סרטו הראשון של הבמאי טוד פילד, דרמת האבל והנקמה "בחדר המיטות" (2001) סימן אותו ככישרון מבטיח. הוא היה מועמד לחמישה פרסי אוסקר: לסרט הטוב, 3 פרסי משחק, ופרס התסריט. סרטו השני דרמת הפרברים "ילדים קטנים" (2006) אומנם היה ראוי אך לא היה הקפיצה הגדולה קדימה שלה ניתן היה לייחל. בכל זאת גם הוא היה מועמד לשלושה פרסי אוסקר (שני פרסי משחק ופרס תסריט). מאז חלפו 16 שנים של דממה יצירתית מוחלטת מצידו של פילד.
"טאר המנצחת" - טריילר
"טאר המנצחת" (Tár), סרטו השלישי, הוא אותה קפיצת נחשונית. יצירה שאפתנית ומאתגרת שבה מופגנת יכולת יוצאת דופן לעצב את הניואנסים הפסיכולוגיים של הדמות הראשית ושל הפרספקטיבה שלה על העולם בו היא פועלת. הוא מועמד לשישה פרסי אוסקר משמעותיים (סרט, במאי, תסריט מקורי, צילום, עריכה ושחקנית ראשית). מעלותיו רבות, אך על כולם מתעלה הופעת המשחק המדהימה של קייט בלאנשט. רק שיקולים לא עניינים עשויים לגזול ממנה את פרס האוסקר השלישי בקריירה שלה.
לביקורות קולנוע נוספות:
מיטב הפורטרטים הפסיכולוגיים של דמויות בקולנוע, מה שנהוג לכנות Character Study, עוסקים באופן הבנייה והפירוק של זהות הדמות הראשית. הם מכניסים אותנו אל "מאחורי הקלעים" של יצירת הפרסונה החברתית, לאופן שבו היא מגיבה ללחצים חיצוניים, ולסכנת האובדן של מעשה היצירה של זהותם. לא בכדי יש ב"אזרח קיין" (1941) אלמנטים אקספרסיוניסטים-נואריים, וב"זה יגמר בדם" (2007) של פול תומס אנדרסון רגעי אימה שבהם מגיחה המפלצת. ב"טאר המנצחת" יש דמות מורכבת המוצגת בתחילת הסרט בשיא תהילתה, ותהליך מורכב, חמקמק, קונספירטיבי, שבו מעמד זה מתערער. מפלה שנובעת משילוב בין חטאי העבר וההווה, וההיבריס של מי שמדמה כי שליטתה על אמנותה היא גם שליטה על יצירתה הגדולה ביותר - הדימוי שלה עצמה.
לידיה טאר (בלאנשט) נמצאת בפסגת עולם המוזיקה, מנצחת בודדת בראש אחת התזמורות החשובות בעולם. זמן קצר לאחר תחילת הסרט היא מרואיינת בפני קהל על ידי כתב ה"ניו יורקר", אדם גופניק, המונה את רשימת הישגיה המרשימה לכדי הפרזה. בת חסות של ליאונרד ברנשטיין שהתקדמה בין תזמורות פילהרמוניות: קליבלנד, פילדלפיה, שיקגו, בוסטון, ניו יורק וכעת עומדת בראש הפילהרמונית של ברלין. חוקרת ומרצה בעלת תואר ד"ר במוזיקולוגיה מאוניברסיטת וינה (על מוזיקה של שבטים ילידיים בפרו). ידועה כמי שמקדמת עבודות של מלחינים עכשוויים (ברשימה הנמנית בסרט מוזכרת גם הילדור גודנאדוטיר – המלחינה של "טאר המנצחת"). היא שייכת למועדון המצומצם והיוקרתי של זוכי EGOT (אמי, גראמי, אוסקר, טוני). וזוהי רשימה חלקית.
לאחר הצגת הישגי הדמות יש כ-10 דקות של ריאיון שבהן הברק האינטלקטואלי של טאר מוצג לראווה. מחשבותיה על אמנותה ובעיקר על אי-היכולת של מוזיקה להתקיים ללא המנצח המסמן ומעצב את הזמן בידיו. זו הופעה מלוטשת להפליא, והיא לא רק תצוגת תכלית של הדמות ושל יכולת המשחק של בלאנשט, אלא גם של כתיבה תסריטאית בקיאה ואינטליגנטית, מהסוג שכמעט ואינו בנמצא בקולנוע העכשווי. אבל בצללי הסצנה יש גם דבר נוסף. היא מתחילה בשוט שבו המצלמה ממוקמת מאחורי ראש של אישה עם שיער אדמוני שיושבת בירכתי האולם. אנו לא רואים את פניה אלא רק את הבמה הרחוקה המצולמת ללא פוקוס. הסצנה מסתיימת בצילום מאותה העמדת מצלמה מאחורי אותו ראש האדמוני. תצוגת התכלית של הפרסונה של לידיה טאר ממוסגרת על ידי נוכחות מרומזת של הדבר שעומד להתחיל את גלגול כדור השלג.
