לפני שנים אחדות השחקנית מריון קוטיאר הכריזה שהיא שונאת להצטלם לסצנות מין. "אני שונאת להיות עירומה על המסך. זה מוזר מאוד לדמיין כיצד מישהו אחר עושה סקס. זה לא אני".
אבל גם לכוכבת הגדולה של הקולנוע הצרפתי מותר בגיל 45 לשנות את דעתה. בסרט "אנט" של לאוס קאראקס שפתח את פסטיבל קאן האחרון וזכה בפרס הבימוי, היא מופיעה בסצנות סקס סוערות עם אדם דרייבר. "הרבה מאוד דברים היו מיוחדים בסרט הזה וכך סצנות הסקס", אמרה קוטיאר, כשנפגשנו במרפסת ארמון הפסטיבל, המשקיפה על מעגן היאכטות בנמל הישן של קאן. "דרך החוויה הזו עשיתי דברים שמעולם לא עשיתי לפני כן, ושכנראה לא אעשה שוב. זה משהו שייחודי לסרטים של לאוס קאראקס - אתה אף פעם לא יודע למה לצפות. הדבר היחיד שאתה כן יודע הוא שתופתע".
אנט – טריילר
אפילו שרת בזמן אחת הסצנות.
"לשיר בסצנה היה כיף, ומאוד מצחיק וגם מעט מביך, וזאת חרף העובדה שהכול אורגן כך שארגיש בנוח. למזלי הפרטנר שלי היה אדם דרייבר, שהוא אדם מדהים שתמיד דואג לאחרים ומסתכל מסביב לראות אם כולם מרגישים בנוח. במובן הזה זכיתי שהוא היה לצידי בסצנות כה מיוחדות מוזרות. השירה הוסיפה אלמנט כיפי. אולי יש אנשים ששרים בזמן הסקס, אני לא יודעת, אבל זה משהו שכנראה לא קורה הרבה. היה מדהים לחוות סיטואציות שכנראה לעולם לא אחווה בחיים האמיתיים".
קוטיאר, שזכתה ב-2008 באוסקר על הופעתה בסרט "אדית-פיאף - החיים בוורוד", הספיקה במהלך הקריירה המרשימה שלה לעבוד עם טובי הבמאים בעולם: טים ברטון ("סיפורי דגים"), ז'אק אודיאר ("חלודה ועצם"), קסבייה דולן ("זה רק סוף העולם"), רידלי סקוט ("שנה מופלאה"), וודי אלן ("חצות בפריז"), כריסטופר נולאן ("התחלה" ו"עלייתו של האביר האפל") וכמובן בעלה גיום קאנה, אבי ילדיה, אתו עשתה סרטים אחדים ("שקרים לבנים קטנים", "קשרי דם").
עכשיו, אחרי החבורה הנכבדה הזאת, הגיע תורו של לאוס קאראקס החידתי והפולחני ("הנאהבים מפריז", "זה אצלה בדם", "מנועים קדושים"). "לאוס הוא כזה במאי מיוחד", מעידה קוטיאר. "בצילומים הוא היה נוכח בכל: בריהוט, באנשים, ברעיונות".
"אנט", שיש כאלה שהגדירו אותו כאופרת רוק, עלה בסוף השבוע האחרון לאקרנים, וכמו בקאן הוא קרוב לוודאי יפלג את המחנות למעריצים ולמתנגדים. קאראקס יצר את הסרט יחד עם האחים רון וראסל מייל, מנהיגי ההרכב האייקוני והאקסצנטרי "ספארקס" שחתומים גם על הפסקול.
