בשבועות הראשונים של המלחמה, עולם התרבות התגייס כולו למצב ועסק אך ורק בתכנים או באירועים הקשורים ל-7 באוקטובר. אבל כעת, כשאנשים זקוקים גם לחום מסוג אחר, עולם התרבות מקדיש זמן לתכנים שיאפשרו מפלט וצחוק - אחת ההפקות האלו, היא "נעמי ונורמה", שעולה בקאמרי בכיכובן של רבקה מיכאלי ועירית קפלן, "ההצגה הצבעונית שלנו היא חריר של הפוגה וחיוכים, שדרכו אפשר לנקז קצת את האדים של האבל והקושי והכאב שנוצרים", אומרת מיכאלי בריאיון משותף של השתיים.
ועדיין, המצב בישראל נותר בראש מעיניהן, ואותה שבת לא עוזבת אותן: "ראובן (שרוני - בעלה המנוח של מיכאלי, י"ב) ואני היינו במיטה בשבת בבוקר וצפינו בטלוויזיה", היא מספרת בריאיון לרגל הצגתן המשותפת, "נעמי ונורמה". "אמרתי לו, 'ראובן זה רק אתה, אני ודני קושמרו שומעים את זה? רוצחים אותם, מסתובבים להם בתוך הגינה, בתוך המשק, בתוך הבתים, איך זה יכול להיות? הם אומרים שארבע-חמש שעות אף אחד מהצבא לא הגיע. אתה מאמין?'. ואי אפשר היה להאמין".
רבקה מיכאלי | פרויקט ״דור הזהב״
(צילום: אסף מגל)
"כשהכול התחיל, בעלי (הצלם ניתאי נצר, י"ב) מיד נכנס לטלגרם ואמר, 'זה לא מה שאת רואה בטלוויזיה, יש שם טבח נוראי'", מספרת קפלן (50), מהמוערכות בשחקניות התיאטרון הקאמרי. "גם אני אמרתי, איפה צה"ל? למה הם לא מגיעים? זה הכה בי. בהתחלה צפיתי כל הזמן בטלוויזיה עד שהחלטתי לסגור אותה רוב היום בשביל לא לשרוט את הילדים".
"שתי נשים שהכרתי, מאיה ביטון וענבר הימן, נרצחו בנובה", מספרת קפלן. "מאיה היא בת של חברה טובה, היא התחבאה עם הארוס שלה אלירן במשך שעות במכולה. בסוף מחבל נכנס וריסס אותם. כמעט אף אחד לא נשאר חי שם, רק אנשים שהתחבאו מתחת לגופות ניצלו כי הגופות חסמו את הכדורים. ענבר היא האחיינית של מיכל, חברתי הטובה כל כך. אני מכירה אותה עוד מהבטן של אמא שלה, כשהיא עוד הייתה ביצית. ילדה מדהימה שצמחה לבחורה מדהימה. הגופה שלה עדיין לא הוחזרה ואין למשפחה שלה אפילו קבר לעלות אליו. זה עצוב כל כך. זאת סיטואציה בלתי אפשרית".
"את ההכרה שאנחנו צריכים להחזיר את החטופים בכל מחיר היינו כבר צריכים לקבל ב-8 באוקטובר, לא שנייה אחר כך", מכריזה מיכאלי בתשובה לשאלה מה צריך להיות כרגע בראש סדר העדיפויות שלנו. "צריך גם לדעת שהפסדנו בסיבוב הזה באופן קשה מאוד. היכו אותנו בצורה משפילה. אי-אפשר לדמיין מה הם עוברים שם בעזה. מצידי, אם בן גביר רוצה לגור בעזה צריך לאפשר לו לעבור לשם כבר עכשיו. אני מברכת אותו בדרך צלחה ושישגשג שם. ראובן, איש שנתן כל כך הרבה למדינה, לקח את מה שקרה באופן ממש אישי. הוא לא האמין למה שהוא רואה. זה שבר את לבו", היא מוסיפה על בעלה שהלך לעולמו בדצמבר האחרון.
