בשנת 2015 הובא מלך אנגליה, ריצ'רד השלישי, למנוחות, 530 שנה לאחר מותו. שלוש שנים קודם לכן אותרו שרידיו של המונרך מתחת למגרש חניה בעיר לסטר, אחרי שחוקרים מהאוניברסיטה המקומית הכריזו כי השלד שנמצא שייך מעבר לכל ספק סביר למלך שמצא את מותו בקרב מול צבאו של הנרי לבית טיודור (לימים הנרי השביעי) שנערך בבוסוורת', והביא לקיצה של מלחמת השושנים ולעלייתה של שושלת טיודור לכס המלוכה באנגליה.
"למצוא את ריצ'רד" - טריילר
הסיפור הזה משמש בסיס לסרט "למצוא את ריצ'רד" (The Lost King), שבמרכזו אישה בשם פיליפה לנגלי (בגילומה של סאלי הוקינס), סוכנת מכירות מתוסכלת מאדינבורו, גרושה ואם לשניים החשה שחייה הגיעו למבוי סתום לאחר שלא זכתה לקידום במקום עבודתה. כאשר היא הולכת ערב אחד עם בנה להצגה "ריצ'רד השלישי" בתיאטרון מקומי, משהו בהופעתו של השחקן הצעיר המגלם את ריצ'רד (הארי לויד) לופת ומכשף אותה, נדמה לה כאילו הוא פונה ומדבר אליה, ומאותו רגע היא נחושה בדעתה להוכיח שהמחזה השייקספירי עשה עוול לדמותו של המלך האנגלי, ובאקט של כפרה היסטורית מקדישה את זמנה למצוא את שרידי גופתו ולהביאה לקבורה.
ביקורות סרטים נוספות:
לשם כך היא עוזבת את מקום עבודתה, מצטרפת לאגודת ריצ'רד השלישי שחבריה (על פי הסרט, קבוצה אקסצנטרית למדי) מבקשים לשקם את תדמיתו של המלך המשוקץ ומשוכנעים שהדימוי הנכלולי וצמא הדם שדבק בו במהלך שתי שנות שלטונו (1485-1483), בנוסף לחטוטרת שעל גבו שזיהתה אותו עם כיעור מוסרי ופיזי, הוא תוצאה מובהקת של שיתוף פעולה בין שייקספיר ובית טיודור שביקש להציג את ריצ'רד כשליט לא חוקי. ובניסוח אחר: "ריצ'רד השלישי" הוא תולדה של מניפולציה היסטורית.
2 צפייה בגלריה
מתוך "למצוא את ריצ'רד"
מתוך "למצוא את ריצ'רד"
קשה לומר שיש משהו מותח או אפילו הרפתקני. מתוך "למצוא את ריצ'רד"
(צילום: באדיבות בתי קולנוע לב)
סרטו של סטיבן פרירס הבריטי, שלא עשה סרט טוב באמת מאז "המלכה" (2006), מבוסס על ספרה של פליפה לנגלי האמיתית, The King’s Grave: the Search for Richard Ⅲ שבו היא תבעה לעצמה את מקומה בסיפור ההיסטורי של החיפוש אחר מקום קבורתו של המלך. ריצ'רד השלישי נהרג, כאמור, בקרב בוסוורת', גופתו הושחתה, ועל פי דיווחים היסטוריים גופתו הוצאה מהכנסייה שבה נקברה, והושלכה אל נהר בעיר לסטר. עם השנים נהרסה הכנסייה ובמקום שבו היא עמדה נבנה לימים מגרש חניה. מתחתיו, האמינה לנגלי, נמצאים שרידיו של המלך.
זהו סרט לא מעניין על סיפור מאוד מעניין. בראש ובראשונה, משום שדמותה של לנגלי אינה מעניינת במיוחד. יש בה משהו, לפחות באופן שבו מגלמת אותה הוקינס, מטריד ואובססיבי. לא לגמרי ברור מה קורה בהופעה ההיא שמדביק אותה באובססיה כלפי ריצ'רד השלישי. אבל הדבר הבא שהיא עושה הוא לרכוש ספרים על המלך, להצטרף לאותה קבוצה של "ריקרדיאנים", ולהזניח כמעט כל דבר בחייה, כולל ילדיה, לטובת החיפוש אחר גופתו. יתר על כן, באקט שאין דרך להגדיר אותו אלא כמאולץ, מופיע ריצ'רד בחייה - תחילה כנוכחות רפאים שותקת, ואחר כך כמי שמלווה אותה בעצה ובעידוד (זהו בעצם השחקן בהצגה שראתה), במה שמזכיר גרסה לא מוצלחת במיוחד של מחזהו של וודי אלן "שחק אותה סם", שעובד ב-1972 לסרט בבימויו של הרברט רוס, ובו ליוותה דמותו הקולנועית של המפרי בוגרט את וודי אלן בנבכי חייו. אצל אלן זה היה מצחיק, וגם אמר משהו על כוחה של הדמות הקולנועית; כאן, נוצרת דינמיקה תפלה למדי, שרק מדגישה את התימהוניות של לנגלי בסרט.
2 צפייה בגלריה
מתוך "למצוא את ריצ'רד"
מתוך "למצוא את ריצ'רד"
דינמיקה תפלה למדי, שרק מדגישה את התימהוניות של לנגלי. מתוך "למצוא את ריצ'רד"
(צילום: באדיבות בתי קולנוע לב)
אבל ישנן גם שתי דמויות גבריות ממשיות שמלוות את לנגלי. האחת היא בעלה לשעבר (סטיב קוגן, שגם כתב את התסריט יחד עם ג'ף פופ, והוא שותף להפקת הסרט), שתפקידו מתמצה בהבעת הסתייגות המתחלפת בהדרגה בתמיכה מוחלטת במהלכיה של גרושתו. הוא עזב את הבית, מצא לו אהבה חדשה חובבת מאכלי ים, רק כדי שבצורה מאוד נוחה מבחינה תסריטאית יגלה מחדש את אשתו. הוא מועמד מוביל לתואר הבעל (לשעבר) של השנה. הדמות הגברית השנייה אף היא שמה ריצ'רד - ארכיאולוג (במציאות) מאוניברסיטת לסטר שמעמדו האקדמי מעורער משהו, אך זוכה להערכה בעקבות הממצאים ההיסטוריים. על פי הסרט, הוא אחד מאותם אקדמאים ספקנים שנטלו מלנגלי את התהילה שכה הגיעה לה בזכות מה שמוצג פה כאינטואיציה הנשית הברוכה שלה.
"למצוא את ריצ'רד" נפתח בכתוביות שמעוצבות באופן שמזכיר את כתוביות הפתיחה של סרטי היצ'קוק - "מזימות בינלאומיות" ו"פסיכו" שעיצב סול באס. גם המוזיקה הדרמטית שכתב אלכסנדר דספלה, אולי מלחין הסרטים העסוק ביותר כיום (רק ב-2022 יצאו שישה סרטים שהלחין), מהדהדת את צליליו של ברנרד הרמן מ"מזימות בינלאומיות". קשה לומר שיש משהו מותח או אפילו הרפתקני במסע שאליו יוצאת לנגלי. יש לקוות שלא הייתה כאן כוונה - לא כל כך נסתרת - להשוות בינה, שמדברת אל מלך מדומיין, ובין הרוצח הסדרתי שפטפט עם אמא.