העלילה עוקבת אחר אהבתם הסוערת והמתוקשרת של סטנדאפיסט (דרייבר) הניחן בחוש הומור פרוע וזמרת אופרה (קוטיאר) מוערכת ומפורסמת. השניים ממסדים את הקשר ונולדת להם בת בשם אנט. מהר מאוד מתברר שהבת התברכה בכישרון מיוחד והיא הופכת למפורסמת. "מבחינתי הסרט עוסק יותר בצורך בהכרה מאשר בפרסום", מאבחנת קוטיאר. "וזה צורך שיש בכולנו - כולנו רוצים שההורים, המשפחה, החברים יכירו בנו ושנוכל למצוא את מקומנו.
"חשבתי שההיבט הזה בסרט מעניין והוא היה חשוב בתהליך בניית הדמות שלי. אני, למשל, חוויתי הכרה גדולה בקריירה שלי ובכל זאת הצורך הזה עדיין קיים בי. לפעמים אומרת לעצמי 'למה? למה את עדיין צריכה שיסתכלו עלייך, שישמעו אותך, שיאהבו אותך כל כך הרבה אנשים, שאת אפילו לא מכירה?'. זו עדיין חידה גדולה גם בחיי האישיים. מעניין לראות איך ההכרה יכולה לבנות את הביטחון שלך אבל גם להרוס אותך - במיוחד כשאת לא אוהבת את עצמך מספיק. וכשיש מולך מראה שמורכבת מכל כך הרבה אנשים אחרים שאוהבים אותך, זה עלול ליצור תחושת דיסוננס - תחושה שזה לא מתאים או הגיוני לתפיסה שלך את עצמך. וזה מה שיכול להרוס אותך. יש לא מעט אנשים מפורסמים ששוקעים בדיוק בגלל זה, כי הבבואה שהם רואים מולם דיסוננטית".
עד כמה התפקיד היה קשה עבורך?
"האמת שבכל יום ניצבנו בפני קשיים ואתגר חדש. זה לא שלאוס רצה להקשות עלינו, יום אחד התבקשתי לשיר תוך כדי עישון ואתה יכול לתאר לעצמך עד כמה זה קשה. גם אם היה יום שחשבתי: 'היום לא יהיה קשה', פתאום מצאתי את עצמי על עקבים בגובה 30 ס"מ צריכה ללכת ולשיר על דרך צרה בלי להסתכל לאן אני הולכת. זו הפעם היחידה שאמרתי שזה בלתי אפשרי. פחדתי שאפול ואשבור את הרגל. אז כן, כל יום הייתה לנו הפתעה חדשה, אבל בגדול עשינו את כל מה שלאוס רצה".
קוטיאר הגיעה לקאן עם סרט נוסף - Bigger Than Us, סרט תיעודי, אותו היא הפיקה. הסרט עוקב אחר אקטיביסטים ואקטיביסטיות צעירים (כולל בחור מלבנון) שפועלים למען עולם טוב, נקי וצודק יותר ומצליחים לעשות שינוי. "אני חושבת שהצעד הראשון לשכנע אנשים בעמדות מפתח לפעול למען הסביבה ולתמוך בהחלטות אקולוגיות, זה להניע אותם דרך הרגש, וזו גם הסיבה שסרטים הם כלי כל כך חזק. אמנות וחינוך הם המפתח. בורות היא רעל וכשמישהו רואה את הסרט שלנו הוא מבין שיש לנו השפעה ושאנחנו אחראים למה שקורה בצד השני של העולם - למאלי שאין בה מים, למזג האוויר המטורף באינדונזיה ובפיליפינים, ושחייבים לפעול לפני שיהיה מאוחר מדי".
מאיפה מגיע האקטיביזם שלך?
"אני לא רואה את עצמי בתור אקטיביסטית – אני מהווה ערוץ או גשר שמחבר בין אלמנטים שונים. ירשתי את המודעות ממשפחתי. הסבים שלי היו גננים ואהבו טבע, ומההורים למדתי לכבד את מי שאנחנו ואת מי שנמצא לידינו. לרחוש כבוד לעולם ולסביבה ואם אדם מאמין במשהו, חשוב שהוא יצליח להפיץ את מה שהוא חושב".