קפלן: "ככה נראה גיהינום, ומי יודע מה עושים שם לחטופות. פשוט מפחיד ומסמר שיער לחשוב על זה".
"וכל פעם מגיעה ידיעה על גופה אחרת", מתקשה מיכאלי להירגע. "כל יום, כשאני שומעת את המילים 'הותר לפרסום' על עוד אבא צעיר שנהרג, על עוד ילד שאיננו, אני יושבת בוכה מול הטלוויזיה, ואומרת 'סליחה, סליחה, בבקשה תסלחו לנו'. אני יודעת שאנחנו אשמים בזה. שמעתי אבא של אחד החטופים שאמר, 'חייל שנלחם עכשיו בעזה יודע שאם הוא ייפול בשבי אף אחד לא יוציא אותו משם. אבוד לו. איך אתם שולחים חיילים אם הם יודעים שאף פעם לא תוציאו אותם מהשבי?".
"אם נשים היו מנהלות את העולם הכול היה נראה אחרת - החמלה זמינה לנו יותר"
במחזה "נעמי ונורמה", קפלן מגלמת אישה בשם נעמי דקל, שעוברת למטולה כדי לטפל בנורמה שליין (מיכאלי) - קשישה בודדה ומרירה שמטפלות נסות ממנה בזו אחר זו. אבל אז נעמי נאלצת לחזור בבהילות לביתה, כשהגרוש הטרי שלה מגלה שהיא השאירה את בנותיהם עם חברה. לכן הוא מחליט לפנות לרווחה בדרישה למשמורת עליהן. המסע ממטולה עד אילת, מתחיל כמובן במאבקי כוח של שתי נשות האלפא, אבל ככל שהזמן עובר הוא מתפתח למערכת יחסים מפתיעה ומצחיקה שמלמדת אותן ואת הצופים על הכוח שיש בחברות בין נשים.
9 צפייה בגלריה
"רבקה'לה היא ילדה בת 12, בהרבה מובנים אני מרגישה יותר זקנה ממנה". מתוך "נעמי ונורמה" בקאמרי
(צילום: משה צ'יטיאת)
את המחזה כתבו קפלן ויואב בר-לב, תמר קינן ביימה ולצידן משחקים בה שהם שיינר, נדב אסולין, דולב אוחנה ואסנת בן יהודה. "כשקראתי את המחזה מאוד התלהבתי", אומרת מיכאלי. "ידעתי שהם תפרו לי חליפה נהדרת. הם גם ממש רצו אותי". "היא נכנסה פנימה כמו כפפה ליד", אומרת קפלן. "אני חושבת שרבקה'לה היא ילדה בת 12. בהרבה מובנים אני מרגישה יותר זקנה ממנה".
כתבתם את ההצגה במיוחד בשבילה?
"היא לא הסיבה שכתבנו אותה, אבל כשאתה כותב תמיד יש לך מישהו בראש. לנו היה את רבקה מיכאלי, שהיא אייקון, וקיוויתי שהיא תסכים. אחרת הייתי צריכה להפעיל אמצעים. יש שחקניות נפלאות, אבל ברבקה'לה יש משהו מיוחד, יש בה את הילדותיות, וגם יצר וחוכמת חיים. רצינו לדבר על מסע בין דורי ורצינו לדבר על גזלייטינג, סוג של אלימות מאוד שקטה, מאוד חמקמקה".
9 צפייה בגלריה
"היה לנו חשוב לכתוב מסע של העצמה נשית". מתוך החזרות ל"נעמי ונורמה" בקאמרי
(צילום: שמחה ברבירו)
יצא לכן לחוות גזלייטינג?