זהו רמז שני המתחבר לרמז הראשון שפתח את הסרט. עוד לפני כותרות הפתיחה אנו רואים את טאר ישנה במהלך טיסה במטוס מנהלים, שעונה בראשה על ידה שמונחת על השולחן מולה. היא לא בפוקוס, אבל נראית באופן ברור על מסך טלפון שבו מישהי נסתרת מצלמת אותה, בעודה מתכתבת עם אדם אחר. בהתכתבות יש לעג לאופיה נטול המצפון של טאר, אך גם אפשרות שהצופה הלא נראית עדיין משמרת יחס של אהבה כלפיה. זהו מסגור יוצא דופן בסרט שרובו ככולו מוצג מהפרספקטיבה של הדמות הראשית. רמז ראשון לכך שעמדת השליטה המוחלטת של הדמות עתידה להתברר כאשליה, ולתפקיד שיהיה לרשתות חברתיות ולפוליטיקה התרבותית העכשווית במפלתה. לא מעט דמויות עשויות להתחשבן על מעשיה כלפיהן, או לנצל רגע של חולשה כדי לתקוף. התסריט של פילד לא שואף לספק לנו תשובות פשוטות וחד משמעיות לכל רמז שיינתן בסרט לגבי מי עשה מה ולמה בתהליך זה. זו אינה מלודרמה של חטא ועונש אלא מציאות שמתגלה כמרחב קונספירטיבי המביס את הגיבור, בדרך המזכירה את "השיחה" (1974) של פרנסיס פורד קופולה.
בסרט הלא קצר (158 דקות) מוצגות לא מעט דמויות שאיתן יש לגיבורה יחסים מורכבים, אם לא בעייתיים. יחד עם בנקאי השקעות ומנצח חובב בשם אליוט קפלן (מארק סטרונג) יש לטאר תוכנית מלגות שאמורה לטפח נשים צעירות בעלות פוטנציאל בתחום הניצוח. בדרך המזכירה לא מעט פרשות MeToo מהשנים האחרונות, מתברר כי היא ניצלה מסגרת זו גם כבסיס למערכות יחסים אינטימיות ומאוד לא שוויוניות. באופן ספציפי מערכת יחסים שהסתיימה עם מנצחת צעירה בשם קריסטה, שקרוב לתחילת הסרט מתגלה כי היא התאבדה.
לטאר יש משפחה בברלין. היא נשואה לשרון (נינה הוס) המשמשת גם ככנרית ראשונה בפילהרמונית. בדירתן המעוצבת לכדי שלמות צוננת, הן מקיימות מערכת יחסים שבה האחרונה מודעת, ועד גבול מסוים אף מקבלת, את נטייתה של הגיבורה להשתמש בעמדת הכוח שלה בקשרים מחוץ לנישואים. יש להן בת מאומצת בשם פטרה (מילה בוגוייביץ'), שלדברי שרון היא האדם היחיד שאיתו אין לטאר מערכת יחסים עם חישובי קח ותן.
פרנצ'סקה (נעמי מרלן) העוזרת האישית של לידיה, היא מי שיודעת איפה כל "הגופות קבורות" (רובן בעותקים מהתכתבויות מייל במחשב שלה). יש לה תקווה שהיא תגשים את עצמה כמנצחת בהינתן ההזדמנות, בעודה ממשיכה להיות העוזרת הנאמנה. אולי הזדמנות זו תגיע כאשר טאר תחליט להחליף את סבסטיאן (אלן קורדונר) עוזר המנצח הוותיק שלה בפילהרמונית של ברלין. וישנה גם צ'לנית צעירה ויפה בשם אולגה (סופי קאוור - צ'לנית שמנגנת את קטעיה בסרט) שעשויה ללכוד את עיניה של טאר בזמן הכי לא נכון, ואולי גם היא מחזיקה באינטרסים נסתרים.
טאר משתמשת במושג העברי של "כוונה" שאותו למדה מהמנטור שלה ברנשטיין. זוהי המסירות המוחלטת שבה היא עובדת את האמנות שבה היא כה מצטיינת. אך עבורה ההכרה העצמית במסירות זו היא גם התירוץ שהיא מספקת לעצמה ושמשמש אותה להצדקת "הדיקטטורה של המנצח", ובהרחבה גם את הכוחנות של יחסיה עם אחרים. באחת מסצנות המפתח בסרט היא מעבירה סדנה בג'וליארד ובמהלכה תלמיד בשם מקס (זת'פהאן סמית'-גניסט) המזהה עצמו כ-BIPOC (שחור, ילידי או בעל צבע לא לבן) וכפאנג'נדר (מי שדוחה בינאריות מגדרית), דוחה את המוזיקה של באך כעבודה של מלחין "סיסג'נדר לבן". טאר החדה כתער לועגת לעמדה הבוחנת את האמנות על פי קנה המידה של זהות האמן. היא יורה חץ מושחז הישר לליבו הפאנג'נדרי באמרה "נראה שהמדיה החברתית היא הארכיטקט שעיצב את נשמתך". גם אם מתחשק ברגע זה למחוא כפיים לטאר, יש לשם לב שזו לא העמדה הפשוטה שבה מחזיק הסרט. שאלת היכולת של ניתוק האמן מהאמנות, בעיקר האמן, מוכשר ככל שיהיה, שמנצל את הפריווילגיות שלו, תיבחן בסרט באופן רב פנים ורחוק מחד-משמעיות.
"טאר המנצחת" הוא מפגן מרהיב של כתיבה, משחק (לא רק של בלאנשט, גם של השחקנים בתפקידי המשנה) ושל בימוי. קולנוע מורכב, מעורר מחשבה שראוי לכל פרס שלו הוא מועמד. יש לקוות כי לא נצטרך לחכות עוד 16 שנים עד סרטו הבא של פילד.
