"קרעים של אישה" (Pieces of a Woman), שעולה היום (ו') בנטפליקס, כולל ממש בתחילתו שוט רציף אחד שאורכו כחצי שעה – 24 דקות ליתר דיוק – המתאר את סצנת הלידה הריאליסטית והמחרידה בתולדות הקולנוע. נדמה שעוד רבות ייכתב על היבטיה האסתטיים והאתיים של הסצינה הזו, שבסופה – וזה אינו ספוילר – אנו חוזים במותה של תינוקת שזה עתה נולדה. איני זוכר עוד סצנה מהשנים האחרונה שבמהלכה, מילולית, פשוט הפסקתי לנשום, או כך לפחות היה נדמה לי.
בכלל, נראה שהסרט, עבודתו הראשונה בשפה האנגלית של הבמאי ההונגרי קורנל מונדרוצ'ו, לא ימצא חן, בלשון המעטה, בעיני מיילדות-בית או מי שתומכות באופרציה זו. אבל הסרט, שאת התסריט לו כתבה קטה וובר, מחזאית ובת זוגו של הבמאי, אינו עוסק בסוגיה הזו דווקא, אלא מנסה להעביר את החוויה הטראומטית שלרוב נותרת אפופת שתיקה – אובדן תינוק בלידה. הבעיה היא שעודפי סמליות וסיטואציות מלאכותיות פוגמות במה שהיה עשוי להיות סרט מרגש ומטריד באמת.
ונסה קירבי ושיה לה-באף מגלמים זוג צעיר המתגורר בבוסטון, שעולמם מתמוטט לאחר שהם חווים לידה שקטה. המיילדת המקורית שאמורה הייתה להגיע לביתם מתעכבת, וזו שמתייצבת במקומה (מולי פרקר) מצביעה בשלב מוקדם על סימני מצוקה אצל התינוקת. את התהליך כולו אנו חווים, כאמור, בזמן אמת ובשוט רציף אחד, ומה שבא אחר-כך מתאר את ההתמוטטות האישית והזוגית שחווה האישה, מרתה, בעיקר נוכח התנהלותה נטולת הרגישות של אימה ניצולת השואה (אלן בורסטין). בתוך כך, מועצם גם המתח המעמדי שבין בני הזוג, שכן מרתה מגיעה ממשפחה אמידה, בעוד בן-זוגה, שון, הוא מנהל עבודה באתר בנייה (האם השתלטנית לא מסתירה את הסתייגותה ממנו, ובהמשך אף תציע לו הצעה מרושעת במיוחד).
סרטיו ההונגריים של מונדרוצ'ו עסקו לא פעם בסיטואציות קיצוניות. בסרטו המופתי "האל הלבן" (2014) הוא תיאר מציאות אפוקליפטית של מרד כלבים באנושות, ואילו "ירח יופיטר" (2017) היה פנטזיה אניגמטית על פליט סורי שמפתח יכולת לעוף. גם אם "קרעים של אישה" מציב במרכזו סיטואציה ריאליסטית, ההוויה שהוא משרטט נעה על הסף שבין קריסה והתאוששות, עד כדי כך שהמציאות שהוא מתאר נדמית מנותקת, מבודדת ושבורה בדיוק כמו הגיבורה. כך, על-אף שכתוביות מציינות את התאריכים והזמן שחלף מאז האירוע הטראומטי, נראה שמרתה נתונה במצב תמידי של pause.
"קרעים של אישה" הוצג במסגרת התחרות הרשמית בפסטיבל ונציה האחרון, שם אף זכתה קירבי בפרס השחקנית המצטיינת. אות ההצטיינות הזה ודאי מגיע לה בזכות הופעתה העוצמתית בסצנת הלידה (השוט הרציף ההוא תופס קרוב לחמישית מהסרט), אבל ככל שהדברים נוגעים למה שבא אחר-כך – קשה לומר שהיא מספקת תצוגת משחק שאינה מוכרת מערוץ המלודרמות הולמרק. וכאשר אנו מגיעים אל סצינת המשפט הרדודה החותמת את הסרט, אין מנוס מלהורות – הכינו את הממחטות!
"קרעים של אישה" הוא סרט אמיץ, לפחות בכל הנוגע לניסיונותיו להתמודד עם חוויה טראומטית שנדמה כי השיח על אודותיה הוא בגדר טאבו. לכן, לא לגמרי ברור מדוע נדרשת כאן סצנה שבה פוצחת האם בסיפור על הישרדותה כתינוקת בזמן השואה. הרגע הזה אינו רק מאולץ, אלא שהוא מכניס בכוח אל הסרט מידה לא נעימה של מניפולציה. מן הסתם, הוא נועד להראות שבמשפחה הזו היכולת לשרוד את הטראומה ולהמשיך הלאה כאילו כלום לא קרה היא-היא החשובה מכל. אבל זה פשוט לא עובד. כך גם לגבי דמותה של בת-דודתה של מרתה (שרה סנוק), שהיא גם פרקליטה המייצגת אותה במשפט נגד המיילדת. מעורבותה של דודנית זו בעלילה מקבלת תפנית לא משכנעת, שיש בה אפילו משהו מביך.
מונדרוצ'ו ו-וובר (שחולקת עם בן-זוגה את הקרדיט על הסרט) תכננו במקור לצלם את הסרט בהונגריה. הוא מבוסס, למרבה הצער, על טראומה זהה שהם עצמם חוו. הסרט, על כן, כמו מבקש לחשוף אותם דברים שיש מי שמטאטאים אותם אל מתחת לשטיח. זהו סרט על סערה שקטה, פנימית, שכמעט אף פעם אינה יוצאת החוצה – למעט ברגע מפתיע ואפקטיבי שבו שון ומרתה מנסים לקיים יחסי מין. אבל מתגנב החשש שהבחירה לצלם את הסרט בארה"ב מרדדת כמה מההיבטים החיוניים בו – כמו, למשל, סצינת המשפט שבמהלכה עולות סוגיות הקשורות לאימהוּת, אשמה וזכות האישה על גופה, שהיו ראויות לדיון רחב ומשמעותי יותר. מכל מקום, הסצנה הזו מותירה את דמות המיילדת המיוסרת לא פחות ממרתה – לחסרת נוכחות של ממש.
שיה לה-באף, שבשנתיים האחרונות הולך וצובר עומק דרמטי כשחקן ("ילד דבש" של עלמה הראל, שהתבסס על תסריט אוטוביוגרפי פרי עטו), מגלם בהצלחה את דמותו של גבר פשוט המנסה לשווא לאסוף את שבריה הרגשיים והנפשיים של בת-זוגו, והוא עושה עבודה מצוינת. עם זאת, נטפליקס פרסמה לאחרונה הודעה רשמית על הסרת שמו מרשימת המועמדים המוצעים על-ידה לפרס האוסקר בעקבות תביעה שהגישה נגדו חברתו לשעבר, הזמרת FKA טוויגס, על התעללות פיזית ורגשית.
"קרעים של אישה", כאמור, נפתח בסצנה מדהימה. ודאי בקונטקסט של קולנוע אמריקני. משם הוא הולך אמנם ודועך, אבל קשה שלא להעריך את ובר ומונדרוצ'ו להתמודד עם נושא טעון כל-כך, גם אם החתירה לשלמות והשלמה מלודרמטית מאחה בכוח את הקרעים.