קפלן: "עברתי גזלייטינג לתקופה קצרה מבחור שיצאתי איתו. אותו בחור אמר לי: 'לא אכפת לך ממני. את חושבת רק על עצמך. אנחנו נפגשים עם חברים ואת נורא בולטת, נורא מצחיקה. את לא משאירה לי מקום'. התחלתי להקטין את עצמי. לשמחתי נפרדתי ממנו".
מיכאלי: "כשמישהו מנהל רומן מאחורי הגב שלך, וזה קרה לי בנישואים עם ראובן, והוא לא רק מכחיש אלא גם מוציא אותך מטורף או מטומטם כשאתה לא מאמין לו - זה גזלייטינג אמיתי. לשמחתי הגדולה אצלנו הכול הסתיים בטוב והאהבה ניצחה".
קפלן: "יואב ואני מאוד רצינו לכתוב הצגה שיהיו בה נשים. יש בעולם התיאטרון פער מאוד גדול בין תפקידי נשים לתפקידי גברים, ואני חושבת שבקאמרי יש כל הזמן רצון להשוות את המצב. היה לנו חשוב לכתוב מסע של העצמה נשית, על שתי נשים, כל אחת עם הפצע שלה, שהחיבור ביניהן מרפא בסופו של דבר אחד את השנייה".
מה היה קורה אם הנשים היו מנהלות את העולם או לפחות את הממשלה בארץ?
"ראש הממשלה האחרון שהייתה עם ביצים הייתה גולדה מאיר", אומרת מיכאלי, "לכם הגברים יש הורמונים נוראיים. גם לנו בגיל המעבר לא חסר. עם טלי גוטליב למשל אני לא יודעת אם היינו מצליחות לנהל את העולם", היא צוחקת."אם מישהו יכול להקים כוח נשי בעזה זו אורית סטרוק".
קפלן: "אני חושבת שאם נשים היו מנהלות את העולם הכול היה נראה אחרת. לנו יש רחם. החמלה זמינה לנו יותר".
מלבד המחזה הזה, השנה האחרונה הביאה איתה גם תפקידים טלוויזיונים לקפלן - אם זה בסדרה החדשה "האיש שרצה לדעת הכל" בתאגיד, וכמובן עונתה השנייה של הסדרה "מלכת היופי של ירושלים", שזיכתה את קפלן בפרס אופיר, ושזמינה בנטפליקס ברחבי העולם. ההצלחה הזו, העלתה אצלה גם מחשבות על קריירה בחו"ל. "אני מאוד רוצה", היא אומרת. "פנו אליי מסוכנות שחקנים בלונדון ותכננתי לנסוע לשם לנסות - ואז התחילה המלחמה והכול נעצר. אבל אני עוד אעשה את זה. היו לי הצעות פעם, אבל הייתי צעירה מדי. בהחלט בא לי להתאוורר, ובא לי מאוד על אירופה. אני יכולה להיות על הקו לתקופת מה. לצלם חודשיים פה, שלושה שם. אבל עכשיו, עם כל מה שקורה פה ובעולם, זה נראה כל כך רחוק. עכשיו מרגיש לי הכי טוב בארץ ולא בשום מקום אחר. ממש לא בא לי להסתובב עכשיו בתוך גלי האנטישמיות והאנטי ישראליות".
"היינו עכשיו בלונדון עם המשפחה ולא הרגשנו שום אנטישמיות", מתייחסת מיכאלי למצב בעולם, "אבל האמת שלא הסתובבנו. גרנו באותו בית והלכנו לשלוש הצגות. ישראל ערבבה את האנטי-ישראליות עם האנטישמיות, והכניסה את המושג אנטישמיות לשימוש. אנחנו הישראלים אף פעם לא פחדנו מאנטישמיות. כשאמרו לי על מישהו שהוא אנטישמי, ידעתי שזאת הבעיה שלו, לא שלי. עכשיו אנטי-ישראליות מתפרשת כאנטישמיות, ואנחנו והעולם התחלנו להיות משוכנעים בזה. כל אירופה ואמריקה רואה ערב ערב בטלוויזיה תמונות מעזה. בלונדון יש שליטה מוסלמית מוחלטת. אתה רואה ברחובות שלמים שלטים בערבית ונשים בחיג'אב. המוסלמים לא באו כדי להיטמע שם אלא בגלל הדמוקרטיה, הם באו להשתלט.
