יהונתן גפן, שהלך לעולמו אתמול (ד') בגיל 76, היה אדם פוליטי ברמ"ח איבריו. לצד זיהויו כאחד מהיוצרים הפופולריים והמשפיעים בדברי ימי התרבות הישראלית, גפן חקק את מקומו כסאטיריקן חריף ושנון, בוטה לעיתים, שמעולם לא חשש להביע את עמדותיו – גם אם זה עלה לו בדמים. ולעיתים זה אכן היה המחיר: ב-2015 הותקף גפן בביתו על ידי אדם שהשליך עליו ביצים, צעק לו "בוגד" והיכה אותו בפניו.
הדבר קרה ימים לאחר הבחירות הטעונות לכנסת ה-20, שבמהלכן הגדילה מפלגת הליכוד את כוחה ובנימין נתניהו הושבע לראש הממשלה. גפן הופיע בזאפה בתל אביב ואמר לקהל: "ברכות לקיסר ששוב נבחר. הוא לא מספיק מחץ אותנו. עוד ארבע שנים מחיצה, מחיצה, מחיצה. אני לא אסתיר מכם - אני מאוד עצוב ולא ישנתי כל הלילה. 17 במרץ יוכרז כיום הנכבה של מחנה השלום. אני לא רוצה לפטר את הסוקרים שמבוססים על דיס-אינפורמציה ועל שקרים, ובניגוד לתחזיות שלהם לא היה שום מהפך אלא יותר מהפח אל הפחת".
בהמשך גפן הוסיף כי "בחרו בגזען שביום הבחירות אמר בתקשורת ש'הערבים נוהרים לקלפי'. מה הייתם אומרים אם בגרמניה היו אומרים ש'היהודים נוהרים לקלפי כמו עכברים'? והדבר הכי חשוב שצריך להגיד לצערי היום, לאלה ששלשלו ביבי בקלפי: תעשו לי טובה - אל תבכו שהילדים שלכם ימותו במבצע המטופש הבא שאולי ייקראו לו 'תות עשן'. בחרתם במנהיג שמבטיח לנו מוות. פחד ולא תקווה. אבל למרות האכזבה והייאוש אסור לנו לוותר. מעטים ככל שנהיה אנחנו חייבים להמשיך למחות נגד שלטון הפחד ולהתאחד למען האהבה והשלום".
חקירת המשטרה הובילה לכך שהמניע לתקיפה לא היה אידיאולוגי, אולם המילה "בוגד" שהוטחה בפניו של היוצר, בן 68 בעת שאירעה התקיפה, בהחלט תומכת בהנחה שהמניע אכן היה אידיאולוגי. אך גפן שמע את המילה הזו בעבר, ולא פעם. כאמור, הוא מעולם לא הסתיר את דעותיו הפוליטיות – גפן השתייך לשמאל, לשמאל האמיתי, הציוני והלוחם. את זכאותו לדעותיו, לפחות עבור אלו שמודדים כך את העניין, הרוויח בדם, בזיעה ובלילות מלאי ביעותים אחרי שלחם כחייל בצנחנים במלחמת ששת הימים, וכקצין מילואים במלחמת יום כיפור. כמי שראה לחימה מקרוב, חזה בגופותיהן המוטלות של חבריו ונשא עמו את הפצע במהלך כל חייו לאחר מכן (מה שהוביל אותו לאלכוהוליזם ודיכאון), גפן הרשה לעצמו לומר את אשר רצה - והוא רצה שיסתיים הכיבוש. לא דבר של מה בכך עבור נצר של אחת מהשושלות השורשיות והמפוארות ביותר שידעה ישראל: משפחת דיין.
