד, אתה שהיית מפקד של קבוצת פרטיזנים בבלארוס, מפקד במחתרת ה'זאבים' שלחמה בקום המדינה נגד בריטים וערבים, מתנהג עכשיו כמו ילד קטן ובכיין?" אך ניסיונותי להרגיע את רגשותי לא צלחו, והמשכתי לבכות.
לאחר זמן קצר התעשתּי קמעה. אמנם המשכתי לבכות, אך הצלחתי לשאול את הקצין בקול רווי בכי: "האם אפשרי שתביא אותי למקום שבו נחטף יובל, כדי שאוכל ללמוד יותר מה קרה שם?"
"לצערי, זה לא אפשרי. המצרים כבשו את האזור הזה, והם מחזיקים בו עכשיו," השיב סרן יקותיאל.
רציתי לשאוב פרטים רבים יותר כדי לנסות לגבש תוכנית פעולה כלשהי, אך ידעתי שהקצין שאיתו אני משוחח לחוץ בזמן ועמוס במשימות. לכן החלטתי לקצר בדברַי ולהתרכז בעיקר. בקול חנוק מדמעות שאלתי: "האם מצאו סימני דם בג'יפ של יובל או לידו?"
תשובתו היתה מיידית והחלטית: "לא, לא היו סימני דם כלשהם, וזה אחד הדברים שמחזק את הנחתנו שבנך וחבריו נישבו, אך לא נפגעו." הוא העיף עוד מבט באיש המבוגר שניצב מולו ובכה כילד, והוסיף כמה מילות ניחומים: "אל תראה שחורות. קרוב לוודאי שבנך נשאר בחיים, והוא שבוי בידי המצרים. המלחמה תסתיים, יהיו חילופי שבויים - ובנך יחזור הביתה בשלום."
דבריו של הקצין עשו את שלהם. בכיִי פסק, ואמרתי בקול יציב: "תודה לך על דבריך, סרן יקותיאל. נקווה לבשורות טובות."
הקצין התרחק ממני, ואני נותרתי עם מחשבותי. החלטתי שאני חייב למצוא דרך לחלץ את יובל מהשבי, ושעלי להקדיש עתה את כל מרצי, ניסיוני וכישרוני למען מטרה זו. חשבתי לעצמי שעד היום הצלחתי ברוב מכריע של המשימות שנטלתי על עצמי, ובוודאי אצליח גם עתה במשימה קשה זו של איתור יובל וחילוצו.
עדיין לא היתה לי תוכנית פעולה, אבל הנחתי שאם יובל אכן נפל בשבי, הוא הובל למקום כלשהו בעורף המצרי. לכן עלי לחפשו רחוק יותר מקווי הלחימה, אולי אפילו בליבה של מצרים.
רוצים לקרוא את ההמשך? לחצו כאן
"מהלך מנצח", אוהד דיסקין, הוצאה לאור: ידיעות ספרים, 288 עמודים.
בשיתוף עברית