"הערבים הישראלים לא כאלו - הם נורא רוצים להיות חלק מאיתנו. ניתח אותי רופא ערבי, איש מדהים. בכל תקופת הקורונה הקיפו את ראובן אחים ואחיות ערבים, וכולם היו מקסימים. הם יודעים גם לתת מכל הלב. ההסברה שלנו קרסה לחלוטין. היה לנו מסביר מעולה אחד והוא פוטר".
"הכי קל לעשות מאדם אויב, שעיר לעזאזל, אבל רבקה'לה היא לא האויב"
מאז שפרצה המלחמה, מיכאלי בת ה-86 חוותה משבר גם בחייה האישיים, כשבעלה ראובן שרוני הלך לעולמו לפני שישה חודשים. אבל התיאטרון היה תמיד המפלט של שתיהן. מיד אחרי תחילת המלחמה קפלן נכנסה לחדר החזרות עם החלק השני של "מלאכים באמריקה" עטור השבחים, והמשיכה לכתוב את "נעמי ונורמה". "זאת ההצגה הראשונה אחרי 32 שנה שבעלי לא נכח בה", אומרת מיכאלי. "בהצגה הראשונה התחלתי לבכות. אמרתי לשחקנים וליוצרים, 'אתם יודעים, בעלי איננו ואין לי למי להתקשר לספר איך היה'. מצד שני אני יכולה לאכול עכשיו כמה שאני רוצה. בעלי אמר תמיד שהתיאבון שלי בלתי גמיר, שכשאני רואה מזנון אני ישר אוכלת. כתבתי לבן שלו, 'היום ההצגה הראשונה ואני מייללת בבכי כשראובן לא לידי', והוא אמר לי, 'אני מיילל בבכי בבוסטון. הגענו לכאן ואין לי למי להתקשר להגיד שהגענו בשלום".
אלו היו הנישואים השניים של מיכאלי ושל שרוני, איש מוסד בעברו. השניים ידעו עליו ומורדות, והם אף נפרדו לאחר 17 שנות נישואים בעקבות הבגידה שלו, אך החליטו לא לוותר על חיי הנישואים שלהם וחזרו לחיות ביחד. הוא נפטר חודש לפני יום הולדתו ה-86, כמה ימים אחרי שנפל במדרגות ביתם. "הייתי חברה שלו ושל אשתו, במיוחד של ראובן, שלמד איתי", היא נזכרת. "אחרי שאשתו נפטרה, ואחרי שהוא נפרד מחברה שהייתה לו, הפכנו לזוג. ראובן היה איש חביק ומלא כריזמה. כולם חיבקו אותו ואהבו אותו. הייתה לו כליה אחת אחרי שהוציאו לו את השנייה. כשהרומן בינינו התחיל אמרתי לו, 'אני לא יכולה לדרוש בנאדם מושלם עם שתי כליות - יש גבול, גם אחת זה בסדר'".