גפן, יליד נהלל (כמו מאיר שלו, שהלך לעולמו לפני מעט יותר משבוע), התחנך בסביבה מיליטריסטית עד לשד עצמותיה. דודו היה משה דיין (לימים הרמטכ"ל ושר הביטחון) ונצרים רבים אחרים של המשפחה, כמו עוזי דיין (לימים סגן הרמטכ"ל), עשו לעצמם קריירה בצבא. המשפחה הפכה למיתוס ישראלי, סמל של הציונות הלוחמת, המאובקת והגאה. אולם כמו חלק מצאצאיה – למשל הקולנוען אסי דיין, בן דודו – גפן נתפס כגידול פרא, אינדיווידואליסט שהולך נגד הזרם המשפחתי.
רגע אחרי מלחמת יום הכיפורים, שפצעה את נפשו, כבר החל גפן לתת דרור למחאתו המתגבשת. ב-1974 העלה מופע ראשון יחד עם חברו הזמר והיוצר דני ליטני, "זה הכל בינתיים, בינתיים זה הכל" שמו. מעל מונולוגים קומיים ושירים מקוריים פרי עטו של גפן, לצד תרגומים לשירים של בוב דילן (בהם גם "אדוני המלחמה", עם השורות "אתם - אדוני המלחמה שרוצים להרוס את העולם/ אתם - שהמצאתם את הרובים ואת הלהביור/ אתם - שבראתם את מטוסי הנפל"ם והקרב/ אתם - שתמיד נשארים מאחור") – ריחפה טראומת המלחמה.
עוד באותה שנה השתתף גפן בכתיבת המחזה הסאטירי "המלחמה האחרונה" לצד אפריים סידון, קובי ניב וב.מיכאל, ועוד קודם לכן, רגע אחרי שהסתיימה אותה מלחמה איומה, השתתף גפן לצד עיתונאים נוספים בכתיבתו של "המחדל" – הספר הראשון שעסק במלחמת יום הכיפורים, אשר ביקר בחריפות את שרשרת המחדלים שהובילה לחוסר המוכנות של ישראל למערכה, וכלל תיאורים מצמיתים של הטבח שהתרחש במהלכה והמחיר שתבעה מכל המעורבים. שנה לפני שפרצה המלחמה החל גפן לכתוב טור במוסף "סופשבוע" של העיתון "מעריב", שבו נתן בין היתר דרור לדעותיו הפוליטיות.
במהלך השנים הבאות המשיכה להתגבש זהותו הפוליטית הברורה של גפן בטוריו וביצירתו האמנותית, והפכה לחלק בלתי נפרד ממנו – בשיריו, במחזותיו, במופעי הבידור הסאטיריים שהעלה. ב-1975 כתב את אחד משיריו הנוגעים והעצובים ביותר, "הנסיך הקטן", שאותו ביצעה להקת "קצת אחרת" (שם טוב לוי, שלמה גרוניך ושלמה יידוב). בשיר, כתב גפן על חבר מהפלוגה, צעיר צנום שנהרג מאש ידידותית במהלך אחד מהאימונים. "הנסיך הקטן מפלוגה ב' לא יראה עוד כבשה שאוכלת פרח/ וכל שושניו הן קוצים כעת/ וליבו הקטן קפא כקרח".
"גם היום משרתים בצבא החצי ציפציפים שפשוט אסור להם להיות חיילים", כתב גפן בטורו ב"מעריב" ב-2007, אחרי מלחמת לבנון השנייה, שהיה אחד ממבקריה הבולטים ביותר. "הצבא יהרוג אותם, אם לא פיזית אז בפצעי נפש שילוו אותם כל חייהם. גם אני הייתי חייל קטן ומבולבל, אבל איכשהו שרדתי. לא האמנתי שאפשר אחרת".
ב-1976 חבר גפן שוב לדני ליטני, והשניים הוציאו את התקליט "מכתבים למערכת". זמן קצר אחרי אירועי יום האדמה, שבמהלכם נהרגו שישה מפגינים ערביים, התארחו גפן וליטני בתוכנית "עלי כותרת" בהגשת ירון לונדון, וביצעו קטע סאטירי חדש בשם "ערבי נשאר ערבי", המבקר את היחס לערביי ישראל וכולל גם שורות מהכרזת העצמאות. השידור עורר סערה שכללה ביקורת קשה מימין ומשמאל, את התנצלותו של יו"ר רשות השידור ואף דיונים בכנסת.