כבר בגיל 20, קוטיאר בחרה לפעול למען העקרונות בהם היא מאמינה. "דיברתי על כל הנושאים שלא דיברו עליהם אז והתחלתי למחזר. הייתי הקלישאה הזו שכולנו מכירים, חברים אמרו עליי שאני אסיים את חיי בבקתה, שם אגדל כבשים ואכין ריבות וגבינות. הייתי כל כך עייפה ומתוסכלת מזה שאף אחד לא הבין את השאלות והפחדים שלי, עד שיום אחד חיפשתי את הטלפון של גרינפיס בספר הטלפונים. כן, אז עוד היה ספר טלפונים. התקשרתי ואמרתי שקשה לי, שאף אחד לא מבין אותי ושאני צריכה להיפגש עם מישהו מהארגון שיעזור לי".
ומה קרה אז?
"פגשתי את סוזן דלורטו, שבחלוף 25 שנה הפכה לחברה טובה, וזו הייתה הקלה עצומה. הדבר הראשון שאמרתי לה הוא שלעולם לא יהיו לי ילדים, והיא אמרה: 'לא, אל תלכי לכיוון הזה - אנשים שלא מכירים בבעיה ממשיכים להוליד ילדים, ואנחנו זקוקים ללוחמים חדשים לצד שלנו. זו רק תחילת המאבק ואנחנו צריכים שהילדים שלך יהיו כאן לסייע בו'. הזווית הזו של סוזן שינתה אצלי משהו, והתחלתי לחשוב שרגע, אולי כן יכולים להיות לי ילדים, והתחלתי להיות פעילה בגרינפיס, שם אני יכולה להשפיע".
הופעת בעבר בסרט המדע בדיוני "התפשטות", שחזה למעשה את מגפת הקורונה. את חושבת שהקורונה עודדה אנשים להיות יותר אקולוגיים?
"כן, הקורונה משנה אנשים. הבנו שכולנו באותה סירה. מה שמדהים בעיניי בהבנה הזו - בידיעה שכולנו באותו החרא - הוא שהמגיפה היא זמנית. חרף המצב הנורא הזה שכולנו נמצאים בו, כשהוא יגמר כולנו נחזור לחיים שלנו - ומה שחשוב ליצור הוא דווקא את המקום החיובי, אקטיביזם למשל, שיכול להחזיק מעמד לנצח. זיכרון חיובי לא נעלם, והוא משהו שנרצה לחזור אליו. דווקא החיובי הוא מה שיכול לעודד שינוי.
"אני אדם חיובי, ואני לא צריכה להכריח את עצמי להיות אופטימית. יש אנשים שצריכים לנבור בעצמם ולחפש את הניצוץ החיובי הזה שיש בי טבעי. אני מאמינה באדם, ואני מאמינה שאנשים רבים היום פוקחים את העיניים, לומדים, מפחדים פחות ורוצים לפעול למען העתיד".
מה דעתך על כל הציניקנים שמלגלגים על סלבריטאים שנוסעים לאפריקה להתנדב או עושים פעילויות דומות?
"לא אכפת לי. היה שלב שבו חשבתי שאולי אני לא עוזרת להגשים את המטרה, שאולי אנשים שלא אוהבים אותי יגידו בדיוק את מה שאתה אומר. אז במשך כמה שנים לקחתי צעד אחורה במחשבה שאני לא עוזרת – פחדתי להרוס משהו שהיה לי כל כך אכפת ממנו, וגם בגלל שמעולם לא רציתי את תשומת הלב עליי. הייתי שמחה אם לא הייתי צריכה לעשות את כל זה. אבל כשקיבלתי פידבקים חיובים ואנשים אמרו שאני דווקא כן עוזרת אמרתי טוב, אחזור. אבל לא חזרתי ממקום אגואיסטי. אם מישהו אומר לי: 'את סלב, את רק רוצה את הצומי', לא אכפת לי, בגלל שאני יודעת שזה לא נכון".