9 צפייה בגלריה
"ההצגה הראשונה אחרי 32 שנה שבעלי לא נכח בה". רבקה מיכאלי וראובן שרוני, 2007
(צילום: שי וליץ)
"הוא היה מהודר כזה, גנדרן", אומרת מיכאלי אחרי שקפלן מציינת שהוא "נראה חתיך". "תמיד לבוש טוב, תמיד מריח טוב. אבל הוא לא היה צריך לקום מהמיטה אחרי כימותרפיה ולפני דיאליזה, כשהוא כולו חלש. מה בער לו לרדת מהמדרגות ולהתנפץ על הרצפה? הוא היה בדרך למכבסה. הייתה לו שורה של כותנות יפהפיות מסודרות כולן, אבל היו לו עוד שתיים לתת לכביסה. אני הייתי אז בבית חולים אחרי ניתוח. הוא צלצל לבן שלו ואמר, אני אצל חברים ונפלתי. הוא היה קצת מטושטש ולא זכר דברים. אורי מצא אותו בתוך שלולית ענקית של דם. לא ידענו שהוא ימות מהר. אני הייתי בקומה שמונה והוא בקומה 11 קיבל כימותרפיה, והאמנתי שיהיה בסדר ויצא מזה".
מה גרם לנפילה?
"החולשה מהכימותרפיה. היה לו סרטן שהיה רדום 12 שנה והתעורר בקורונה. הוא עבר כימותרפיה, והיה לפני דיאליזה. בשלושת הימים האחרונים, אחרי הדיאליזה, הוא לגמרי יצא מאיפוס. הדיאליזה גם לא עבדה. עצוב כל כך".
היום אפשר לדבר על כך שהוא היה איש מוסד בעברו?
"כן, אבל על חלק מהפעילויות עדיין אסור לדבר. הוא היה הרבה זמן במרוקו, ישב בארמון המלך חסן השני, והיה חבר של הגנרל מוחמד אופקיר, יועצו הקרוב של המלך. ראובן טיפל במשלוחי הנשק שהגיעו מישראל למרוקו. הוא חי שם כמה שנים, כשכל פעם הוא היה נוסע למשפחה שלו שחיה בפריז. הוא גם היה בלבנון ובמצרים במסגרת העבודה, ובארץ הוא היה מאלו שעקבו אחרי המרגל ישראל בר, שריגל לטובת ברית המועצות. הייתה לו חזות מאוד מעוררת אמון. כשהוא היה בא למקום מיד היו פותחים לו את הדלת כי הוא נראה תמיד בעל הבית. כשהוא הגיע, אף אחד לא שאל אותו לאן אתה הולך".
אירוע נוסף עימו התמודדה מיכאלי בחודשים האחרונים, קשור בעובדה שהיא מעולם לא חששה לומר את דעותיה על מה שקורה כאן ולצאת נגד הממשלה - גם כשספגה על כך תגובות קשות. בנובמבר האחרון היא התראיינה בגלי צה"ל, אז דיברה בכאב גדול על הטבח הנורא, אבל גם דיברה בזכות על חברותה בארגון בצלם (מרכז המידע הישראלי לזכויות האדם בשטחים – י"ב), לאחר שהקולגה שלה גילה אלמגור הודיעה כי תפסיק את חברותה בארגון. "לגילה אלמגור השיקולים שלה, אני נשארת עם בצלם", אמרה אז והוסיפה שהיא דואגת לפלסטינים ביהודה ושומרון שחווים "התעמרות בלתי פוסקת". בהמשך השיחה ההיא הוסיפה שהשמאלניות שלה "נגועה" לדבריה, ואמרה: "דבר ראשון השבויים צריכים לחזור, שיפסיקו לדבר איתנו על הומניות והומניטריות".
9 צפייה בגלריה
"יש כאן תהליכים מדאיגים, אתה לא יכול לומר את מה שאתה חושב כי מיד מתנפלים עליך". רבקה מיכאלי
(צילום: אביגיל עוזי)
"לא דיברתי נגד המתנחלים, אלא נגד כהניסטים משיחיים", היא מדגישה כעת. "הרב מרק, שנרצח ושהבן שלו פדיה נפל בקרב בצפון רצועת עזה, הם בני משפחה של בת דודה של אמא שלי. אני לא יכולה לפגוע בהם. הם צדיקים, אנשים נפלאים. אני לא יכולה לפגוע ביהודים. בחיים לא.