בראשית שנות ה-80, במהלך מלחמת הלבנון הראשונה, נסע גפן להופיע לצד דייויד ברוזה ויהודה עדר בפני החיילים בלבנון – אולם גפן ניצל את ההזדמנות להפציר בחיילים שלא להיכנס לביירות, והורד מהבמה. אחרי המלחמה הפך לאחד מהדוברים החריפים ביותר כנגדה, הופיע בעצרת גדולה של תנועת "שלום עכשיו" ודרש שייחקר הטבח בסברה ושתילה. במופע "הווי ובידור" שהעלה יחד עם שלמה גרוניך ב-1984, עסק גפן במלחמת לבנון הראשונה ביתר שאת. ב-1988 ניצל מופע בידור אחר שהעלה, "טוב נבוט בעד ארצנו", על מנת לבקר את התנהלות המדינה במהלך האינתיפאדה הראשונה.
6 צפייה בגלריה
הפגנה בתל אביב בדרישה להקים ועדת חקירה לטבח בסברה ושתילה, 1982
(צילום: SHUVITZ MIKI, לע"מ)
לכל אורך דרכו היצירתית, הכתובה כמו גם המדוברת, גפן שמר בקנאות על זהותו הפוליטית המובחנת – גם כשרבים מבני דורו כבר ויתרו על חלום השלום וסוף הכיבוש, גם כשהשמאל הציוני בישראל דעך והתמזג עם המרכז הפוליטי, ושארית הפליטה זכתה לתואר "השמאל הרדיקלי". גפן היה רדיקלי הרבה לפני שהיתר הדביקו אותו, והפה הגדול שלו בהחלט עזר לו להישמע. לעיתים, כאמור, זה עלה לו ביוקר.
ב-2018 כתב גפן שיר על עאהד תמימי, הצעירה הפלסטינית שסטרה לקצין צה"ל, ובו השווה אותה לדמויות כמו אנה פרנק, חנה סנש וז'אן ד'ארק. "ילדה יפה בת 17 עשתה מעשה נורא, וכשקצין ישראלי גאה שוב פלש לביתה היא דפקה לו סטירה", כתב גפן, "היא נולדה לתוך זה ובסטירה הזאת היו חמישים שנה של כיבוש והשפלות, וביום שבו יסופר סיפור המאבק, את עהאד תמימי, אדומת השיער, כמו דוד שסטר לגוליית, תהיי באותה שורה עם ז'אן דארק, חנה סנש ואנה פרנק".
המהומה, כמובן, לא איחרה לפרוץ – ושר הביטחון דאז אביגדור ליברמן הורה שלא להשמיע בגל"צ את שיריו של גפן ואסר על קיום ראיונות עמו (היועמ"ש דאז, אביחי מנדלבליט, הבהיר כי לשר הביטחון אין סמכות להתערב בתכנים המשודרים בתחנה). גפן, באורח לא מאוד אופייני, התנצל על פרסום השיר במהלך הופעה. "זאת הייתה טעות ואני מתנצל עליה בעיקר בפני כל מי שזה פגע בו אישית", אמר, "רציתי להראות שכמו שאנחנו עסוקים בלברוא לעצמנו גיבורים לאומיים - מטרומפלדור ועד משה דיין - מותר לפלסטינים לברוא לעצמם גיבורים. הטעות שעשיתי היא ששרבבתי לרשימה את חנה ואת אנה, שאין כמוני מעריץ אותן. עצם זה שהבאתי את אנה פרנק וחנה סנש לסיפור הזה - זו הייתה טעות ואני מתנצל עליה בכל ליבי. באותה מידה יכולתי לכתוב שעאהד תמימי עומדת באותה שורה עם וונדר וומן וגל גדות".