"יש כאן תהליכים מדאיגים, אתה לא יכול לומר את מה שאתה חושב כי מיד מתנפלים עליך. אני מראיינת מתנחלים ואנשי ימין ומשמיעה אותם. ראיינתי לא מזמן את חגי לובר, הבעלים של תיאטרון אספקלריא, תושב בית אל, שבנו יהונתן נהרג עכשיו בעזה. הנכד של אח אחד שלי והנכד של אח שני נמצאים בעזה. אני לגמרי ישראלית וציונית בכל ליבי, אבל אני יכולה לחשוב על טעויות שעשינו ואנחנו עושים שם. לאור המציאות אני לא חושבת שטעיתי בהנחה שלי. אני אף פעם לא יוצאת בהצהרות ולא כותבת מכתבים. אתה מראיין אותי ואני משתדלת לא לענות לך על מה שקרה, ובסוף אני כן אומרת את מה שאני חושבת כי אני לא יכולה לרמות אותך. זאת אני, אומרת את אשר על ליבי, ואני ממש לא חוזרת בדבריי על מה שאמרתי על בצלם".
"הכי קל לעשות מאדם אויב, שעיר לעזאזל, אבל רבקה'לה היא לא האויב", מוסיפה קפלן. "מה? חסרים לנו אויבים? הדברים שלה הוצאו מהקשרם. רבקה'לה היא אייקון של ישראליות. אותי לא מעניינים המילים. אותי מעניינים המעשים. אם אנשים היו יודעים כמה האישה הזאת ציונית ברגליים הם היו מיד משתתקים. האישה הזאת בת ה-86 נוסעת לשחק בכל הארץ ולהביא קצת שמחה לקהל, למפונים, למשפחות החטופים או לצבא. היא עטורת פרסים, גם מהצבא. היא הישראליות האמיתית. שכל בנאדם יחיה בדעותיו, אבל תשפטו אותנו לפי המעשים שלנו. אין יום בחזרות שהיא לא הייתה בכיכר החטופים. עייפה או לא, לפני החזרות ואחרי החזרות היא הייתה ממהרת לשם. אני לא יודעת מאיפה יש לה כוח לזה".
"אולי די עם ימין ושמאל", היא ממשיכה. "אולי הח"כים יושבים אחר כך במזנון הכנסת ועושים צחוקים יחד, כשאין שם ממש ימין ושמאל. לא תמיד הערכים הם שמעסיקים אותם אלא המשכורת שלהם. אני חושבת שצריך להעיף את הכול ולמצוא לנו מנהיגות אמיתית, חדשה, עדכנית, מאוזנת".
9 צפייה בגלריה
"נסעתי עם נהג מונית שממש תקף אותי - אז אמרתי לו: 'בוא נסכים שאנחנו לא מסכימים"."נעמי ונורמה" בקאמרי, פוסטר
(צילום: אוהד רומנו, עיצוב: שיין הורוביץ)
מיכאלי: "אנשים כותבים תגובות לפייסבוק של תכנית הרדיו שלי, וכל פעם אחרי שאני מתראיינת, תראה אחרי זה את התגובות. אנשים שבכלל לא קראו או שמעו את מה שאמרתי, כותבים, 'רק שתלך לעזה', 'האחות של סינוואר', 'מי צריך אותה? מיהי בכלל'. נסעתי עם נהג מונית שממש תקף אותי. אמרתי לו, 'בוא לא נדבר. בוא נסכים שאנחנו לא מסכימים'.
"מצד שני, בחורה שהייתה בהצגה, בלוגרית כנראה, כתבה לנו, 'כמה פעמים בחיים יצא לכם לחוות קשר הדוק עם בני הגיל השלישי? בתור מי שגדלה אצל סבא וסבתא שלה, ההצגה 'נעמי ונורמה' ריגשה אותי... רבקה מיכאלי אייקון. עירית קפלן שחקנית מטורפת. טוסו לראות'".