אולם גפן, כאמור, נותר נאמן לדרכו. מספר חודשים אחרי שערוריית תמימי, הצטלם כשלגופו חולצה ועליה הכיתוב באנגלית "כל מה שמחבל מתפוצץ צריך זה חיבוק", והעלה לאינסטגרם. וכמובן שהיה רעש, זו בדיוק הסיבה לשמה עשה זאת.
עד ימיו האחרונים המשיך גפן להתבטא פוליטית ללא מורא. בריאיון האחרון שלו, שהעניק למוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" בפברואר 2023, אמר: "המורים, המפקדים, צה"ל, המעסיקים, הממשלה הבזויה, הבזה לדמוקרטיה והמורכבת מפושעים ומתחמנים, שמנסים בכל האמצעים לשלוט באזרחים ונחושים להשאיר את הילדים בודדים ונטולי חברים, מלבד החבר הקטן, הנייד, שינהל את חייהם. מעתה ועד עולם. ורוב הילדים יצייתו: הם יתגייסו לצבא, שכבר לא עממי אלא משרת את אימפריית הכיבוש המקולל, ויעצמו את עיניהם כשילדים פלסטינים בגילם ייהרגו. בחלוף השנים השליטים יפעילו אותם יותר, אבל הנערים שלנו לא ישמעו על זה כי בדיוק נכנסה להם הודעה".
בהמשך של אותו ריאיון, הכריז גפן על תמיכתו במחאה נגד הרפורמה השלטונית. "אני מעריץ את המפגינים ועוקב בגאווה אחרי ההפגנות ההמוניות, שלדעתי חשובות ואסור להפסיק אותן, גם, ואפילו בעיקר – לא אחרי פיגועים. עם כל הצער על הנפגעים, אסור לתת לאבל לאומי להסיח את הדעת מהמרד האנטי־לאומי. צדק החבר דויד גרוסמן שאמר שזה 'הזמן השחור', ולמעשה דימה את מצב האומה להפסקת חשמל.
"אחת הבעיות של המרד היא שיש לו יותר מדי ראשים: מרד נגד כפייה דתית, מרד נגד הומופוביה, מרד נגד ההפיכה בממסד, והכי חשוב כמובן – נגד הכיבוש, שהוא אבי כל תחלואינו, ורק חסר שיצטרף עוד מחנה, טבעונים עם דגל של חסה, למשל. הבעיה היא שאין כותרת משותפת או סיסמה שמקובלת על כל המחנות.
"אני זוכר שבמלחמת לבנון הכי ראשונה הקמנו, חבורה של קצינים כועסים, את 'יש גבול', תנועת הסרבנות הראשונה בישראל. כשניסינו לגייס אמנים שיופיעו בעד נסיגה מיידית, נתקלנו בסירובים בגלל סיסמאות נגד אריק שרון והצבא. וזה היה שלום חנוך שהציע את 'תחזירו את החיילים הביתה'. והייתה הופעה בצפון, שאותה הנחיתי בחן, עם קהל של עשרות אלפים, וכידוע, החיילים אכן חזרו הביתה. עם הדגל הנכון והכותרת המתאימה, יצטרפו עוד מאות אלפי אזרחים להפגנות ולמרד, עד שננצח את השחור, וגרוסמן, וכל ב. ישראל, יראו את האור".
ועדיין, למרות הביקורת השוצפת שלו, העקבית, כנגד עוולות הכיבוש, נותר גפן אוהב ישראל מעל לכל. שם חבוי העוקץ האמיתי של משנתו הפוליטית עבור מבקריו ומתנגדיו, כי גפן היה בשר מבשרה של ישראל, מלח הארץ שהקיז דם ואיבד חברים על הגנתה – וסירב לשתוק כאשר ראה אותה מאבדת את דרכה, לשיטתו. "רק בארץ אני יכול לשנוא את הארץ כמו שמותר רק למישהו שאוהב אותה", אמר באותו ריאיון אחרון, והוסיף: "גם כעת, אני מוחה ובוכה, אבל בטוח שננצח, ואני מסרב לאבד תקווה". יהא זכרו ברוך.
פורסם לראשונה: 22:01, 19.04.23
